יום ראשון, 18 ביוני 2017

קרייב

כמה סיפורים אתם מכירים על תלמיד שהתאהב במורה שלו? אז הנה עוד אחד: עדי טובי היא המורה הנערצת שלי לערבית מדוברת. לכן הסכמתי לקחת אותה לאן שהיא רק רוצה, והיא עשתה יופי של בחירה: הקרייב, אחת המסעדות שמובילות את הבאזז סביב ההתחדשות הקולינרית של שוק מחנה יהודה בשנה האחרונה. 

עכשיו תורי. עכשיו תורי לאכול.

אחרי חודשים ארוכים של קריאה בטורים, נעתר מר ארבל להפצרותיי להתארח בבלוג מאכלי-ים, אבל התנה זאת בתנאי שהיה כמעט בלתי אפשרי עבורי לעמוד בו, ואני מצטטת: "רק תבחרי לאן".

לבחור זה לא בשבילי, ולכן ביקשתי מחברה לעשות זאת עבורי. הדגשתי שאני מעדיפה מקום שנפתח אחרי שעזבתי את העיר, כי בשאר המקומות כבר שתיתי את ההפוך שלי, והוספתי שתקפיד על שלושה דברים:
1. לא מסעדה בשרית – כי תמיד העדפתי אוכל צמחוני.
2. לא אוכל מקסיקני – כי זיכרונותיי ממקסיקו כוללים שעמום קולינרי של בצקים ומילויים.
3. לא מקום שמתפאר בכריכיו - כי בחיאת, במסעדה אל תביאו לי סנדוויצ'ים.
בקיצור, הלכנו לקרייב, מסעדה בשרית אמריקנית כשרה עם ניחוח מקסיקני.

כשנכנסנו המלצר המליץ בכל פה על מנת הדגל של המסעדה- כריך 'דה-רובן' שמכיל פסטרמה תוצרת בית, מוצרלה טבעונית, קימצ'י, בצל כבוש ומיונז כמהין. עכשיו, תראו, זה נכון שיש לי אנטי לכריכים, אבל המלצר פשוט עשה לי חשק, אז לקחתי אותו (את הכריך, כן?).

ועדיין, רציתי משהו נועז יותר (והפוך הם לא מגישים שם כי המסעדה בשרית וכשרה), אז שמתי ספקותיי בכיסיי והזמנתי לנו בוריטוס עם חזה בקר ('פילי סטייל'), טורטייה עם דג לוקוס ('דג באחה') ושני קוקטיילים משמחים שתמיד יהיו שם בשבילנו אם תתרגש לבוא עלינו איזו פורענות. אגב, המלצרים נמצאים שם כדי לענות על שאלות ולהגיש את המנות, אך את ההזמנה מבצעים עצמונית בדלפק. זה קצת מוזר, אך זה עומד להשתלם, חכו לסוף.

תמונת הכל כלול
בזמן שהמתנו למנות עשיתי סיבוב בפנים - יש שם קירות מחוספסים מבטון, גרפיטי שנראה כמו פרשנות מופשטת לכתובת צבעונית של 'נחמן מאומן', מסך גדול של קליפים כשברקע מתנגנת מוסיקה שיכולה להתאים לכל תחנת רדיו פופולרית, חלונות זכוכית גדולים ויפים שמפרידים את המטבח, שנמצא במרכז כחלק מהבר, מאזור הסועדים. מה אומר לכם, בתור בחורה שלא אוהבת להתאמץ, אהבתי את העובדה שהעיצוב לא מאומץ מצד אחד, ומאותו צד ממש גם לא מתאמץ להיראות לא מאומץ. אנחנו ישבנו בחוץ, ולמרות שאנחנו כבר בחודש מאי, החוויה הזו מתאימה רק למי שאוהב את הבירה שלו קרה (ירושלים, שחררי, בשאר הארץ כבר קיץ גם בלילה).

העיקר המנות הגיעו. ביחד. וגם הקוקטיילים. והכל היה נראה עשיר ומזמין. הכי צבעונית ומעניינת נראתה הטורטייה דג באחה, מה לא היה בה? דג קוד בטמפורה, פנקו יפני, סלט כרוב יפני, ירקות כבושים, מיונז סריראצ'ה טוביקו. הסתקרנתי לגלות איך כל הטעמים והמרקמים האלה ישתלבו יחד.  במילה אחת: הרמוניה משמחת חך (אוקיי, אוקיי, אז אתם חייבים לי שתי מילים). הטעם של הדג לא היה חזק ואני מהמרת שגם מי שאינו חובב את טעמם של יצורים מימיים אלה ייהנה מהמנה הזו.

בנוסף, חוויית הטורטייה תרמה להעלאת תחושת המסוגלות האישית מכיוון שהצלחתי לא להפיל ממנה כלום (שמעו לי - תנו ביס קטן למעלה להפחית מהעומס ואז תמשיכו מהצדדים). היה כל כך טעים שקיוויתי שהטורטייה לא תיגמר כל כך מהר, אבל היא כן.

עדי מדגימה מסוגלות אישית
לא נותרה ברירה אלא לעבור לבוריטוס דה פילי שהכיל חזה בקר בבישול ארוך, פלפלים, פטריות ובצל מוקפצים וגבינה טבעונית. כבר בביס הראשון הבנתי שהגיע הזמן ללמוד איך להשתמש במילה נימוח, אבל מכיוון שאני עדיין מהססת אספר על מרקם שמנתי אחיד וטעם פיקנטי עם ארומה של ברביקיו. מנה אדירה וטעימה שישר משתלטת על כל הפה ומותירה אותך עם טעם של עוד. בשלוש מילים – וואו, וואו, וואו (רואים? אני לומדת).

עד כה כל אחד מאיתנו אכל חצי מנה מהטורטייה וחצי מנה מהבוריטוס וכבר היינו די מלאים, אבל הכריך העצום שהיה עסיסי כשהוגש חיכה לנו, ולא רצינו לייבש אותו עוד. אז כן, חובבי הסנדוויצ'ים יתענגו על כריך דה-רובן, על הבשר הטרי, על הפריסה הדקה שלו מחד, ומאידך הכמויות הנדיבות והתוספות המשלימות.

היה עצוב שנגמר האוכל, אז לגמנו עוד מהקוקטיילים. הלכנו על אחד קלאסי, כי מה יכול להיות רע ב'מרגריטה'? ואחד נועז יותר, 'דרג'ילינג', על בסיס ג'ין בומביי ותה שחור בתוספת תבלון מרענן של הל, לימון ופלח תפוז. הלגימות הראשונות היו מפתיעות, אבל אחר כך התרגלתי והפסקתי להתרגש. בלילה קר כזה הייתי מעדיפה לנסות אותו חם.

עדי שוכחת לכתוב על הקינוחים וממחישה את הפתגם של תמונה אחת שווה אלף מילים...
כשניגשנו לשלם הבנו שהמסעדה דואגת לשלם שכר מלא למלצרים, וכמדיניות אין צורך להשאיר טיפ. בתור מישהי שמלצרה שנים ופעם תפסה את עצמה בקלקלתה כשהבינה שהיא הפסיקה להעריך אנשים לפי כמה הם נחמדים ואדיבים אלא לפי כמה טיפ הם משאירים, אני יכולה לומר שזהו שינוי תרבות מבורך.

בקיצור, היינו בקרייב.


לדף הפייסבוק של קרייב

יום שבת, 3 ביוני 2017

מייקס פלייס

חוץ מזה שעו"ד שמחה רוטמן הוא ממייסדי התנועה למשילות ודמוקרטיה, הוא גם שמרן שלא מעז להזמין מה שלא נמצא בתפריט. השקת תפריט הספיישלים החדש של המייקס פלייס, הייתה נראית לי כמו הזדמנות נהדרת לאפשר לשמחה ליהנות קצת ממטעמי המטבח המעולה של המקום.

נודע לי שדו"ח הביקורת של נציב התלונות על הפרקליטות, השופט בדימוס דוד רוזן, עומד להתפרסם לציבור. השופט רוזן מוכר לציבור בעיקר סביב גזר הדין בעניין אולמרט בתיק הולילנד.  ממש במקביל הזמין אותי עדי לביקורת מסעדות בבלוג, ועוד על המייקס פלייס, מוסד ירושלמי ותיק, לפחות כמו אולמרט, הולילנד, או שחיתות בעירייה, וחשבתי לעצמי שמלאכה כה חשובה של ביקורת על מוסדות ירושלמיים ותיקים אסור להותיר בידי מערכת המשפט, וחייבים להכניס מעט משילות ודמוקרטיה לעניין.

ספוילר: כנראה שאני מבקר נחמד כי המייקס פלייס יוצא אצלי הרבה יותר טוב ממה שהפרקליטות יצאה מהביקורת של רוזן. מצד שני, השף של המייקס פלייס לא עושה קיצורי דרך, ומקפיד על שקיפות מלאה. אולי כדאי לעשות השתלמויות לפרקליטים במייקס פלייס, אני בטוח שהם לא יתנגדו. בטח לא אחרי שהם ינסו את התפריט החדש של המקום...

המשרד שלי נמצא במרכז העיר, ולכן אני בדרך כלל מגיע למייקס פלייס דווקא בשעות היותר "מתות", ביום עבודה רגיל, בדרך חזרה מבית המשפט או מהכנסת. תמיד אפשר לעצור ולאכול המבורגר שהוא אחד מהטובים בירושלים, או מנת כנפיים חריפות של בופאלו, ולהמשיך את היום בכוחות מחודשים, למען הלקוחות הרגילים, המשילות, הדמוקרטיה, ומה שביניהם.

המלצה חמה מביקורים קודמים: כנפיים חריפות בנוסח בופאלו
אבל בשעות הערב, המייקס פלייס, שהקשר בינו לבין המייק המקורי אבד בערפילי הזמן, הופך לאבן שואבת, בעיקר לדוברי האנגלית שעיר הקודש מלאה מהם. אמנם שורשי שלושה רבעים שלי, הם מפולין בואכה גליציה ואני מרגיש לגמרי בבית בשילוב של הרינג, רגל קרושה, צ'ולנט וגפילטע פיש. ובכל זאת, מסעדות בסגנון אמריקאי, ובייחוד כשהן משלבות בין אמריקאי למקסיקני, מזכירות לי את הרבע האמריקאי שלי, שנטש את הגולה לפני יותר ממאה שנה, ובחר בירושלים על פני קליבלנד.

הפעם הקודמת שהייתי במייקס פלייס בשעות הערב, הייתה באחד מערבי תחרויות הטריוויה שיש במקום. למען הגילוי הנאות, הקבוצה המשפחתית שלי הפסידה הפסד צורב, מה שגרם לי לחשוב שיש פחות מדי שאלות על הפרדת רשויות, חוקי יסוד, או על אהרון ברק. מייקס פלייס, לטיפולכם המהיר אודה.

