יום רביעי, 6 בדצמבר 2017

ממפיס

"שומע? עוד מעט אורי מלמד פותח סניף חדש של ממפיס בירושלים. אתה חייב לקחת אותי לשם בשביל הבלוג שלך. הנה יש לי תמונות מהשיפוצים". אז לקחתי את נעם שמבה, מזכיר היישוב פני קדם, לאכול את ההמבורגר הכשר הטוב בארץ, רק כדי לגלות שהוא בכלל לא אוהב המבורגרים. 

ממפיס? אני לא אוהב המבורגרים. הקונספט של בשר טחון אף פעם לא באמת שכנע אותי, והחושים שלי מספיק חדים כדי לא להסתנוור ממיתוג אמריקאי שהפך קציצה מעובדת לתחרות קולינרית. האינסטינקט ההישרדותי שלי מציע לוותר על הרעיון.

כבר בזמן השיפוצים שמבה התייצב כדי להזמין שולחן
מצד שני, יש לי סיבות לסמוך על אורי מלמד. בתור ירושלמי מלידה – כשרב ידוע עם כיפה לבנה אומר לי שברשותו מתכון מושלם – לא משנה למה – אני אוטומטית מאמין. כמה מאמין? לפני שנה הטרחתי עצמי עד לתל אביב כדי לטעום את הפלא, ואפילו חזרתי מרוצה. אך טבעי שעם פתיחת ממפיס ירושלים פיניתי לעדי ערב לבחון אם האוויר הקר והאווירה החמה בירושלים ישפיעו על התוצאה הסופית.

שני בערב, זמן סולידי יחסית, שמאפשר לנו להתמקד בארוחה עצמה ולא ברעשי הרקע. מקומות ישיבה חיכו לנו בפנים, מרכיב חיוני ביכולת לתפקד בחורף הירושלמי. גם עיצוב המתחם מכבד וצעיר בו זמנית, הכיור לנטילת ידיים זהה לכיור אצלי בבית, עובדה נכונה אך לא חשובה. הסועדים - רובם ככולם מאותם מעגלים, כשקמנו לאסוף את האוכל, התברר שחוץ משני בני זוג כולם כאן מכירים את כולם.

שמבה מטביע את חותמו במקום, בתמונה נדירה של האיש והכיפה הלבנה, ללא הכיפה הלבנה
המקום מוגדר כהמבורגר פרימיום, והמבחר בהתאם – בעיקר המבורגר, יש גם חזה עוף ואפילו משהו צמחוני, בקיצור – נשארנו עם המבורגר. בחרנו בגרסה המרוככת, 250 גרם עם פרוסת אנטריקוט מלמעלה והשלמנו לארוחה, כלומר צ'יפס (רגיל) ושתייה. זמן ההגשה בהחלט סביר, הלחמניות ספוגיות וקלילות, ירקות בשרניים ורטבים במידה.

הבשר עצמו עומד בסטנדרטים שהוצבו בתל אביב הרחוקה, אני לא אוהב המבורגרים – אבל זה באמת טעים, מידת העשייה צורבת את הבשר בעדינות מבחוץ, ומשאירה במרכז שכבה אדמדמה שנותנת חשק. כוח המשיכה גורם לטפטוף רוטב בכל ביס, כל טיפה מרגישה כמו אובדן. בניגוד לבשר, הצ'יפס לא מביא חידוש מיוחד, יש לי יסוד סביר להניח שבחירה במיקס עם צ'יפס בטטה (הערת העורך: לא ידעתי שיש אפשרות כזו!) הייתה מוציאה אותי מרוצה יותר.

