אנג'ליקה

אין צורך להציג את אמילי עמרוסי, אולי הכותבת הכי טובה בעיר. אין גם צורך להציג את אנג'ליקה, אולי המסעדה הטובה בעיר. כל שנותר הוא לחבר בין האישיות למקום, כדי להסיר את סימני השאלה שמסתתרים מאחורי ה"אולי", ולהחליפם בסימני קריאה מהדהדים. אני מעביר את השרביט לאמילי, שעשתה יופי של עבודה.

חוץ מאותיות העץ על הקיר, המרכיבות 'שיר' שנראה כאילו נוצר במחולל מילים, אנג'ליקה כולה אומרת יוקרה. היושבים הלוחשים ליד השולחנות נראים כמו פרסומת לכסף גדול וזר. המיקום ליד מלון המלך דוד רומז שהוא אכן גדול, וזר. חיפוי העץ על הקירות, המוסיקה, תפריט היינות (120 יינות, שמתחלפים בכל חודש) - הכל משחק טופ.

עדי, אמילי, יין, וואג'רס

האם זו רק תפאורה? האם אנחנו על סט של סרט שכוכביו הם אולמרט ושולה זקן? התחלנו לאכול. אומרים שמדובר בכשרה הטובה ביותר בירושלים. השורה התחתונה: זו ודאי הכשרה הטובה ביותר שאכלתי בה בירושלים. מטבח פיוז'ן, בישול מולקולרי ושיטות מהמטבח הבריא, חומרים טריים, נועם לעין. הכבישים מסביב היו סגורים בגלל ביקור סגן הנשיא פנס, מה שהעניק לביקור נופך נוסף של יוקרה: מחסומי המשטרה נפתחו לכבודי כשאמרתי שאני מוזמנת של 'אנג'ליקה'. הגעתי בשמלה ונעלי עקב. עדי, העוסק למחייתו בציונות וטרוד בעניינים שברומו של עולם, הגיע בפליז-מתנחלים.

במנת פתיחה התגלגל על הצלחת פאני פורי, כדור דוריטוס מושלם. אחרי הפיצוח שלו התברר שהוא ממולא סביצ'ה סלמון וטונה אדומה, איולי ווסאבי, ופתיתי קוויאר סלק מגניבים. היה טעים כמו מן. מיליון טעמים, הפתעה, ומחשבה - איך הגיעו החומרים לתוך הכדור. דקות ארוכות תמהתי עם עדי איך יצרו את זה. שני אנשים חכמים אנחנו. לא הצלחנו לפצח.

כשהמלצר פתח לנו את היין עשיתי את כל הוואג'רס. מזיגת טעימה של המלצר, ערבוב לחמצון, הרחה, פירצוף, ואז לגימה. תנועת סירוב עם הראש. המלצר חזר עם בקבוק אחר וכוס חדשה. ושוב מזיגת טעימה, תנועת ערבוב מעגלית שלי, רחרוח, מצמוץ, לגימה. הנהנתי - והכוס מולאה. אני רואה עצמי בשלה להוליווד.

קובה נייה דג ים (צילום: דור כהן)

המנות הבאות שהובאו אלינו, כמו שליו הנוחת בדממה, היו קבב דג עם בורגול, יושב על קרם אספרגוס וקארי ירוק (בתפריט הם יקראו לו קובה נייה ים); מרק ארטישוק ירושלמי וכרובית; סלט שוק אווז; ו"קטאיף" - אמפנדס ענק ממולא בבשר צלעות עגל ופטריות מיוחדות. הכל היה פצצה לחיך ופצצה לעין. פרחי מאכל קישטו את הצילחות, פרחי מלפפונים, פרחי כוסברה.

יונתן, מנהל אנג'ליקה, מספר על שם המסעדה: אנג'ליקה היא בתו מחוץ לנישואין של האמן ומייסד 'בצלאל', בוריס שץ. רכילות שנת 1900 זה הכי. המסעדה שכנה בראשית דרכה ברחוב בוריס שץ, ומכאן הפרגון הפמיניני לאותה ילדה מסתורית שאמורה להיות היום בת 118.

על הצוות החרוץ של אנג'ליקה אפשר לתצפת גם דרך המטבח השקוף

אני שואלת את יונתן איך הוא מסתדר עם חיי משפחה כשהוא עובד הפוך כבר יותר מעשור: על הרגליים בלילה, מאוזן במיטה בבוקר. השאלה מתחדדת כשהוא מגלה לנו שיש לו אישה, שתי בנות ועוד אחת בדרך. ''אחרי הלידה אני באמת לא יודע איך נעשה את זה", הוא אומר בייאוש אבל כל ישותו מבהירה שהוא מת על העבודה. הם גרים באשדוד כדי להיעזר במשפחה של אשתו. עם שלוש בנות העסק הולך להיות מסובך. עדי מעודד אותו במדרש השם של לוי, בנו השלישי של יעקב: "עתה ילווה אישי אליי". את הילד הראשון והשני הורה אחד יכול להחזיק לבד. בילד השלישי חייבים שהאבא יצטרף. מה לעשות שנולדנו רק עם שתי ידיים. יונתן מהנהן בהפנמה.

השיחה עם עדי הייתה גבוהת מצח, רצינית, וציונית. כראוי לעדי. את הרכילות השארנו בסביבות תחילת המאה הקודמת ולא מטעמי מוסר: עדי פשוט לא סיפק חומרים איכותיים להליכת רכיל, מה גם שקשה ללכת אחרי כוס יין גדולה וכל כך הרבה אוכל.

הגיע זמן עיקרית

המנה העיקרית הייתה פילה סלמון (טרי) בבישול סו-ויד עם אצות ותרד. לא הכזיבו. מכוונים גבוה ופוגעים. שליו ומן, מן ושליו. קסם. אכלנו ושבענו. הקינוח, מגנום פיסטוק, היה מכה קלה בכנף השליו. השוקולד איכותי, הקשקושים מסביב יפים וערבים לחיך, אבל המילוי הירוק צועק קצפת צמחית. נפילה. מרוב שהיה טעים נזכרנו להצטלם רק אחרי שהאוכל הלך.

שורה תחתונה אמיתית, לכו לאנג'ליקה. ואם שוטר עוצר אתכם בדרך, תגידו לו את מילת הקסם בזרת מונפת.


לאתר של המסעדה