לכן כשעדי הזמין אותי לטעום מהתפריט החדש ומהמנות המקסיקניות של מייקס פלייס, קפצתי על האתגר בשמחה, מתוך מחשבה שיש צורך באיזו חוויה מתקנת, שתשכיח את ההפסד הלא-טריוויאלי, תחזיר את הכוח לנבחרים, ותשקם את אמון הציבור. התחלנו בקארי וורסט, שכבר התפריט מעיד עליה שהיא נקניקיית עגל מעולה, עם קטשופ קארי. הוורסט (שזה נקניקיה בגרמנית, הבטחתי חוויה מתקנת על הטריוויה) עמדה בציפיות. מעולה, טעימה ופותחת את התיאבון.

כמה שזה נראה טוב, ככה זה גם טעים!
הפעילות הציבורית של התנועה למשילות ודמוקרטיה קוראת לשמרנות, ונמנעת מאקטיביזם. כשמרן, שמשתדל להיצמד לטקסט, תמיד קינאתי בסועדים המתוחכמים, שנכנסים למסעדה ומבקשים מהמלצר שלושה או ארבעה שינויים למה שכתוב בתפריט, ולמרות שהם הזמינו סלט קיסר, איכשהו אחרי שהם הורידו את החסה ושינו את הרוטב, הם קיבלו בסוף סטייק פילה.

בשביל אנשים כמוני, המנהל הנמרץ של מייקס פלייס, ראובן, הגדיל ראש, והוסיף לתפריט חלקים שנבנו למעשה בסגנון ויקיפדיה. שינויים ותוספות שהלקוחות הקבועים והמתוחכמים הזמינו, נכנסו לתפריט, וכך גם בחור שמרן כמוני זכה לקבל המבורגר בנוסח הוואי (עם אננס, פסטרמה בטעם אווז וחלפניו) וסנדוויץ' עם שלושה סוגי בשר (חזה עוף, קורנביף ופסטרמה בטעם אווז). לא הייתי חושב בחיים על השילובים האלה, אבל אחרי שזה כתוב, וזה מה שהעם בחר, זה מה שהעם יקבל. ופסק הדין שנכתב פה אחד, הוא שהשילובים האלה עובדים מצוין. ההמבורגר (מדיום, בטח שמדיום, בכל זאת רבע אמריקאי) ושלושה סוגי הבשר, בהחלט מוצדקים.

המלצת העורך: לא לוותר על הפאהיטאס
ומאחר ואנחנו עדיין בחוויה המתקנת על הטריוויה, ובגלל שהתכנסנו בין היתר לכבוד התפריט המקסיקני החדש, למדתי שפאהיטאס (Fajita) זה בעצם השם המקסיקני של המוקפץ. שמגיע עם הגוואקמולי והסלסה, יחד עם השמנת הטבעונית של מייקס פלייס. אה כן, וטורטיות מעולות שמתחבאות להן כאילו היו אפיקומן.

וכמו שלמדתי מחמי (שכיליד שיקאגו, הוא אמריקאי באופן יותר משכנע ממני) קינוח של ארוחה טובה, הוא עוד המבורגר, ולכן לקינוח הגיע המבורגר וצ'יפס, שהם בעצם מנה אחרונה יצירתית ביותר. במייקס פלייס לקחו את הלחמנייה של ההמבורגר, הפכו אותה למתוקה והוסיפו רוטב שוקולד, הכניסו קצפת פנימה, וגם טיגנו לחם מתוק בצורת צ'יפס כתוספת. זה גם נראה טוב, גם מאוד טעים, וגם יכול לשמש כקינוח כיפי לחבר'ה (זו מנה גדולה מדי בשביל להתגבר עליה לבד).

תודה צ'רלי על המורשת המעולה שהותרת אחרייך
קוקטייל הצ'רלי (על שם ברמנית עבר של המייקס פלייס) המשובח שימש תירוץ מושלם להימנע מנהיגה חזרה הביתה. אמצע הלילה, מרכז העיר ירושלים, עורך דין, השילוב המושלם. מה כבר יכולתי לעשות? הלכתי למשרד.


לאתר של הסניף הירושלמי
לדף הפייסבוק של המקום

יום רביעי, 24 במאי 2017

סושיה

ברי רוזנברג הוא ירושלמי מקצועי וממייסדי הבריגדה התרבותית, החבר'ה שעלו כילדים מברית המועצות, ועכשיו מנסים להסביר לנו מה זה נוביגוד (לא להתבלבל עם סילבסטר!). לאחרונה החל ברי לעבוד במיזם רשת מקסים שקשור ליוטיוב (פרטים בקרוב), אז הרשיתי לו להיות האורח הראשון בבלוג עם פוסט מצולם. לאן ברי בחר לקחת אותי? לסושיה (לא להתבלבל עם רשת הסושיה!) המעולה ברחוב טרומפלדור.



לאתר המסעדה
לדף הפייסבוק של המקום

יום ראשון, 7 במאי 2017

יהודית - השיפודיה

ליאור שורקה הוא המנכ"ל והמייסד של הקרן הציונית לישראל, מיזם שאפתני שמבקש לסייע לעמותות הימין לעשות עבודה טובה יותר. זו נראית לי כמו סיבה מצוינת להחזיר בקטנה לאיש שדואג לנו ולקחת אותו לאכול משהו. הבחירה של ליאור, ירושלמי מבטן ומלידה (אז מה אם בשנה האחרונה הוא גר באפרת?) הייתה משהו משהו.

אל מסעדת יהודית הגענו במוצאי יום השואה וכמצוות היהודים שאומרים "ניסו להשמיד אותנו, לא הצליחו, יאללה בואו נאכל". אז הלכנו לאכול.

יום השואה? יהודית? מזכיר לי משהו...

אל מסעדת יהודית הגענו בעקבות שמועות והמלצות ברשת. "יהודית בשוק" הטוקבקים אמרו. ואני וואלה על יהודית בשוק לא שמעתי ולכן לקחתי על עצמי לבדוק. אז הגענו עדי ארבל ואני לבליינד דייט עם המסעדה. וכמו בבליינד דייט אתה אומנם לא יודע מה תקבל אבל מקווה בכל זאת שיהיה שווה.

התחלנו: הגענו לשיפודיה. החזית שלו נראית מצוין. בפנים הסגנון הוא יותר של שנות השמונים. פתחנו תפריט ובינתיים התחילו לזרום לשולחן הסלטים השונים ומפה הכול מתקדם לטובה. הסלטים מעולים שנראה שעשו אותם במקום והם לא נקנו מידי מאיזה חברת "צבר" גנרית. פיתות האש תנור (כך ירושלמים אמיתיים קוראים ללאפות) הגיעו חמות מהטאבון וללא הגבלה וכנ"ל כמובן גם הסלטים.

מפה לשם אחרי טעימות מכל הסלטים הזמנו לעצמנו מעורב ירושלמי, קבב שלנו (קציצות קבב שיהודית מכינה בעצמה) ושישליק כבש. המנות הגיעו עם שתי תוספות. הלכנו על צ'יפס ומג'דרה. המעורב היה תענוג לחיך, מלא בחלקי פנים ומתובל למהדרין בשלל תבלינים. השישליק מצוין והקבבים פריכים וטעימים.

האוכל נראה טוב כמו בפרסומת וטעים כמו בבית!
אבל ההפתעה הגדולה הייתה דווקא לא בבשר אלא במג'דרה שהייתה טעימה בצורה בלתי רגילה. אני חושב שמימיי לא התלהבתי כל כך ממג'דרה. הנימוחות שלה, הטעמים הרכים שלה יחד עם הבצל המקורמל מלמעלה פשוט עשו לי את זה. מיצי הקיבה שלי אשכרה עולים כשאני מספר לכם את זה עכשיו...

לקינוח עדי הזמין לשולחן בקלאוות. אומנם אני כשלעצמי אני שונא מתוק אבל ידידי התלהב מהבקלאוות המתוקות כמו ילד קטן (הערת העורך: לא נכון. אני כבר ילד גדול!) והבקלאוות המתוקות העלו לו זיכרונות מבית אבא ובעיקר מבית סבתא.

שוק מחנה יהודה הוא אחד השווקים הטובים בארץ ויש בו מבחר רחב של פנינות קולינריות. מסעדת יהודית הוא מקום שאם חשקה בנפשכם מקום טוב לאכול בו בשר אז לכו על זה. והיי יש גם עסקיות שוות.


לאתר המסעדה    

יום שלישי, 18 באפריל 2017

פומפידו

עם מעיין ארז יש לי עסקה שווה במיוחד: אני מכיר לה את ירושלים והיא, בתמורה, מכירה לי את גבעון החדשה. כשירות לקוראי הבלוג, החלטנו שאין כמו אחרי פסח כדי לכתוב על פומפידו, מסעדה המתהדרת בתפריט איטלקי וקינוחי שף צרפתי. מי אמר חמץ ולא קיבל? 

גילוי נאות: אני לא בררנית כשזה מגיע לאוכל. אני מאוד מאוד אוהבת אוכל. מכל הסוגים. אני אוהבת לצפות בתכניות בישול, אני עוקבת אחרי ערוץ אחד בכל היוטיוב וזה הערוץ של טייסטי, אני אוהבת להסתכל על אנשים מבשלים- גם אם הם רק מקלפים תפוחי אדמה. ארוחת הצהריים האהובה עלי היא שניצל תירס ומאק אנד צ'יז וכשזה מגיע לגברים- הג'וב העדיף עלי הוא שף. אבל בואו נשים את כל זה בצד ונתמקד בערב המדהים שעדי ואני העברנו במסעדת פומפידו.

קודם כל היחס- אני מאמינה שאדם צריך ליהנות בעבודה שלו. אם אתה עושה משהו ולא בא לך לעשות אותו, אפשר להריח את זה מקילומטרים. עדיף שתלך לישון עם בואש במשך שבוע. כשמגיעים לפומפידו, החיוך זה הדבר הראשון שרואים. קיבלו אותנו הכי בכיף, הרגשתי שהגעתי למטבח של סבתא שלי ז"ל, רק הרבה יותר מודרני ומרווח. בחרנו לשבת בחוץ, בחלק של הלא מעשנים, כאלה אנחנו- אנשים בריאים.

קיבלנו תפריטים שאם להגיד את האמת- אותי קצת בלבלו. אני לא מסתדרת טוב עם מבחר. אני מעדיפה שתתנו לי ארבע אופציות ואני כבר אבחר שתיים. הזמנו למנת פתיחה פטריות מוקפצות ברוטב שמנת צ'ילי עליהן אני ממליצה בחום. אפילו לטעמו של עדי, שלא עף על פטריות, הן היו טובות טעימות מאוד, רכות אך בשרניות ושחו ברוטב לא פחות ממושלם.

מי האמין ששמנת וצ'ילי הולכים כל כך טוב ביחד?
את המנות העיקריות בחרנו מהספיישלים כי כמו שכבר הבנתם, אני מעדיפה לבחור שתיים מתוך ארבע מאשר מתוך שישים. הבחירה הראשונה הייתה לזניה, אי אפשר לטעות עם לזניה. הגבינות היו טעימות, הבצק היה אל דנטה ולא רך מדי, היה שילוב של שום, עגבניות ותרד שאפילו מישהי כמוני עם חך של ילדים נהנתה ממנו. הרוטב לא היה נוזלי מדי, שילוב מושלם ללחם שהגיע בצד.