טוב, זה לא רק נראה טעים. זה באמת טעים!
שנינו מסיימים בערך ביחד, ומנשנשים מהצ'יפס. בהתחלה עוד שיקרנו לעצמנו שלוקח זמן עד שמרגישים שבעים, אבל הזמן לא הוכיח את עצמו. מצד שני, לבלוע 250 גרם דרש שימוש אגרסיבי בלסת, ועושה רושם שהגרסאות של 360 או 500 גרם מתאימות בגודלן ליצורים אחרים ממשפחת היונקים. בשורה התחתונה כדי לצאת שבעים צריך להתאמץ יותר. הסלטים שניתן להוסיף (סלט חזה עוף וסלט אנטריקוט) נראים קצת יותר מידי בתור מנה משלימה.

לסיכום, הבשר מעולה, וחבל לפספס, אבל מומלץ ללכת מראש על מנות כבדות יותר. בתקציב של 100 שקלים תיהנו מארוחה טעימה, בשר כשר וטוב מהסוג הקיצוני, יחס הולם בין העלות לטעם, והמחיר כולל סלפי עם נציג משפחת מלמד. שווה!

מנהג המקום: סלפי. ברקע: תפריט.

לאתר של ממפיס

יום רביעי, 29 בנובמבר 2017

מוריס

תכירו את אהוד אמיתון, מנהל דסק ישראל בסוכנות הידיעות TPS, סטודנט לתואר שני בלימודי דיפלומטיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב, נשוי טרי ובאושר לחלי, מתגורר בפסגת זאב, אבל הכי הכי חשוב: חובב בשר טוב, אלכוהול משובח וחריף ששורף. עכשיו כשהכרתם, אהוד רוצה להכיר לכם את מוריס. הבמה כולו שלו.

כשמדובר בלנסות ולתאם פגישה בין שני אנשים עסוקים, רצות המון הודעות בין הצדדים, ולבסוף מגיע המועד שנקבע, ואז ברגע האחרון אני נאלץ לבטל, ושוב תיאום מחדש של התאריך, ואז נשאר רק עניין השעה שנקבעה, אבל בסוף הצלחנו להיפגש עדי ואני, ואיכשהו הפעם זה לא היה במזנון הח"כים או במזנון החלבי בכנסת.

בחרתי לקחת את עדי, למסעדת "מוריס" בשוק מחנה יהודה. מסעדה ותיקה, שההמלצות אליה עוברות מפה לאוזן ליודעי ח"ן. ממבט חטוף על האורחים בה ניכר להבחין בנקל מי הוא לקוח חוזר שכבר יודע את קיסמו של המקום, ומי הגיע בעקבות ריחות הבשר שעל מנגל הפחמים, ונשאר בגלל קבלת הפנים המלווה בין היתר בצ'ייסר עראק ירושלמי להכנת הקיבה לקראת הבשר, והחיוך הרחב של עמית, מנהל ההזמנות המקומי.

הקדמה
הקדמה, מוריס הוא מוריס ביטון. קצב ומסעדן מוכר בשוק בזכות עצמו. המקום מתופעל ומתוחזק כיום על ידי הבן ויורש העצר דודו ביטון, שגדל לצד נתחי הבשר ואומנות עשייתו נטועה בו מגיל אפס. המקום, שקרוי על שם אבא מוריס, נמצא בפאתי רחוב החרוב, פינת תות, אבל ת'כלס מי מחפש בשוק לפי הרחוב? אז פשוט תשאלו איפה זה מוריס (הערת העורך: ליד הפסטה בסטה), ותגיעו. בשעות הצהריים והערב המוקדמות המקום פועל כמסעדת בשרים איכותית וככל שהלילה מתקרב אט אט הופכת המסעדה לטברנה ירושלמית עם מוסיקה טובה שלא מציקה לאוזניים (תודו שמסעדה שאפשר לנהל בה שיחה זה בונוס בפני עצמו). תוסיפו לכל הטוב הזה גם אלכוהול משובח מבחר גדול של בשרים ובעיקר אווירה ירושלמית קסומה עד לשעות הלילה הקטנות.