מה שמביא אותי למנה השנייה שבחרנו- סלט. אני לא מהאנשים שמזמינים סלט במצב רגיל אבל זה פחות הרגיש כמו סלט ויותר כמו צלחת ענקית מלאה בכל טוב. כן, באופן מסורתי היו עלים מסוגים שונים אבל הייתה גבינה, היו חתיכות דג כבוש והיה ניוקי אפוי מסביב שלקח אותי אי שם, לגיל 6, כשאמא שלי (שמעולם לא אהבה לבשל) הייתה קונה בסופר טייטר טוטס (הערת העורך: כדורי פירה מטוגנים, ה' ישמור) ואופה אותם בתנור- הכי קרוב לאוכל של בית שאי פעם היה לי. יש שיקראו לזה סלט, אני בוחרת לחשוב על זה בתור מנה ייחודית שעוד לא יצא לי להיתקל בה באף מסעדה אחרת.

מה לזה ולסלט באמת?
בטח חשבתם שכאן זה נגמר, נכון? אז לא. כי כמובן, הגיע שלב הקינוח... ולא סתם קינוח - שני קינוחים! הזמנו עוגת שוקולד חמה שבאה עם כדור גלידה, קצפת ושברי עוגיות ועוגת גבינה עם פירורים ואבקת סוכר מפוזרת מעל. הכי מושחת שלנו. כל כך מושחת שהייתי צריכה כמה הפסקות כדי לא להשאיר כמות מביכה של שאריות.

כך מגישים פה את הקינוחים. לא תלכו?
לסיכום, תעשו טובה לעצמכם וגשו לפומפידו. אל תשכחו לבקר בשירותים הסופר מגניבים שלהם, אתם תודו לי אח"כ :-)


לדף הפייסבוק של פומפידו

יום ראשון, 2 באפריל 2017

עפאים

יאיר נתיב הוא חבר ותיק ומנהל החדשנות בחברת השקעות. את החדשנות הוא שומר לא רק לעבודה, אלא גם לחיים האמיתיים, במסגרתם הקים את עמותת 'נתיב בטוח' שהביאה לכם את מיזם 'שומרי הדרך'. בשביל מישהו כמוהו, מגיע רק החדשני ביותר. אז לקחנו אותו לבית הקפה המשובח של משק עפאים.

ביקור בבית הקפה עפאים בבית הכרם במסגרת הבלוג הזה הוא בעצם שילוב של הדברים האהובים עלי בחיים, לא בהכרח אם כי ייתכן שאולי בסדר הזה: ארוחות בוקר, אוכל חינם ועבודה מבתי קפה. מבלי להתפלצן יתר על המידה, אפשר להוסיף לכך גם את מטרת הבלוג – שהיא הרצון לקדם ולפרגן לעסקים שווים בירושלים. כפי שיתברר מיד עם הכניסה למקום, מדובר בבית עסק ירושלמי קצת שונה בנוף בתי הקפה השגרתיים והמסחריים.

- רגע, צריך לעשות תמונה כשיגיע האוכל.
- ברור.
מגיע האוכל: - תראה, אוכל!
מסיימים לאכול: - שכחנו להצטלם. כשיגיע הקינוח נזכור!
במסגרת ההזדמנות הזו שעדי מעניק לנו, שבמסגרתה אתה הופך להיות מבקר מסעדות ליום אחד, פתאום אתה שם לב לכך שאתה פשוט אוכל לרוב כל מה שנותנים לך בלי לשאול שאלות. לרוב אני לא מעיק על מלצרים בשאלות על מאיפה הגיע האוכל לצלחת. בכל אופן, "מאיפה מגיעות הגבינות", שאלתם? ובכן, הגבינות מיוצרות על ידי משק עפאים ממושב עידן שבערבה, ומגיעות טריות טריות, דבר שבהחלט מורגש. גם הירקות היו טריים למדי.

בית הקפה מנסה לגוון קצת את הבנאליות של ארוחות הבוקר השגרתיות. לצד העובדה שקשה לחמוק מהמבנה של ביצים, ירקות ושתייה, נראה שיש ניסיון לצאת קצת מאותה ארוחת הבוקר כמעט ללא הבדל המוכרת לנו מכל הרשתות הגדולות. לא הכרתי את המקום לפני, ולצד הארוחות הטעימות, יש בו גם אווירה נעימה וצעירה יחסית ושירות חייכני.

ניגשנו מיד לארוחה והזמנו שתי ארוחות בוקר: הראשונה, בעלות 56 שקלים, הייתה ארוחת בוקר על קרש, שכוללת גבינות עזים טריות, סוגי גבינות כמו קממבר שלרוב לא מוגשות בארוחות בוקר במסעדות ישראליות, ממרחים טריים, ירקות חתוכים, לחם איכותי וטרי ומיצים. בבחירת הביצים לקחנו פריטטה עם ביצים אורגניות, תפוחי אדמה וירקות צלויים – שגם קצת חורגת מהסטנדרט הרגיל של חביתה או ביצת עין עם תוספות.

בנוסף לקחנו ארוחת בוקר איכרים (45 שקלים), שכללה ביצת עין על תפוח אדמה, תרד ועגבנייה צלויים בחמאה, גבינת משק ולחם שאור. שתי המנות היו טעימות ומשביעות, וכנראה שגם בריאות יותר ממרבית ארוחות הבוקר בבתי קפה האחרים (נו טוב, למעט אולי, הקממבר). עוד ממרח אחד או שניים לגיוון היו יכולים לתרום לארוחה, אבל ממרחי הפסטו ועשבי התיבול עשו את העבודה. המוצרים הטריים הוסיפו לתחושה הנעימה.

מהמשק ישר לצלחת. מדגמן עובר אורח: הדיי עפאים, בעל המקום
לקינוח התלבטנו בין שתי אפשרויות, ובאופן החלטי בחרנו בסוף לקחת את שתיהן: האחת הייתה לחם פודינג עם שבבי שוקולד נמסים ונגיעות של בצק קרואסון, קינוח הבית של המקום – קינוח מושחת לפחות ביחס לאופי הבריא של המקום. מתאים בהחלט לחובבי השוקולד והקרנצ'יות. הקינוח השני, שהיה חדש ועדיין לא הופיע בתפריט, כלל רוטב קרמל מפנק לצד גבינה מתוקה וטעימה ועוד אי אלו פינוקים.

יש לא מעט בתי קפה ראויים בעיר, ועפאים בהחלט נכנס לרשימה הראויה הזו, בטח לחובבי ארוחות הבוקר, שמוגשות בכל שעות הפתיחה. מי שמחפש מקום קצת גיוון בארוחת הבוקר שלו, וגם על הדרך אולי גם לעשות קניות לבית, לא יבזבז את זמנו אם יגיע לשם.


לדף בית הקפה באתר משק עפאים

יום שלישי, 14 במרץ 2017

פטריק'ס

דניאלה טראוב חזרה לאחרונה משליחות באירלנד, בה שימשה כסגנית השגריר הישראלי. הסרט האיטלקי החדש והמשובח, 'זרים מושלמים', היה נראה לי כמו הזדמנות מעולה להוציא את עלמת החן בעלת השורשים האיטלקיים לבילוי כפול: ארוחת ערב בפטריקס, הפאב האירי בסינמה סיטי, ואחריו סרט שגם אותו לא כדאי לכם לפספס.

קשה לתאר פאב אירי אותנטי. כזה שממוקם באמצעו של כפר, בין הכנסייה לבתים הציוריים. המרחב הפתוח של הירוק הבלתי נגמר, האח הבוערת בחורף האירי שמתמשך כל השנה, חבורה של נגנים שיושבת ליד האש, הברמן עם המבטא הכבד, העץ העתיק של הרהיטים והאווירה. הו! האווירה. עם, שקצת כמו היהודים, למד לשמוח למרות הכול, בגלל הכול.

לפני שנה טיילתי במחוז קלייר שבאירלנד בכפר שכוח-אל שבמקרה התנהל בו באותו הזמן פסטיבל משוררים. נכנסנו לפאב והברמן הסביר שברחבי העולם מנסים לחקות את הפאבים שבאירלנד. הם אפילו מייבאים רהיטים אותנטיים ומגישים גינס "אבל דבר אחד אין להם," הוא התקרב אלינו ולחש "אין להם ברמן אירי עם המבטא הנכון". ואיכשהו היה זה מדויק להפליא. מעטים היו הפאבים האירים שנכנסתי אליהם בארץ  ובעולם שהצליחו לשחזר את האווירה המיוחדת.

כשעדי הציע לי להתלוות אליו לפאב האירי Patrick's בסינמה סיטי, כיווצתי את גבותיי, שכן אני משתדלת שלא לנסות לשחזר חוויה שלא ניתן לשחזרה. הכניסה הייתה נראית יותר כמו מועדון לרשומים בלבד מאשר האווירה המקבלת של פאב אירי. עם זאת התאורה המעומעמת השרתה קצת מהחוויה האירית. ככל שהתקדם הערב כך התמלא המקום באנשים ושלטו הצחוק, החיוכים, ריחות הבישול ואפילו המוצ"ש לא הצליח לפגום ברגע.

מנקודת מבטו של הברמן
הבירות לא היו אלו שניתן למצוא באירלנד ועדיין היה מגוון לא רע, גם לנשים בינינו שמעדיפות את הטעם המעודן והמתקתק יותר. הזמנו את בירת הפירות ליפמנס הנהדרת (המידות הינן בחצי ושליש ולא בפיינט). עדי, כמנהגו בקודש, הלך על קוקטייל עדין (מי אמר נשי?) שלא מופיע בתפריט בשם זנזיבר. בחירה שעדי היה מבסוט ממנה, למקרה ותהיתן.

"באירלנד יש מנהג," התחלתי להסביר " אם אתה יוצא, נגיד, עם חמישה חברים- כל אחד בתורו מזמין את כל השאר לסבב שתיה. כלומר 5 סבבים,ו-5 פיינטים בסוף הערב. אין דבר כזה שמשלמים רק על עצמך ולא מזמינים את האחרים". בישראל שני הדברים לא נהוגים: לא להזמין את כל החברה ולא לשתות כל כך הרבה.

התפריט עצמו מתאים יותר לקהל הישראלי ולא ניתן למצוא את רוב המנות בפאב באירלנד, עם כי חלקן (כמו פיש אנד צ'יפס, הנקניקייה האירית, הסטייק וההמבורגר בהחלט מככבים בכל תפריט של פאב המכבד את עצמו). גילוי נאות: אני שומרת כשרות ועל כן לא אכלתי בשר באירלנד, אשר ידועה בבשר הטוב שלה (יותר פרות מבני אדם ואותו מספר כבשים כבני אדם, אם אתם בענייני דמוגרפיה) ועל כן עקב המחסור החמור בברזל החלטנו להזמין בעיקר בשרים.

לא, זו לא פיצה!
הזמנו את המאפה האירי: בצק באפייה במקום במילוי תבשיל בשר בקר וירקות שורש, טחינה ועשבי תיבול. בפועל קיבלנו פיצה בשרית נהדרת (אבל לא כל כך אירית). המנה הייתה מעניינת מאוד ומשביעה אפילו לשני אנשים ועם זאת נשאר מקום לעוד משולש ועוד משולש. מנה מומלצת ביותר שיכולה להספיק בהחלט לשניים.

המנה השנייה שהזמנו הייתה פלטת בשרים זוגית: נקניקייה אירית, פרגית, סינטה ואנטריקוט יחד עם ירקות קלויים. אלוהי הבשר היה טוב אלינו במיוחד שכן טרפנו את כל הצלחת. בעיקר ניתן לציין לחיוב את הנקניקיות והפרגיות. מידת העשייה הייתה טובה והטעם נהדר. בהחלט מכפר על שנה שלמה ללא בשר באירלנד הקפואה.

וגם בקר עם פלפל, ועוף עם תפוח אדמה יירבץ
אולי הפאב לא הכי אירי אבל מומלץ עבור הפיינטים והאוכל שלפני או אחרי הסרט. ועם מדברים על סרט, קינחנו בצפייה בסרט האיטלקי "זרים מושלמים" (ברומא גרתי גם כן תקופה ועל כן עדי דאג לתת לי את החוויה הנוסטלגית האולטימטיבית). קומדיה טרגית מעוררת מחשבה, חריפה ונוגעת בעצבים הקטנים של כל אחד מאיתנו. ההומור רק מוסיף יותר לטרגיות של... ספוילר, אז לא משנה בעצם.

לסיכום. החוויה האירית-איטלקית- ישראלית שלי מסתכמת בערב נדיר, מלא אלכוהול (כמיטב המסורת האירית) ובניחוח איטלקי רומנטי. הפאב בהחלט מומלץ לבילוי קליל ולארוחה משביעה. באשר לחגיגות האיריות המסורתיות בסנט פטריק'ס דיי החל ב-17.3, ניתן בהחלט לשקול את הPatrick's כמקום ראוי לבלות בו את הערב.


יום חמישי, 9 במרץ 2017

קפה מיכאל

השם של קפה מיכאל מטעה. מי שיראה אותו מהרחוב, יחשוב שמדובר בעוד קפה שכונתי. מי שייכנס ויטעם מהתפריט העשיר, יגלה שמדובר במסעדה משובחת לכל דבר, שפעם בחודש מפיקה ארוחת קונספט עם שף אורח. כששמעתי שהארוחה הקרובה תהיה ארוחה יפנית, לא היה לי ספק שאזמין את נטע כהן, מנהלת מחלקת האירועים במוזיאון ישראל. תקראו את הפוסט ותבינו כבר לבד מדוע לא יכולתי שלא לחשוב עליה.

הכול התחיל כשעדי ואני התרברבנו אחד בפני השנייה על כמות החותמות שלנו בדרכון, ופצחנו במשחק הידוע והתחרותי "בכמה מדינות ביקרתי ביותר מ-12 שעות מחוץ לשדה התעופה? (ובמילים אחרות- ואת/ה לא)". בזמנו עוד הובלתי ב-3 מדינות והרגשתי אשת העולם הגדול, אבל מאז עברו אי אלו שנים וצבירת מיילים אוויריים (בעיקר שלו), כשהוא משאיר אחריו רק עשן-מטוסים ומטפח את התחביב הידוע להתוודע לשוטרי גבולות משופמים בארצות אקזוטיות. לכן היה לי ברור שאם אי פעם אוזמן על ידי עדי לכתוב בבלוג המסעדות הירושלמיות, זה בטח יהיה קשור עבורי למסע עולמי כלשהו.

כך עובדת השיטה
האבסורד הוא שבתור יפנולוגית מוסמכת (בעיני עצמי, כמובן) כמעט ופספסתי את ההזמנה לארוחת שף יפנית. רק בגלל שכבר ביקרתי ב'ארץ השמש העולה'- בערך המדינה היחידה בעולם שביקרתי בה, ושעדי טרם הספיק לדגום. למזלי הרב, הבחור התעשת על עצמו בזמן והזמין אותי לארוחת שף יפנית של השף בועז צאירי בקפה מיכאל, ואני זכיתי לביקור חוזר במחוזות ילדותי האלטרנטיבית ולחוות שוב את תחושות העונג, הריחות, החוויות והאפשרויות הבלתי נגמרות שארוחה כזו מגלמת בתוכה.

Welcome Drinks: צ'ויה וסאקה
שדה התעופה הבינלאומי Narita, טוקיו 

כבר בנחיתה בשדה התעופה היפני הבנתי שהגעתי לכוכב לכת אחר, כזה שלא דומה לשום מקום שביקרתי בו, ועליי ללמוד את כללי המשחק / הטעמים החדשים: כוסיות ה- Welcome Drinks האלכוהוליות שקיבלנו בכניסה משקפות בדיוק את התחושה של הטעם הנרכש כשמגיעים ליפן. אנחנו נכנסים לאווירת לחיים Kanpai! עם כוסית סאקה, יין העשוי מאורז, וכוסית צ'ויה, משקה אלכוהולי המיוצר מתהליך של התססת שזיפים, ההופך את הסוכר שלהם לאלכוהול, בדומה לתהליך ייצור של בירה (טיפ לחיים: פתרון קל לשומרי כשרות).

נטע הגיעה ליפן והתרשמה עמוקות מהפונטים המקומיים
לשמחתי המרובה, המלצרית מסבירה לנו שבארוחת שף המנות הן קבועות ולא ניתנות לבחירה. מקבלים אותן לפי הסדר והתזמון של השף. לא מתלוננת! עודף האפשרויות ביפן רק בלבל אותי, אז אני סומכת על מה שהשף יבחר עבורי. גם ככה לא הייתי מצליחה לבחור, והייתי רוצה לטעום מהכול. המחשבות האלו החזירו אותי לקריאות "ברוכים הבאים" המסבירות פנים - Irashaimase! שמופנות אליך בכל מקום אליו אתה נכנס ביפן. אחת מהמשמעויות שלהן היא אנחנו נעשה ככל שביכולתנו כדי שתהיו מרוצים. אני בהחלט מרוצה.

מנת פתיחה: מאקי סושי-משולשי אורז עטופים באצה במילוי ירקות, פירות וטמפה
אנדרטת השלום הירושימה

הציור השבועי לילד: איפה הצ'ופסטיקס?
למנת פתיחה קיבלנו סושי טבעוני מעוטר בסחלב לאכילה (טעם נרכש, כבר אמרנו?) וממולא בפומלה ואבוקדו. לצידו, משולש אורז עטוף באצות במילוי ירקות. נאלצנו לאכול אותם בסכין ומזלג, כי לא היו צ'ופסטיקס בסביבה. אני מודה שהופתעתי. הקולינריה היפנית מבוססת על דגים שמרגישים טריים, כמו שרק דג שיצא מהים לפני שעה יכול להרגיש (טיפ לחיים: אל תוותרו על ביקור בשוק הדגים צוקיג'י בטוקיו בשעות הבוקר המוקדמות!). אז להגיש לנו סושי בארוחה כזו בלי דגים? הרגשתי כאילו הם היו חייבים להגיש סושי רק כי זו ארוחה יפנית, אבל הם היו מעדיפים שלא. זה הזכיר לי את הביקור בהירושימה- אתר חובה היסטורי שחייבים לסמן עליו V כשנמצאים בסביבה, גם כשאתם מרגישים, ובכן.... פחות.

הבית היחיד ששרד את הפצצה האטומית בהירושימה

מנה ראשונה: סלט יפני חם עם בצל ירוק במיסו לבן
שוק האוכל קיוטו  

נא לא להתבלבל בין מנה ראשונה למנת פתיחה
המנה הראשונה (להבדיל ממנת הפתיחה, כן?) שנחתה אצלנו בשולחן: סלט חם המורכב מאצות, מלפפונים, בצל ירוק כשמעל כל האושר הזה רוטב מיסו משובח. מיסו זה מין רוטב סמיך המורכב מהתססת אורז, סויה מלח ועובש שנקרא קוג'י. זה נראה דוחה, זה נשמע דוחה אבל יש לזה טעם אלוהי שאינו מוכר לחך הישראלי. זה כל כך טעים שהמנה הזו העיפה אותי לביקור היומי שערכתי בשוק האוכל בקיוטו: Nishiki Marekt. שוק קטן, מעוצב ומסוגנן עם דוכני אוכל מכל הסוגים, ובעיקר מהסוג שבחיים לא נתקלתי בו.

החמצת ירקות במיסו בשוק נשיקי, קיוטו

מנה שלישית: קערת ראמן צמחונית עם ירקות יפניים, שלושה סוגי אצות של צבעי סתיו
ניקו 

ראמן או סובה? הציבור ישפוט!
מרק ראמן הוא מרק המורכב מאטריות חיטה בתוך ציר של בשר או ירקות. בתפריט כתוב שזה ראמן וכך גם אמרו השף והמלצרית אבל אני עדיין סבורה שזה היה מרק סובה, שזה אותו מרק רק עם אטריות כוסמת (יחי הניואנסים של אניני הטעם!). במרק שקיבלנו שטו להם בהנאה 3 סוגי גזרים בצבעים שונים (אפילו ביפן לא נתקלתי בכאלו!), דייקון- שורש צנון יפני (הכי קרוב לבייקון שאוכל כנראה בחיי....), וחי נפשי ה-פטריות!!! בשלב הזה עדיין לא החלטתי אם אני יותר שונאת פטריות ומוותרת על המנה, או יותר אוהבת את כל מה שקשור ליפן וממשיכה. העברתי את הפטרייה לעדי והמשכתי לאכול את המרק המושלם. הטעמים היו כל כך עמוקים ומלאים כמו צבעי השלכת בעיירה ניקו הצפונית לטוקיו, הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי שלכת אמיתית מהי.

50 גוונים של כתום, שלכת בניקו

המנה העיקרית: קערת נבה- טופו מי, ירקות שיטקה, פטריות אוזן, ושורש לוטוס
טוקיו

מנה עיקרית. כי מנה חמישית עלול להישמע מלחיץ
כשהמנה העיקרית הגיעה לשולחן, כבר הייתי שבעה, ועם הרגשה שאני מעבר ליכולת להכניס מזון לגוף שלי. המנה שקיבלנו הייתה קערה עצומה 2 סוגים של טופו ושורש טופו, מלא סוגים של פטריות ושורש לוטוס. כבר שכחתי שאני שונאת פטריות, ופשוט רציתי עוד ועוד מטוקיו בירושלים. טעמים מפתיעים, מורכבים, ומעוררי חושים שממלאים את הבטן והנשמה בשמחה.

מה שמדהים באוכל יפני, זה שאוכלים מלא, מרגישים שבעים אבל לא מרגישים שרוצים להקיא מרוב אוכל. זה כמו ביקור בטוקיו, זה כל כך הרבה להכיל ומגרה בעיניים, באוזניים ובריחות, אבל בחיים זה לא נמאס ולא נגמר אף פעם: פשוט רוצים מזה עוד והרבה.