למוריס, לא הולכים בשביל סטייק אנטריקוט או שניצל. זו ההקדמה שפתחתי בפני עדי בעת שהערימו בפנינו מגוון רחב של סלטים טריים ומגוונים לצד פיתות חמות, ולקראת הזמנת מנות הבשר. מבין הסלטים יש לציין, את הצ'ימיצ'ורי הנעשה במקום, ואת העגבניות בעמבה שעדי חיסל, בנוסף כיאה לשוק ולירושלים, כובדנו לסיפתח בזוג פלפלים חריפים, אדום וירוק. עדי השתאה למראה האשכנזי שיונק חריף, ולי היה שמח בבטן.

אהוד יוצא למשימת ריגול ומגלה סוד מקצועי: פן במקום נפנף!
ולעניין לשמו התכנסנו, הבשר.

כמסעדה היושבת בשוק, עם גישה צמודה לבשרים טריים ואיכותיים, מוריס מתמחים בעיקר בחלקי פנים המוכנים על האש. נכון שגם בסטייק האנטריקוט או בפרגית, הם ישקיעו את הנשמה. אבל כשמגוון רחב של שיפודים ונתחים מונח בפניך, צריך ללכת עם האמת שלך ולקחת משהו שלא ניתן להשיג במקום אחר. אגב, למי שפחות בעניין של בשר ניתן להזמין גם מגוון דגי ים שלמים העשויים בצורה נימוחה וטובה, הכל טרי לפי מה שהיה בשוק היום. כל נתחי הבשר מדורגים לפי מחיר (צנוע יחסית), וניתן לשלב בין מספר מסלולי תפריט בכדי לשלב כמה סוגי בשר.

הבחירה הראשונה שלי במוריס היא ברורה. חייבים לאכול מהטחול הממולא שלהם. השילוב הזה של מסעדת בשרים עם מעדן ביתי שכזה, מעלה חיוך על השפתיים, וממלא את הפה במגוון טעמים של חריפות עדינה ובשר משובח עשוי בצורה מדויקת. בנוסף, טעמנו גם משיפוד אנטריקוט עשוי היטב (והכוונה היא - ממש לא שרוף), שיפוד שקדי עגל שהתפוצצו לנו מאושר בתוך הפה, ושיפוד ביצי שור.

כשהטחול הממולא ונתח הקצבים נפגשו. אהבה ממבט ראשון.


כמה מילים על ביצי שור: לא כולם מתחברים לטעם ולמרקם, אבל כפי שציינתי למוריס לא באים בשביל השניצל. זו מנה מיוחדת מאוד שכדאי מאוד לנסות, ודווקא שם עם מיומנות הגריל-מנים של מוריס של הוצאה מהאש בתזמון מושלם, עם מעט מלח גס, תגיעו לגבהים חדשים בקולינרית הבשר. אם אתם מגיעים מספר אנשים שלא מכירים את המנה וקצת חוששים, שווה להזמין ולהתחלק בכדי להכיר לפעם הבאה את הפלא הזה.

מבין המנות ה"רגילות" עבור מי שפחות מתחבר לתפריט המיוחד שבמקום, ניתן למנות כבכל מסעדת בשרים המכבדת עצמה, את לבבות העוף, פרגיות, כבדי עוף, קציצות קבב (תערובת מיוחדת וטעימה), נקניקיות מרגז (המתפצחות בפה בעסיסיות), צלעות כבש, סטייק אנטריקוט וסטייק פילה. כולם עשויים בצורה נהדרת.

היכונו לביאת הקינוח
ואיך אפשר לסגור את הארוחה בלי קינוח? כשמתכוונים במוריס לקינוח, מתכוונים לכבד אווז. גם כאן, כבכל הנתחים, הבשר מוגש בצורה מדויקת על סף האומנות. נתחים יפים ומכובדים, מוגשים על פני טוסט-פיתה קלוי על האש, ללא תיבול נוסף מלבד ניחוח המדורה. נימוח בפה בצורה שתשכיח ממך כל רצון להעביר את הטעם הנפלא הזה, ולכן ויתרנו על תה עם נענע או קפה שחור שבד"כ סוגרים את ארוחות הבשר.