כמו הטיים סקוואר בניו-יורק, רק פי אלף

קינוח: גלידת תה ירוק עם כדור דנגו - אורז עם חלב שקדים ושקדים וטופו
ביקור באי האמנות נאושימה

הכלל: עדיף גלידה בטעם תה, מאשר הפוך!
לקינוח הגיעה לשולחן צלוחית עם גלידת תה ירוק, וכדור דנגו. כך גילינו שדנגו, אורז עם חלב שקדים, שקדים וטופו, זה בעצם כופתה של פסח בטעם שקדים עם גלידה בטעם של תה. תה ירוק כל כך נפוץ ביפן, שכשמגיעים למסעדה מקבלים קנקן לשולחן כמו שבישראל מקבלים קנקן מים מהברז. לכן זה לא מפתיע שיש לתה ירוק שימושים מגוונים שם, רק שאנחנו לא מכירים אותם בארץ. זה היה שילוב כל כך מפתיע שנאלמנו דום וטרפנו (גם את) המנה הזו.

ביפן, כמו ביפן, יש הכול מהכול וכמעט הכול מפתיע. מה שהפתיע אותי במיוחד היה הביקור באי האמנות נאושימה לאחר יום שלם של נסיעות בשינקאנסן, מערך הרכבות המדויק. בקצה השני של העולם, במקום שהוא חור נידח בכל קנה מידה, מסתתר לו אי קטן שאין בו כלום חוץ ממוזיאונים ויצירות אמנות. הפתעה מושלמת, קטנה ומעניינת שהייתה אחת מגולות הכותרת שלי בטיול.

זה דווקא נשמע לי הגיוני למדי לנסוע יום שלם הלוך ויום שלם חזור רק כדי לראות קצת אמנות
כבר סיימנו לאכול ואני מרגישה שלא הספקתי להעביר כלום על החוויה היפנית. טיפ לחיים: סעו ליפן! או במינימום לכו לארוחת שף יפנית. זה מושלם!!!


לאתר של קפה מיכאל
לדף הפייסבוק של המקום

יום שבת, 25 בפברואר 2017

בן עמי

רחלי ריף היא מפיקה, כתבת ועורכת במוסף 'שבת' הנפלא מבית עיתון מקור ראשון. בקיצור, בחורה עם קלאסה, שביקור שלה בבלוג דורש מקום עם לא פחות קלאסה.

אז עדי הזמין אותי לארוחת צהריים בבן עמי וביקש שאכתוב על זה בבלוג שלו, ההוא שמפרגן למסעדות שוות בירושלים. לכתוב אני מכירה, אבל על אוכל? מה יש לכתוב על אוכל? מה אני, אייל שני שמפייט על עגבנייה וקישוא ויורד על סלרי? אוכלת חינם שרצה לכתוב על זה אחר כך טקסט שהמילה "פריך" חוזרת בו מיליון פעם? כןןןןן קח אותי איתך!

בן עמי. איזה מקום. קודם כל – יש בו אווירה. ירושלמית כזו, ביתית ונעימה, כיאה לבית קפה שכונתי אך איכותי. רחוב עמק רפאים, שבו בן עמי שוכן, הוא רחוב רחב ויפה שמלא במסעדות, בשלטים מעוצבים עם שורות שירה פואטית ובשפה האנגלית, כיאה לשכונה המאוכלסת ברובה בתושבים ממוצא אנגלו-סקסי. יש בו גם בית קולנוע "סמדר" אחד, קטן וייחודי שהלוואי שלא ייסגר, והנורות המהבהבות על העצים לאורכו רק גורמות לו להיראות אירופאי ומזמין יותר. מבחינת חנייה, קבלו טיפ - חנו ברחוב הצפירה, שימו פנגו, לכו חצי דקה ואתם שם. אחרי הארוחה תוכלו לבדוק אם הגלריה "ארטספייס" בביתה היפה של לינדה זיסקויט ברחוב הצפירה פתוחה, להיכנס ולספוג קצת אמנות יפה.

התיישבתם? יופי. לפני שאתם פותחים את התפריט העשיר, תעיפו מבט על מקרר הקינוחים
התחלנו. המלצרית הגיעה עם תפריט ועם חיוך. התפריט של בן עמי, ששודרג לאחרונה במנות של השף שמיל הולנד, מחבר ספר הבישול הנהדר "שמאלץ" שמתמחה באוכל מזרח אירופאי, מגוון ומפתיע, וכולל קרעפלך לצד פסטה טליאטלה וניוקי, מאפה בריוש לצד מנת דגים אסייתית, וגם מנות טבעוניות ונטולות גלוטן.

במסגרת ה"פתיחים" הגיעה אלינו צלחת יפה עם אספרגוס ברוטב שמנת, שקדים, לימון ווינגרט. כחובבת ירוקים, שמחתי. הירק המלכותי והבריא היה טרי ופריך, והרוטב - מתקתק ועדין, כשחתיכות השקדים שפוזרו מעליו היוו תוספת מדויקת לטעם. לא ויתרנו עליו גם כשנגמר האספרגוס.

אחרי הסלט הזה לא תוכלו לאכול סלט ניסואז במקום אחר
הלאה. בגלל שאני בת הזמנו סלט, בגלל שרעבים הזמנו גם מאפה, אבל עם תרד. סלט הניסואז, שנראה שלא אטעה אם אומר שהוא סלט הדגל של בן עמי, נפלא ומלא בכל טוב: חסה, עלי בייבי, עגבנייה, בצל ירוק וסגול, שעועית ירוקה, זיתים, צלפים מפתיעים, פלחי תפוחי אדמה רכים, חתיכות ביצה קשה מסודרות יפה בצד הצלחת, ובתפקיד הדובדבן שבקצפת, או הדג שבמרום הסלט – הטונה. חתיכות טונה אדומה צרובה במדיום-רר מדויק, מצופות בשומשום וטעימות בטירוף, הופכות את הסלט הזה למנה ששווה להגיע לבן עמי ולו בשבילה. עם הלחם הטרי, מלא או כפרי, שמוגש עם המנה הגדולה הזו, אין ספק שתצאו שבעים. גם אם זה סלט.

טארט התרד לא איחר להגיע, והוא מהביל והריח נפלא. המאפה עשוי מבצק עלים עדין, ועליו שלל תרד חם עם פטריות מפנקות, גבינת קדוש, ומעל כולם ביצת עין רכה. כמה כיף לנגוס בפיסת מאפה שמכילה חגיגת טעמים שכזו. השילוב של הפטריות המעולות עם התרד החם והגבינה המשובחת, יחד עם ביצת העין שהוסיפה חלמוניות רטובה, יצרו מאפה מפנק וטעים מאוד לימות החורף, ובכלל. יאמי של ממש.

טארט תרד. כמה יפה, ככה טעים.
אי אפשר בלי גזרת הקינוחים, זו שתמיד נשאר בשבילה מקום בבטן. הזמנו פאי פיסטוק עם דובדבני אמרנה ופאי שוקולד בננה טופי אה-לה 'הלו טו דה קווין'. מניסיון קודם קינוחים מומלצים נוספים הם פאי הלימון הנהדר ופאי השוקולד בוטנים האלוהי - מושלם לאוהבי הריסס, שהם לגמרי אני. לצד המתוקים הגיעה כמובן שתייה חמה. עדי הזמין משקה ג'ינג'ר טעים, ואני קפה הפוך גדול. בתור חובבת קפה שלא תמיד מרוצה ממה שמוגש בבתי הקפה, אני יכולה לומר שהקפה בבן עמי מצוין ועשוי מפולים טריים ומעולים. כמו שאמר האייל שני בנושא אחר: "אני רוצה להיות פה ימים". לכו על זה.

לאתר האינטרנט של קבוצת בן עמי
לדף הפייסבוק של בן עמי

יום שני, 13 בפברואר 2017

בית הכוון

כבר המון זמן שבית הכוון (ההוא שמכוון את הרכבת, לא ההוא שרץ על הקווים) נמצא אצלי על הכוונת. במיוחד מאז שגיליתי על התפריט החדש שלהם. אז כשמאיר ליוש, אשף גיוס המונים, הקאוצ'ר של הערבית המדוברת, לודאי גאה וחובב אוכל הודיע שהוא מגיע לעיר, ידעתי בדיוק מה יביא אותו אליי.  

ירושלים היא אהבת חיי. עוד כשהייתי ילד זכורות היו לי החופשות בירושלים כחוויה מדהימה. הטיולים במוזיאון ישראל ובעיר העתיקה, ארמון הנציב ורחוב יפו. הניחוחות של מאפיית אנג'ל בכניסה לעיר והקנייה הקבועה של הגביניות המדהימות שבסופן – הבטיחו לי אחיי הגדולים – חיכה פיצוץ בדמות צימוק (אני מת על צימוקים, מודה ומתוודה), שהשאיר חוויה ירושלמית מתוקה בפה. בחודשים האחרונים אני עוסק בקידום מיזם הערבית המדוברת שלי – אחכי ברחבי המדינה. כשאלון קמחי ידידי ורעי אמר לי שמתארגן קורס בירושלים, היה לי אך טבעי שאקח את הקורס הזה בכל מחיר שיוצע. התמזל מזלי גם ללמד ח"כים ערבית בכנסת ישראל ובעצם לבלות יום שלם בעיר האהובה עליי.

ירושלים אהובה גם על יוכבד, אשתי. הבילוי האופטימלי של שנינו הוא להיזרק אי שם בתחילת רחוב אגריפס בואכה מחנה יהודה, ולהתחיל מסע איטי שמשתהה על כל מרצפת במדרכות העיר, כדי להתענג על ירושלים – ולסיימו בקצה רחוב יפו, קניון ממילא, או גן הפעמון. החזה שלי מתמלא כל פעם מהאוויר של ירושלים, מהניחוחות של הקונדיטוריות והמסעדות שממלאות את העיר. הכיבוש משמין, ללא ספק.

ג'סטה מהעורך: בזמן שליוש חופר, פנקו את עצמכם בתמונה של קרפצ'ו פנומנלי
ימי ראשון הם הימים שלי בירושלים. פגישות נדחו, ומצאתי את עצמי רושם בפייסבוק פוסט "פנוי לחמש השעות הקרובות בירושלים – רעיונות?", אחרי שתי דקות נחתה אצלי באינבוקס הודעה מעדי ארבל, בעל בלוג זה. אני לא צריך להכביר מילים על עדי, שמו היה ידוע לי מהעשייה הציונית שאני מעורב בה בשנתיים האחרונות. אני אישית מעריץ. כבר מזמן פתחתי עיניים על חבריי לעשייה הציונית, שהתארחו בבלוג והוזמנו בזה אחר זה למסעדה עם עדי, בבחינת קנאת אוכלים תרבה ריר. החלטתי לנצל את ההזדמנות. עדי המליץ על בית הכוון, מתחם התחנה. מבחינתי מה שעדי אומר קדוש. אני זורם על הכל.

הגעתי למתחם התחנה והחניתי בחניון גן הפעמון. יצאתי מהרכב ושמתי כמובן את ידי על תפס האקדח האגדי שלי, גלוק C17 למתעניינים, התפס ששמו יצא למרחוק. עדי הכווין אותי בהסבר כיצד להגיע למקום, ומצאתי את עצמי עומד נפעם, מול פנינה אמיתית.

הגעת למתחם התחנה? יופי. תמשיך על פסי הרכבת 150 מטרים עד שתגיע.
המבנה עצמו הזכיר לי סירה שהייתי בה פעם בפראג, בה ישבנו ושתינו בירה צ'כית בהירה ומרירה. הסירה הייתה קטנה וצפופה והייתה לה קומה שנייה צרה וארוכה. בית הכוון הוא כזה. מקום קטן, אינטימי, עם ניגודיות מופלאה בין הסגריריות שבחוץ לבין החום שבפנים, והריח, הו הריח.

התיישבנו אני ועדי בקצה המסעדה וקיבלנו לידינו את התפריט. כדרכי בקודש, התחלתי לחפור לעדי שיכיר יותר את מעלליי בשוק הציוני. עדי עצר אותי: "קודם כל תזמין, והכי חשוב, תהנה מהאוכל". קשה לי לומר לא לכזו הזמנה. בחרנו לראשונות את "שישי בצהריים" כרובית צרובה מונחת בטחינה ירוקה ומטבוחה, מוגשת עם לחם טרי בצד. חוויה אלוהית. הכרובית הוגשה בדיוק בשלב הביניים שבין המעבר מהקריספיות הטבעית שבה לבין הרכות שהיא מקבלת אחרי חימום קל. בנוסף, הזמנו את הקרפצ'יו סינטה (ההוא מהתמונה בפתיחת הבלוג, למקרה ותהיתם).

במציאות, בניגוד לפוסט, השלב של האוכל הגיע די מהר
יש לי חיבת יתר לקרפצ'יו סינטה. את הבלוג הזה – אני מניח – לא קוראים טבעוניים. בקרפצ'יו טוב, אתה מרגיש איזה טיפול קיבל הבקר לפני שעלה על הצלחת, ובבית הכוון, איך לומר – יודעים לטפל בו יופי, ולהביא מן המובחר. הקרפצ'יו הוגש עם נקודות קטנות של מטבל מתוק ומטבל מלוח, וסביבו ברוסקטות טריות ופריכות. הפטריות המוקפצות ואגוזי המלך רק הוסיפו לחגיגה של הטעם.

אם לא הבנתם עד כה, אני אדם דתי, אבל אני חי לפי שתי דתות. דת האוכל, והיהדות. הן משמשות לי בערבוביה, ועד כה – מצאתי מקדש חדש. הזמנו לשתות גם יין. עדי לקח את השרדונה של רמת הגולן, ואני את הפטיט סיירה הנפלא שהתמזג לי עם כל טעם במנות שהוגשו.

השיגעון של חני. כי מי אמר שאי אפשר לפרק בשר טחון מפורק?
לעיקריות – הזמנו דפי אנטריקוט ואת "השיגעון של חני". השיגעון של חני הוא בעצם מנה של השפית חני – וזה קבב מפורק, עם טחינה גולמית, זעתר ופסטו. יש איזשהו עוול ממסדי ארוך שנים שנגרם לתדמית של הקבב, ואני רוצה כאן אחת ולתמיד להפריך אותו. קבב הוא יצירה אלוהית, אבל אסור לטעות בו. לקחת בשר מסוג נמוך ולהכין ממנו קבב, זה להיכנס לקלישאה הנצחית של קבב קפוא מקופסאות חברה זולה כלשהי. בקבב המפורק של חני – ניכרת החשיבה והבחירה של הבשר הנכון למנה. היה שם אולי קצת יותר מדי בהרט (בערבית: بَهَارَات, תעתיק מדויק: בהאראת), אבל איכות הבשר פיצתה על כל טעם שקצת סרר לי בלשון.

דפי האנטריקוט היו טובים, במידת צלייה וול-דאן. אני מאוד אוהב את הבשר שלי מדיום וול, אבל זו אך ורק אשמתי שלא ביקשתי את מידת הצלייה, כי הייתי עסוק יותר מדי בלהתפעל מהמקום עצמו, ויש ממה (אתם חייבים לעלות לקומה השנייה, חייבים). לצד המנה גם הוגשו תפוחי אדמה אפויים וביצת עין מפנקת.

דפי אנטריקוט. בקרוב הספר.
כבר עמדנו לקראת סיום, אבל אז עדי אומר לי: "מה, לא ניקח אחרונות?". אני לא אומר לא, רבותיי, ופה הגענו אל גולת הכותרת, אל לוחות הברית של קינוחי הפרווה, אל הקפלה הסיסטינית של עולם השוקולד – הסניקרס. פה אני חייב להודות – ההמלצה הייתה של עדי, בעוד שאני בחרתי במקרון תות שגם הוא לא היה טעות, להזמין את המקרון תות (יותר מדי הקראות לבנות של "האריה שאהב תות"). הסניקרס היה סחרחורת של טעמים, הטופי שנזל ממנו, יחד עם הטחינה שזולפה על המגש עם אגוזי המלך, הרגשתי את מה שהרגישו בני ישראל על הים – "דודא" אדירה לעוד ועוד ועוד ועוד...

זה לא שהסניקרס קטן, זו הצלחת שענקית...
אחד מהחסרונות הגדולים של קינוחי הפרווה, הוא שילובה הבלתי נפסק של המרגרינה, וכך חשבתי לעצמי כשראיתי את המקרון. ביס אחד הבהיר לי שטעיתי בקטע אחר לגמרי. המקרון והמילוי בפנים היו מתוקים בדיוק במידה, כשמעל נחה לה קונפיטורת תות כמו של פעם. רכה, טעימה ועם חתיכות פרי שלוקטו בקפידה.

הליוש שאהב תות. בקרוב אצלכם!
אני אוהב את ירושלים, אוהב אותה אהבת אמת, ולא אחליף אותה תמורת שום עיר אחרת בעולם. בית הכוון הוסיף לי עוד סיבה לחזור, ושמתי את הסיבה הזו לנגד עיניי. אני עוד אחזור, בקרוב.


לאתר של בית הכוון
לדף הפייסבוק של המקום

יום חמישי, 2 בפברואר 2017

סטקיית צדקיהו

השנה חוגגת סטקיית צדקיהו את שנתה ה-30, מה שלא מפריע לה להמשיך ולהתחדש, הרבה בזכות הדור הבא.

אין כמו לפתוח את שנת 2017 בסטקיית צדקיהו, שהוקמה ב-1987, אבל לפעמים נדמה שנמצאת בירושלים מאז ימי היציאה מהחומות. המסעדה, שהחלה את דרכה כדוכן טייק-אווי בשוק מחנה יהודה וחולשת כיום על אזור התעשייה של תלפיות, עברה לאחרונה לניהולו של מושיקו, נציג דור הבנים של המשפחה. בקרוב צפויה הסטקייה לשנות את שמה לצדקיהו. פשוט, צדקיהו.

כאילו כדי לסמל עבורנו את המייקאובר שעובר המקום, פתחנו את הארוחה עם מרק היום. לא בדיוק הפתיחה המקובלת לסטקייה קלאסית. אחרי המרק הגיעו הלאפות החמות מלוות במגוון של עשרה סלטים, ביניהם: חצילים במיונז, גזר, טחינה, עגבניות, קולסלאו, סלק, ירקות בחומץ, כרוב וביצים. על הדרך פונקנו גם בחומוס פטריות וצלחת כדורי פלאפל טריים.

ככה מתחילים ארוחה
העובדה שכל הסלטים מוגשים לשולחן כמיטב המסורת של צדקיהו, היא אמנם כייפית, אך לא מאתגרת. האתגר האמיתי הוא לבחור את המנה העיקרית מבין המבחר הנהדר שמציע התפריט: החל משווארמה ומעורב המוכנים בנוסח מקומי, דרך אינסוף שיפודים (קבב, כנפיים, כבד עוף, לבבות, פרגיות, שישליק עוף, שישליק הודו, כבד אווז, חזה אווז, שומן כבש, אנטריקוט, שקדים ופילה בקר) ועד מגוון סטייקים על האש (פילה בקר, אנטריקוט, פרגית, עוף, צלעות ואפילו שניצל!). כאילו כל זה לא מספיק, ניתן גם להזמין דג פילה מושט או דג דניס.

אנחנו הלכנו על ארבעה שיפודים לשני סועדים: כבד אווז, שיפוד שקדים, שיפוד אנטריקוט ושיפוד פרגיות. כל אחד מהשיפודים היה עשוי נהדר ומתובל היטב, כך שמהשנייה שהשיפודים הגיעו לשולחן ועד שסיימנו את שלב הבשרים, לא חשבנו אפילו לחזור לפתיחים שעדיין נותרו על השולחן, או להתפתות לטעום מהתוספות שהוגשו לנו: אורז, שעועית וצי'פס. בשלב מאוחר יותר, שלא לומר על השובע, גם הטעימה מהן הוכיחה את עצמה.

כשהבשר מגיע לשולחן
מטעמים מובנים, על הקינוחים האפשריים ויתרנו, וגם למשקאות החריפים שיש למקום להציע נאלצנו לדלג מפאת המחויבויות שעמדו בפנינו להמשך היום. העושר של התפריט וגודלה הניכר של הסטקייה הופכים את המקום ליעד אטרקטיבי מאד לקבוצות קטנות וגדולות.

אם אתם ירושלמים ולא הייתם במקום בשנה שנתיים האחרונות, זהו הפסד של ממש. אם אתם לא ירושלמים, צדקיהו צריכה להיות תחנת חובה בביקור הבא שלכם. מדובר באחד המקומות הכיפיים בעיר לפתוח שולחן מכל כך הרבה סיבות: שולחנות גדולים ומרווחים, תפריט עשיר ומגוון, תודעת שירות מפותחת, ולא פחות חשוב: הניקיון והאווירה הנעימה. אז למה אתם מחכים?


פורסם במקור באתר רול
לאתר המסעדה

יום חמישי, 26 בינואר 2017

בר יין

את רועי ילינק פגשתי לפני מספר שנים בבית המדרש לציונות של המכון לאסטרטגיה ציונית. מאז גיליתי שרועי הוא הוא מארח מקסים, בשלן בחסד, איש ספר ודוקטורנט בחוג ללימודי מזרח התיכון שתחום המומחיות שלו הוא בכלל סין. כשהצעתי לו להתארח בבלוג, זו הייתה הבחירה המעולה שלו. 

ביקרנו ביחד בבר יין חביב מאוד, שעוד לא זכה לשם מעבר ל׳בר יין׳ (כי מי צריך שם אם מדובר בעוד מותג של קבוצת מחניודה בראשות השף אסף גרניט?). הגענו בשעה 22:00 והמקום היה עמוס ולא נותר אפילו שולחן אחד פנוי. אחרי המתנה של כמה דקות הציעו לנו לשבת על שני כסאות בר ליד חבית יין ששמשה כשולחן – רעיון נחמד אבל לא נוח, ולכן  כשהתפנה מקום  על הבר, שמחנו לעבור אליו. המקום מציע תפריט די פשוט ומשתלם, הכולל כמה מנות קטנות המתומחרות נמוך יחסית וכעשרים וחמישה סוגי יינות במגוון מחירים.