לסיכום, מוריס היא מסעדה שנותנת ללקוח תחושה של בית עם יחס אישי ודואג לכל שולחן סועדים. מסעדה שאין בה צ'יפס כי הוא פשוט מפריע לבשר, מסעדת שוק נקייה ומתוחזקת היטב. יש בה תא שרותים נקי, והמקום נגיש גם לכיסאות גלגלים. מקום בו כולם יהיו מרוצים, גם מי שירצה לאכול את כבד העוף או הפרגית המוכרת, גם מי שיחליט ללכת על הנתחים הפחות מוכרים, וגם הארנק שיוצא מרוצה מהתמורה.

תודה רבה לעדי, שהצליח לקחת אותי אל המקום המוכר לי, ולהכיר בו עוד כמה קפלים של קסם וטעמים ירושלמים.


לדף הפייסבוק של מוריס

יום ראשון, 5 בנובמבר 2017

ברטה

אי שם לפני יותר מעשור, קובי פריג', בן של בעל דוכן בשוק מחנה יהודה, הבין את הפוטנציאל התיירותי של השוק, יזם את מסיבת הרחוב הראשונה במקום, המשיך עם פסטיבל באלבסטה, והשאר היסטריה. לאור ההצלחה, לקחתי אותו לעוד לוקיישן ירושלמי עם פוטנציאל לא ממומש – רחוב הלל. ואם כבר אנחנו שם, לא נשב לאכול בברטה, המסעדה מעוררת הסקרנות, שחולשת על המדרחוב?  

עדי הזמין אותי לארוחת צהריים ולהתארח בבלוג. אני כמובן לא סירבתי וצמתי מאז. כעבור יומיים הגענו למסעדת ברטה ברחוב הלל.

הייתה זו שעת צהריים חמימה אז בחרנו להתיישב ברחוב. לברטה יש אופציות ישיבה לכל מזג אויר, אפשר בפנים, בחוץ ואפשר בקירוי חורף המושקע שלהם. בכל מקום שתשבו רחוב הלל ידבר אליכם. השיפוץ שהרחוב עבר מאוד יפה וברטה משתרעת על המדרכה הרחבה המחודשת שלו. הוותיקים בעיר ייזכרו במשחקי צמרת ובקולנועים אורנה, אור ורון. הפחות ותיקים יזכירו את התו השמיני וקפה הלל והחדשים יכולים לדבר על הגטסבי, הסניף הראשון של ארומה, ולאחרונה גם על הברטה.

האקווריום של ברטה. פתרון אידאלי לחורף במדרחוב הירושלמי
הבעלים של קפה ברטה הם יזמים בלב ובנשמה. בעל הבית הוא ירושלמי במקור שפעם היה בעלים של עסקים רבים בעיר, וגם כמה מועדונים, ביניהם בר הטריו שהיה ברחוב לונץ והיה הצלחה גדולה לפני 20 שנה. כיום מנהל את המקום אלי מחולון, שמנהל עוד כמה עסקים בגוש דן. השניים לקחו את הברטה לפני מספר חודשים אחרי פגרה ארוכה מחוץ לירושלים. כיף לראות יזמים נכנסים זה מעודד. נאחל להם הצלחה!

אז יאללה לעסק: אין כמו מקום שיש בו בירת גולדסטאר מהחבית בארוחת צהרים חמה. אני הזמנתי בירה ועדי הלך על שייק מרענן (כך הוא נקרא בתפריט) עם תפוז, מנגו, אננס, מלון ונענע. שניהם היו מאוד מרעננים. כדאי לדעת שלברטה יש תנור פיצות והרבה מהמנות הן לחובבי הגלוטן.

לחמא בעג'ון - הכי מזרח העיר במערב העיר
בגזרת המנות הלכנו על לחמא בעג'ון, פוקצ'ה ירושלמית וחציל בלאדי. הכול היה מאוד טעים. הלחמא בעג'ון, מאפה בשר אותנטי עם בצל מקורמל, פרוסות עגבנייה, טחינה, סומאק ופטרוזיליה, היה בסגנון העיר העתיקה, שזה טוב. הפוקצ'ה הייתה גם טעימה והגיעה עם הרבה זעתר ולאבנה. החציל, שהוגש עם סלט גרגירי חומוס, פלפלים וטחינה סלק היה אחלה. כל המנות היו בסגנון ירושלמי, והייתי אפילו אומר מזרח ירושלמי.

השארתי מקום לאיזה נשנוש אז הזמנתי צלחת קבב... הקבב הפתיע אותי לטובה הוא היה טעים מתובל טוב ועשוי טוב. שמו לי אותו על סלט אז הרגשתי איתו טוב ונשנשתי איזה חמישה. היה מעולה! בקינוחים קבלנו איזה עוגת שוקולד טעימה מאוד שדי מהר נטרפה, יחד עם האספרסו הארוך.

שילוב קטלני של חציל בלאדי, גרגירי חומוס וסלק טחינה
המקום לא כשר ופתוח בשבת, שזה יתרון ליוצאים בשבת. אמנם אין פה פירות ים ולא חזיר, אבל חלק מהמנות כוללות גדי בחלב אמו... בקפה ברטה מכוונים לסטודנטים שגרים באזור, ויש מבצעים אטרקטיביים עבורם. בוקר צהרים וערב כמעט תמיד תמצאו את המקום פתוח! בגזרת המחירים לא מאוד זול אבל המנות גדולות וטובות.

בקיצור, הייתה אחלה ארוחת צהריים. תודה עדי!


יום שני, 30 באוקטובר 2017

רוזה המושבה

מסעדת רוזה במושבה הגרמנית מחדשת את פניה, וזו בשורה של ממש. כדי להביא את הבשורה, נבחרה כשליחה עו"ד יפעה סגל, מייסדת הפורום המשפטי הבינלאומי ולוחמת מצטיינת בלוחמה המשפטית למען מדינת ישראל. 

השבוע שלי התחיל בשיחת טלפון יוצאת דופן בהחלט, לא זהות המטלפן הייתה גורם ההפתעה אלא דווקא תוכן השיחה וההצעה שבאה בעקבותיה. אז אני וחברי היקר עדי ארבל מכירים כבר כמה שנים טובות. שיחות הטלפון בינינו סובבות בדרך כלל סביב נושאים של משפט ודיפלומטיה, תיאום מפגשי עבודה והחלפת פרטים של אנשי קשר.

אנטריקוט מיושן הצלוי בגריל ומתובל בצ'ימיצ'ורי שום
גם לאכול יחד יצא לנו לא פעם, ואפילו בסיטואציות בכלל לא קונבנציונליות כמו במסעדת פועלים במרכזה של העיר רמאללה, או באירוח ביתי במג'דל שאמס במסגרת סיור משותף. אבל לזה בכלל לא ציפיתי: אני יוצא השבוע לבקר את מסעדת רוזה במושבה הגרמנית, רוצה להצטרף? ברור!

אני מקווה שיהיה מוצלח לפחות כמו החומוס ברמאללה אמרתי לו... ובכן כבודו של החומוס הראמאללי במקומו, אבל הארוחה שהכינו לכבודנו במסעדת רוזה ראויה בהחלט לתואר ארוחת מלכים. אז מה אם אני בחורה שפיתה עם שווארמה יכולה להפוך אותה למאושרת באדם.

אז תיאורים מפורטים של החוויה הקולינרית בנימה רומנטית כנראה שלא תצליחו להוציא ממני (אני מודה שקצת ניסיתי אבל מהר מאוד ויתרתי) אבל נסכם את זה באופן שבהחלט לא משתמע לשתי פנים ונאמר במלוא הכנות ומכל הלב: טעעעעעים!!!