מי צריך שם?
אז מה אכלנו?

אמנם זה לא מקום של אוכל, האוכל אמור להיות ליווי ליין ותו לא. התפריט  מציע פוקצ׳ות עם מספר סוגי טופינג, כריכים, גבינות, צלוחיות של ירקות מוחמצים, שלשה סוגי סלטים, נקניקים, ועוגת גבינה - למי שממש רוצה משהו מתוק. בהעדר מטבח, את כל המנות הם מכינים על הבר הקטן.

הזמנו פוקצ׳ה גבינה כחולה, חמוציות ורוקט (24 ש״ח), מגש קטן של גבינת סנט מור (16 ש״ח), סלט עגבניות (32 ש״ח) ועוגת גבינה (24 ש״ח). המנות הגיעו במהרה ונעו על הציר בין עוגת גבינה טעימה מאוד לבין סלט עגבניות טעים אך די סתמי.

חבית לעת מצוא
ולחדשות בהרחבה: הפוקצ׳ה הגיעה חמימה ודי טריה, אחרי שחוממה בטוסטר, והיה מעליה כפי המתבקש (מעט) גבינה כחולה, (טיפה יותר) חמוציות (והמון המון) ורוקט. היה טעים.

אחריה הגיעה צלחת ועליה פירות חתוכים, אגוזים, ריבה ונתח קטן ויפה של גבינת סנט מור. סנט מור הינה גבינת עיזים שמנה במיוחד, 45% שומן ולמי שממש רוצה להרגיש שהוא מבין בגבינות, אני אספק לו את הסחורה: מקורה של הגבינה במחוז אנדר ולואר שבחבל סאנטר-עמק הלואר במרכז צרפת. לא ניתן לקרוא בשם זה לגבינה שיוצרה מחוץ לאזור זה. הגבינה מבושלת בין שבועיים ל-8 שבועות, וטעמה הופך דומיננטי יותר ככל שהיא מתיישנת. יחד עם הגבינה הגיעה חצי פוקצ׳ה עם הרבה שמן זית, שהפך את הפוקצ׳ה לטעימה מאוד. בחירה מוצלחת ושווה לכל כיס.

סלט העגבניות הצליח להפתיע בסתמיותו. היה חסר תיבול, אפילו סתם מלח והעגבניות היו די עצובות וחד-גוניות בתוך הסלט. כחסיד של אייל שני, אני מאמין שלעגבנייה יש משמעות, והיא מלאת פוטנציאל. חבל שלא עשו את הסלט הפשוט הזה כמו שצריך: עגבניות טובות ממספר סוגים, שמן זית דומיננטי, מלח אטלנטי, פלפל שחור גרוס ומוצרלה טרייה.

עוגת הגבינה, שהוגשה לפי האופנה הנוכחית, בתוך צנצנת הייתה מוצלחת וטעימה. רק היה חבל שהייתי צריך לחלוק אותה עם עדי... סתם, זה לא יפה (הערת העורך: מוחות בינוניים חושבים דומה. צריך להגיע לשם פעם שוב. לבד). אבל היא הייתה מאוד מוצלחת והתכתבה יפה עם שתי כוסות היין שהזמנו איתה. העוגה הורכבה משכבת פרורי בצק שהיו חמאתיים וטעימים, שכבה של תערובת הגבינה שהייתה חמצמצה במידה הנכונה ומעל מעט רוטב פירות יער ושהעניק מתיקות מאוזנת לכל העוגה.

נכון שהבר עדיף?
אז מה שתינו?

4 כוסות יין שונות, מארבע מדינות שונות ובשלושה צבעים – אדום לבן וורוד (רוזה). עם המנות העיקריות הזמנו שאבלי (מענבי מזן שרדונה) מיקב ווילאם פאבר שבצרפת (42 ש״ח) וקברנה סוביניון של יקב קסילרו דל דיאבלו שבצ׳ילה (40 ש״ח).

השאבלי המיוצר באחד מאזורי היין הוותיקים בעולם והיקב עצמו בן 250 שנה. בגלל שגם אני ועדי (תודו שגם אתם) לא באמת מבינים מה לעזאזל כל הקשקשת שכתובה על תוויות היין. אני בספק אם מי שכתב מבין מה הוא רצה מעצמו. רק אומר שהיין (שהוזמן בשביל בן-האדם היחיד בעולם שאני מכיר שמעדיף תמיד יין לבן) היה טעים והיה בו משהו טהור ונקי – גם בצבע ובשקיפות וגם בטעם.

הקברנה הצ׳יליאני, כפי שגם ספרה לי המלצרית החביבה מאוד, היה עשיר ומלא טעם. היין התכתב יפה עם הטעמים החזקים של הגבינה הכחולה ושל הסנט מור.

עם עוגת הגבינה הזמנו שתי כוסות יין נוספות. איש היין הלבן התפרע ועשה מאמץ ניכר לטעום יין ורוד ואני בשל הרוח הציונית שפעפעה בי לקחתי יין מקומי. רוזה מענבי ארגונז וזינפנדל שהגיעו מיקב מתיאוס בפורטוגל נבחרו לאיש היין הלבן האמיץ ואני הציוני הזמנתי יין אדום מענבי קברנה וסירה של יקב אבידן הישראלי.

הרוזה, שמומחית היין הגדולה הסבירה לי שאיכותו נמדדת בבהירות ובצלילות היה קליל וצלול כפי שמתבקש מיין המבוקבק סמוך לייצור ואיננו מתיישן. אני חושב שהיין היה גם קצת תוסס, בגדול כיפי ונעים. האדום של אבידן היה מוצלח אם כי היה לי קצת קשה לטעום את זני הענבים ש-34% מהם הגיעו השטחים הכבושים בדרום הגולן ולא עלינו הקברנה שהשלים ל-100% הגיע מכרמים ליד שילה. גם האדום הזה בדומה לאדום הצ׳ילה, על אף שהוא מגיע מכרמים כבושים לעילא, היה טעים ומוצלח.

פלטת גבינות מזדמנת
לסיום, כמה עצות שימושיות:
  • לקוראים הרווקים/ות – רוצים להרשים את הצד השני באנינותך, לכו לבר הזה ובלי לקרוא את התפריט תשאלו: ״איזה יין צ׳ילאני יש לכם?״ או ״האם יש לכם שאבלי?״
  • לקוראים הנשואים/נואשים (שמתם לב לדמיון בין המילים?): בא לכם לצאת קצת, זה המקום. הוא לא כבד על הכיס והוא משוחרר ונעים.
  • לקוראים שטרם הגיעו לפרקם – תחפשו משהו אחר לקרוא ותלכו לבורגראנץ', יש להם קולה משובחת.

לדף הפייסבוק של בר יין

יום שלישי, 10 בינואר 2017

אנה

רינת אומן היא אדריכלית ומעצבת פנים מוכשרת, המגדלת שלוש ילדות טובות ירושלים. המלצתה לבקר במסעדת אנה המחודשת, זכתה לתגובות נלהבות, והנה היא פה איתנו, לאחר השלמת המשימה.

הכל התחיל כל כך מזמן – עדי העלה פוסט לכבודה של ירושלים ביום חגה, ובו 25 מסעדות מומלצות בי-ם. כמובן שהרשימה העלתה שלל תגובות וביניהן רשימה של מסעדות שלא נכנסו וראויות לכך. אנה הייתה אחת מהן ומכיוון שעדי עדיין לא ביקר במקום, הוא שאל מי בא. ואני מכולם(ן) זכיתי (גילוי נאות, השתיים האחרות כבר הופיעו בבלוג...). כן, כן, יום ירושלים היה מזמן, אבל אנשים עסוקים אנחנו – עדי בטיולים ברחבי העולם ובעבודה שוטפת ואני, אני עובדת בשתי משרות – בשעות הבוקר, אדריכלית ואחר הצהריים אמא לשלוש מופלאות :)

בית אנה טיכו זכור לי עוד מימי ילדותי, מה שהציף אותי בזכרונות מתוקים. המבנה עבר שיפוץ לפני כשנה. המסעדה עברה לקומה העליונה כך שבדרכנו לאכול יכולנו להציץ בתערוכה ושוב להציץ בעודנו מתגלגלים החוצה... השיפוץ שילב עבודת שימור, שיחזור והוספת אלמנטים מודרניים שאינם גונבים את ההצגה מהמבנה המקורי.

עוד נקודה לזכות המקום: "אנה" היא הרבה יותר ממסעדה, "אנה" היא עסק חברתי.  אנה מכשירה ומעסיקה נוער בסיכון ומעניקה להם הזדמנות לרכוש מקצוע כטבחים ולשנות את מסלול חייהם.

אז מה אכלנו? הרבה!

המלצה מהבית
למנה ראשונה הזמנו (בעקבות המלצה של חברה) ניוקי ANNA ופרוסות דג ים נא. בהמלצת המלצר הזמנו גם פוקצ'ה – שיהיה עם מה לאכול את הדגים... המנה הראשונה להגיע לשולחננו, הייתה הניוקי. הניוקי מגיע בליווי קרם פרש, עגבניות לחות ואספרגוס. הם היו כה נימוחות שיש שיגידו נימוחות מדי, אבל אין ספק שהיה טעים. גם שהמנה נגמרה, ביקשנו שהצלחת תושאר על מנת שנוכל לנגב את שאריות הרוטב עם הפוקצ'ה, שהגיעה בסמוך לניוקי.

הדג קצת איחר לבוא. כשהפוקצ'ה כמעט חוסלה, לא עסק קשה במיוחד – פ'וקצה טרייה שהגיע עם קרם פרש ומעין סלט עגבניות חם בשם קפונטה (ולא לשכוח את הרוטב של הניוקי!), נזכרנו שה"תירוץ" להזמנתה היה הדג...

בסוף הסתדרנו גם בלי הפוקצ'ה
למנה עיקרית הזמנו, פילה בורי המגיע על ריזוטו לימוני וקרם סלק, שהיה נהדר, ואחד מהמיוחדים בהמלצת המלצר - לינגוויני א-לה רומנה, פסטה עם ארטישוק מוחמץ (מקווה שאני לא מעליבה כמה איטלקים בתיאור הפשטני) ומעל פאן גרטטה (פנקו איטלקי שכזה ושוב סליחה מהאיטלקים). מה אומר, מהמנה הזו לא התלהבנו, היא הייתה קצת יבשה לחך שלנו. המלצר הרגיש, הבחין מיד בחוסר ההתלהבות שלנו והתעקש להחליף בלי שאפילו ביקשנו. הלכנו על מנה שפזלנו לכיוונה לפני כן - פפרדלה פילה דג. עוד מנה מצוינת. הדג היה עשוי במידה הנכונה התיבול של הפסטה היה מדויק (שילוב מנצח של חמאה לימון ועשבי תיבול).