המטבח הפתוח של רוזה
מעבר למסר הכללי, ואם לא באתם במצב רוח להגזים ולא הזמנתם את כל התפריט כמונו ואין לכם ברירה אלא לבחור, אני אנסה לעזור לכם...

במנות הראשונות אני ממליצה סביצ'ה הסלמון - מנה פשוט מעולה עם שילוב טעמים מקורי ומגניב של מלון צ'ילי, מנגו ובצלי שאלוט. מנה ראשונה נוספת שאהבתי אפילו יותר היא ברוסקטת האסדו עגל, כל מה שאני אוהבת במנה בשר מעולה, לחם מעולה ורוטב מעולה. וביותר מילים – אין כמו בשר עגל בבישול ארוך עם איולי צ'יפוטלה.

במנות העיקריות אל תפספסו את פילה הבקר שהרוזה מציעה ושמגיע על מצע של ניוקי תפוחי אדמה, פטריות, תרד ורוטב יין אדום - חוץ מגאוני באמת שאין מה להוסיף. עדי התפרע על מנה עיקרית נוספת אותה הוא זלל בשקיקה: פרגיות צלויות במרינדת עשבי תיבול עם אורז, ירוקים, משמשים מיובשים, תערובת שקדים ובצלצל קריספי. אם תשאלו אותו, הוא יספר שהוספת המשמשים המיובשים לאורז הייתה הברקה!

משולחן העורך: פרגיות על מצע אורז ירוק
זהו. אגיד תודה מכל הלב למסעדת רוזה על ערב מצוין מכל הבחינות. היה טעים, מפנק, מגוון, נעים וכייף. חוויה שווה ללא צל של ספק!


לאתר המסעדה

יום ראשון, 15 באוקטובר 2017

גראנד קפה

עו"ד אבי גז הוא משפטן בארגון 'שורת הדין' הפועל נגד ארגוני טרור באפיקים משפטיים. אבל לא פחות חשוב, הוא יוזם השיעורים השבועיים של סיוון רהב-מאיר. חוץ מזה, מדובר בבחור נאה למדי, שמגיע לו לבקר במסעדה נאה התואמת למידותיו. אז לקחנו אותו לסוכה של הגראנד קפה.

בגראנד קפה ביקרתי לא אחת ולא שתיים בחיי, ותאמינו או לא – לא רק בדייטים. אבל כשאתה מגיע למקום מוכר במסגרת ביקורת מסעדות אתה מקבל פרספקטיבה אחרת. כל מנה נבחנת בקפידה, וכל פרט מקבל תשומת לב – כמה לא גברי מצדי.

בסך הכול אפשר לומר שחוות דעתי על המקום רק השתפרה מאז שהעברתי את המקום בשבט הביקורת. המקום נחמד מאוד, בלב רחוב דרך בית לחם שבשכונת בקעה, מלצרים אדיבים ויעילים, והאוכל טוב. תפריט אמנם לא יוצא דופן ובלי הפתעות מיוחדות, אבל התוצאה לחך נהדרת.

פינת חמד קולינרית בלב שכונת בקעה
במסגרת ניסיון ההתפרעות שלי, פתחתי במיץ טבעי סחוט – תפוז – גזר – סלק. המיץ לא אכזב, וזו התבררה כיציאה קלה מאזור הנוחות כשהתמורה בצידה. סך הכול מוצלח מאוד.

לקראת המעבר לעיקריות פרשתי, כדרכי, את לבטיי בפני המלצר החביב, בין לזניית הפטריות ובין לזניית החצילים. אני שואל והוא משיב, הוא מציע ואני מקשה. בסופו של דיון הוא המליץ בחום על החצילים, מה שלא מנע ממני לסגור על הפטריות. הלזנייה הייתה מוצלחת מאוד, כללה הפתעות מעניינות כמו רוטב שמנת, אגוזים, וגבינות שונות, והגיעה בצורה ייחודית ("לזנייה פתוחה") של בצק פילו גדול, שחלקו טובל עמוק בכל העסק ולכן רך, עדין וחם, וחלקו האחר מבחוץ, כך שהוא נותר פריך וטעים. שילוב נחמד, משביע, וערב מאוד לחך.

להלן: לזנייה פתוחה.
והנה אנחנו מגיעים ללהיט - פילה סלמון צרוב במחבת עם פירה בטטות ופטריית פורטבלו צלויה. בשלב הזה ניתן להתפייט, אולם אני אוותר על הניסיונות המליציים לתאר את ההגשה ואת הטעם, ואעבור ישר לשלב חלוקת הציונים, בתקווה שזו תעביר את המסר טוב וחד יותר:

  • הסלמון – מצוין. 
  • הפירה בטטה – גוועלד. פשוט משובח. חבל להכביר במילים. 
  • פטריית הפורטבלו – לא מזיקה. 

מנות הדגים אינן זולות בכלל, ועוברות את רף מאה השקלים בלי למצמץ, אבל אם אתם בקטע של מנת דג טובה – לא תצטערו. לסיום הזמנו בלינצ'ס גבינה שהיה טוב מאוד. הוא הגיע חם ומתוק עם רסק תפוחים והפתעות נוספות.

אבי, תראה מה לא לקחנו! צריכים לחזור בדחיפות...
בשולי הדברים, בפינת הדוס, ארשה לעצמי להעיר, שסחטיין עליכם שיש לכם סוכה, אבל אם כבר השקעתם, אז קבלו להבא איזה ייעוץ מינימלי בנוגע לכשרותה ולרצועות הלבוד שנכרכות בדפני הסוכה, סבבה? (רמז: מטרתן היא להוות אלטרנטיבה הלכתית ביחס לדפנות המתעופפות ברוח, אז אם הן עצמן גם מתעופפות ברוח לא עשינו הרבה, טוב?...)


לאתר המסעדה

יום ראשון, 24 בספטמבר 2017

חאנל'ה

את מי ניקח לכתוב על חאנל'ה, מקום ששם לו למטרה לקדם מוזיקאים מוכשרים, אם לא את מעיין שוייצר, מתופפת בחסד עליון שיודעת להעריך אוכל טוב ממרחק של שתי שולחנות?

במוצ"ש האחרון של תשע"ז, זכיתי להתארח בבלוג האקסקלוסיבי של עדי ארבל 'מאכלי י-ם'. אמנם יש לי כלל שאומר שאחרי שאוכלים כל השבת (בשביל הנשמה היתרה, לא בשבילי כמובן...) אסור לאכול במוצ"ש, אבל להצעה המפתה של הצגה פלוס ארוחה טעימה אחריה לא יכולתי לסרב (מסתבר שקל לקנות אותי עם תרבות וקצת אוכל).

שילוב של אוכל ומוזיקה. מה יכול להיות רע?
הערב התחיל בהצגה בתיאטרון החאן, הצגה מעט מוזרה בשם 'נפוליאון חי או מת'. תלבושות מיוחדות, מוזיקה טובה, ועלילה... טוב, זה כבר נושא לפוסט אחר. אחרי ההצגה התיישבנו לאכול בחאנל'ה, שזו בעצם המסעדה של תיאטרון החאן. זה השלב לספר שחאנל'ה היא לא רק מסעדה. היא גם מה שקרוי במחוזותינו עסק חברתי, ששם לו למטרה לקדם אמנות ותרבות בירושלים. כמעט מדי ערב ניתן ליהנות מהופעה בחינם של אמנים צעירים ומוכשרים.