מנת הבונוס
אחרי כל זה, כמובן שהזמנו קינוח, למרות כל ההכנה הנפשית שגררה כמעט דחייה חוזרת של היציאה לאנה, בשל סגירה זמנית של הקונדיטוריה המקומית, שעל פי כולם הייתה מצוינת. הטירמיסו נבחר. המנה הייתה חביבה. היא הגיעה עם זיקוק ואיחולי מזל טוב של המלצרית (סוג של בדיחה של הטבח על חשבון המלצרית ו/או חגיגות יומולדת מאוחרות מאוד לעדי ולי שחוגגים כמעט באותו יום). לא יהיה מנוס, אבוא שוב לאנה לנסות את הקינוחים אחרי שיסדירו את כל העניין הביורוקרטי ויפתחו מחדש את הקונדיטוריה במהרה בימינו.

בקיצור, רוצו! והמקפידים יהדרו ויבדקו קודם אם הקינוחים המדוברים בכל העיר כבר חזרו...


לאתר המסעדה

יום ראשון, 1 בינואר 2017

שרגא קפה

יערה יפרח היא משפטנית מוכשרת שמקדישה את מרצה לטובת מערכת החינוך בישראל. מכיוון שעורך דין רעב הוא עורך דין שעובד פחות טוב, בעיקר אם הוא צמחונית, החלטנו לנצל את ארוחת הטעימות הקוריאנית שערכה השפית נעמה גאון בשרגא קפה לטובת תרומתנו לשירות הציבורי. בתמורה, ביקשנו מיערה לכתוב כמה משפטים.

בערב חורפי ואפרורי אחד, עבדתי במשרד הקר (מערכת המיזוג שוב התקלקלה, למי שהתעניין, חזי אומר שתתוקן מחר, גג מחרתיים), יושבת בין ערימות המסמכים והקלסרים, מול מסך המחשב שמציג בפני רצף בלתי נגמר של מיילים, כשברקע צלצולי טלפונים וקטעי שיחות מהחדרים הסמוכים. אני אמנם אוהבת מאוד את העבודה שלי, אבל הקור, עומס העבודה ותחילתו של כאב ראש עמום, הביאו אותי למסקנה שהייתי מעדיפה להיות ברגע המסוים ההוא דווקא יותר בפיליפינים ובפחות במשרד. או באנדמן, אפשר גם באנדמן! משהו במזרח בכל אופן. מקום עם ים, שמש ושייק פירות. מה עוד אני צריכה יותר מזה???

זהירות, ספוילר: בסוף היא באה!
"ימי חופש" עניתי לעצמי, "וכסף. חופש מהלימודים. ובוסית שלא תחטוף שבץ כשתשמע שאני טסה שוב". מאחר שאין לי כרגע את אף אחד מהנ"ל, החלטתי להתנהג באופן הגיוני ולזנוח את החלומות על המזרח לטובת המיילים שהמשיכו להגיע. וזה היה הרגע שבו הגיע צלצול הפלאפון מעדי, שהציע לי להצטרף אליו לארוחת טעימות קוראנית בקפה שרגא שבמרכז העיר. "תראה איזה צירוף מקרים מדהים, בדיוק חשבתי על המזרח!" עדכנתי את עדי באירועי הערב הקודמים, "אבל יש לי עוד עבודה, ואני גם צריכה לעשות דו"ח קריאה ללימודים... אם אני אלך אתך היום לארוחה, מתי אספיק לעשות את הדו"ח?". "I couldn’t care less" אמר עדי, "תבואי. תוכיחי לי שאת ספונטנית כמו שאת תמיד אומרת". "או.קי" אמרתי, "אני באה", מוכיחה ספונטניות או מחסור חמור בעקרונות - תחליטו אתם.

מטבח קוריאני ליום אחד
זמן קצר אח"כ, עדי ואני כבר נכנסנו מהרחוב הירושלמי הקפוא והערפילי אל בית הקפה הקטן והחמים, מוכנים לקראת החוויה הקוראנית, ונחושים לדמיין לכמה שעות שאנחנו בדרום קוריאה ולא ברחוב ינאי.

מיד כשהתיישבנו, שאל אותנו בני, המלצר הנחמד, אם נרצה לפתוח את הערב באלכוהול קוריאני. נאמנים לשליחותנו לחוות את קוריאה כמה שיותר, השבנו בחיוב. אז הסביר לנו בני על אופן השתייה בקוריאה, שם הקוראנים נוהגים לשתות בירה מעורבבת עם וודקה, וערך לנו את טקס המזיגה המסורתי (והמגניב!): כוסות בירה מועמדות אחת ליד השנייה ומתמלאות בבירה קוריאנית, כאשר עליהן מוצבים צ'ייסרים של וודקה - שמופלים אל תוך כוסות הבירה ביד בוטחת. התוצאה היא משקה בירה-וודקה בעל טעם קליל ונעים, ושולחן רטוב לחלוטין.

סידור מסורתי לפני שמתחילים
אחרי ששתינו ופטפטנו, התחילו להגיע לשולחן המנות הראשונות. המנה הטעימה ביותר הייתה מאכל בשם טוק – בצק אורז לבן מבושל ברוטב פלפלים חריפים וירקות. בצק האורז יצר מעין כופתאות בעלות מרקם קמחי ונגיס גם יחד, ששחו ברוטב אדום חם, חריף ומתוק ובו עלים ירוקים חלוטים קלות. היה פשוט מצוין. למעשה, הרוטב היה כ"כ טוב, שהשתמשנו בו גם לשדרוג מנות אחרות. למשל הקימבאפ – רול אורז במילוי ירקות, חביתה ודייקון כבוש – שדומה מאוד לסושי בצורה ובטעם, ושהיה טעים מאוד יחד עם הרוטב האדום של הטוק.

מנות ראשונות. ועוד מנות ראשונות.
מנה מצוינת נוספת הייתה צ'ון – לביבות בטטה מטוגנות עם רוטב סויה, שומשום ופלפלים חריפים. הלביבות המתוקות היו בעלות מרקם בשרני ואוורירי גם יחד, והרוטב המלוח-חריף הלם אותן מאוד. כשעדי ראה עד כמה אני מתלהבת מהלביבות, הוא נתן לי לסיים אותן לבדי, באקט ג'נטלמני של הקרבה עצמית (הן באמת היו ממש טעימות!).

יערה מתלהבת (צילום אילוסטרציה)
מנה נוספת הייתה הצ'אפצ'ה – אטריות עמילן בטטה שקופות עם ירקות מוקפצים ברוטב מתקתק. אני פחות התחברתי אל המנה - שהייתה בעלת טעמים עדינים מדי בשבילי, אבל עדי אהב אותה, וחיסל אותה עד הפירור האחרון.

בשלב הזה הגיע לשולחן מרק המאנדו – מרק צח על בסיס פטריות שיטאקה ואצות קומבו, שהוגש עם כיסונים מבושלים במילוי ירקות וטופו. פטריות השיטאקה הוסיפו למרק את הארומה האסייתית המובחנת שלהם, והמנה הזאת ממש גרמה לי להרגיש שאני נמצאת בבית אוכל קטן בסיאול.

כמו בבית שיערה מעולם לא גדלה בו
זה הזמן המתאים להתוודות שאת הטיולים שלי אני לא נוטה לחוות באמצעות אוכל. בתור בחורה שמקפידה על שמירת כשרות, חוויות המזרח הקולינריות שלי קשורות פחות במסעדות מקומיות אותנטיות, ויותר בבתי חב"ד. דרך אגב, מי שרוצה ממני ביקורת על מסעדות בתי חב"ד ברחבי המזרח – מוזמן בשמחה (כשירות לציבור, קבלו תקציר: בוויאטנם האוכל הכי טוב – אחלה המבורגר; בתאילנד הקינוח ממש נחמד; בהודו השקשוקה נחמדה; בנפאל הפסטה השמנונית והשניצל מרגישים כמו מעדן מלכים אחרי טרק ארוך; בקמבודיה חביב, ובשבתות יש קינוח טעים מאבוקדו!).

עוד סיבוב של בירה עם וודקה מסתיים עם מפה רטובה
בין המנות הראשונות לעיקריות לקחנו עוד סיבוב של בירה-וודקה, תוך כדי נשנוש קימצ'י – כרוב מותסס מתובל, שאני יודעת שיש לו מעריצים נאמנים (נניח, עדי). אני קצת פחות התחברתי.

אחרי ההפסקה המתודית, הגיעו אל השולחן שתי מנות עיקריות: ביבימאפ, ובאנס קוריאנים. ביבימאפ זוהי מנה בסיסית שמורכבת מאורז לבן עם ירקות, ורוטב חריף ממשחת פלפלים חריפים וירקות. הירקות היו עשויים מצוין, חלוטים קלות כך שהם היו רעננים ופריכים, ותובלו בהרבה פלפל ובמה שהרגיש כמו שמן שומשום. ראויות לציון במיוחד הן הפטריות, שהיו בשרניות וטעימות, וניגר מהם נוזל בישול טעים ומיוחד, שהזכיר לי יער (באסיה!). יחד עם הירקות הוגשה חצי ביצה חומה ומעניינת שוודאי שהוכנה באמצעות שיטה ייחודית, שאילו הייתי מבקרת מסעדות מקצועית יותר - הייתי אמורה לברר. אבל אני העדפתי להתרכז בכך שטעים לי האוכל, ומצחיק לי עם עדי – ולכן לא תדעו לעולם איך מכינים ביצה קוריאנית.

המנה העיקרית השנייה, הייתה הבאנס. באנס קוריאנית זוהי הלחמנייה האסייתית המוכרת ממקומות אחרים במזרח (למיטב שיפוטי. כאמור, בטיולי באסיה יותר הסתכלתי על האוכל האסייתי ופחות אכלתי ממנו). ללחמנייה בעלת המרקם הייחודי יש טעם מתקתק, שמשתלב נפלא עם הטופו העטוף ברוטב מתקתק אף הוא. המלפפונים בתחמיץ הוסיפו ניגודיות מעניינת לטעמים המתוקים, והקפיצו את הטעם של המנה.

והעיקריות: לא לפחד כלל!
סיימנו את הטעימות שבעים, שתויים ומרוצים, ועכשיו נשאר רק קינוח. הופתענו לגלות שאין קינוח קוריאני, אלא יש רק גלידה עם בראוניז, אבל הזמנו את הקינוח בכל זאת. אני חייבת לומר שבשלב הזה כבר הייתי קצת מסוחררת מהאלכוהול הקוריאני ולא דאגתי לתיעוד מספק של המנה, אז אני רק יכולה להגיד שהיה פשוט קינוח מעולה.

אחרי שלא נותרה טיפה של גלידה לגרד ולא נשאר זכר מהקינוח, יצאנו מבית הקפה החמים אל הלילה הירושלמי הקר. בחוץ פגשנו את נעמה גאון – השפית שאחראית לארוחת הטעימות הזאת. אחרי שעדי בירר איתה אם היא קשורה ליהורם גאון (היא לא, למי שבדומה לעדי מוצא את זה מעניין), החמאנו לה על ארוחה מצוינת, טעימה, כיפית ומעניינת. ארוחה שגרמה לנו להרגיש קצת מזרח באמצע החורף.


לדף הפייסבוק של שרגא קפה