בחזרה אליי: גילוי נאות- לפני כמה שנים הופעתי פה עם הרכב מגניב, וגם הייתי כאן פעם עם איזה בחור בדייט, ובשתי הפעמים לא הסכמתי לאכול, כי אין במקום תעודת כשרות רגילה, אלא 'השגחה פרטית'. "ארגון השגחה פרטית מציע מודל כשרות חלופי. משגיחי הכשרות של הארגון מפקחים על המסעדות ובתי העסק תוך מעורבות מתמשכת ויצירת שותפות מקצועית וערכית על פי ההלכה" (מתוך האתר של הארגון, כדאי לעיין שם שם...). פעם זה היה נשמע לי חתרני מדי, בועט במסורת, במסגרת ובהלכה, אבל עם השנים זאת דווקא נשמעת לי אלטרנטיבה לא רעה למערך הכשרות הרגיל. אבולוציה חיובית במחשבותיה של מעיין? או שמא הידרדרות רוחנית שאחריתה מי ישורנה? עוד נושא לפוסט אחר...

וכך המקום נראה באור יום
אז לראשונה בחיי אכלתי בחאנל'ה, ושרדתי כדי לספר: המקום עצמו נעים ומזמין. יש מקומות ישיבה בפנים ובחוץ. מכיוון שהסתיו הירושלמי כבר התחיל, החלטנו לשבת בתוך המסעדה. לאחר רפרוף קל בתפריט המגוון החלטנו ללכת על ניוקי ערמונים ותרד, סלט רוקפור ואגסים, ולקינוח - סופלה שוקולד.

הניוקי היה הצלחה מסחררת. נתחיל מהעובדה שהניוקי שחה בתוך ים של שמנת... תענוג! ובתוך ים השמנת שחו להם גם עלי תרד, ערמונים, גבינה מעושנת, בצל ואגוז מוסקט שגרמו לניוקי להיות המנה העיקרית המנצחת של הערב. הצלחת חוסלה כליל והוחזרה נקייה אחרי ניגוב יסודי של המשתתפים. ציון: 10

סלט הרוקפור והאגסים היה טעים. היו בו גבינת רוקפור, אגסים טריים, פקאן מסוכר, עלי בייבי, רוקט ווינגרט הדרים. הצד הגברי שלקח חלק בערב לא הביע התעניינות יתרה בעודף העלים הירוקים שנחו להם על הצלחת, והצד הנשי התמרמר קלות על הפקאנים שאיבדו מעט מטריותם. אך בכל זאת הצלחת התרוקנה. ציון: 8

כשקצת קר, תמיד אפשר להיכנס פנימה
סופלה השוקולד היה מצוין! מה יכול להיות לא טוב בעוגת שוקולד חמה? אך ייאמר לזכות המקום שהסופלה היה עשוי ומחומם בדיוק במידה הנכונה. הייתה חסרה רק כוס קפה (או שוקו לחלשים) ליד, אבל מה לעשות שהשעה הייתה מאוחרת והמטבח כבר היה סגור. ציון: 9

לסיכום הערב: הצגה מעניינת, אוכל טעים מאוד, שירות מעולה ואווירה טובה. מסעדה מומלצת ביותר!

שתהיה שנה טובה כמו הניוקי, מעניינת כמו סלט רוקפור והאגסים, ומתוקה כמו סופלה השוקולד!


לדף הפייסבוק של החאנל'ה

יום ראשון, 10 בספטמבר 2017

קורקי

אליענה רודי היא עיתונאית ואכלנית (יש לכם דרך יותר טובה לומר foodie בעברית?). כתבות שלה הופיעו ב-USA Today, New York Daily News ,Forbes ועוד. אבל מה שבאמת חשוב הוא שאליענה (אתם יכולים לקרוא לה אלי) עשתה עלייה, ועוד לירושלים, וזו סיבה מצוינת לצאת לשתות משהו. שזו גם סיבה מצוינת לבקר סוף כל סוף בקורקי, בר היין הכשר והמשובח שברחוב עזה.

לא כל יום פסטיבל היין במוזיאון ישראל, ויש להודות, שגם שם לא תמיד מקבלים את מנת היין ההגונה והנדרשת ממעמד כזה. אבל לא אלמן ישראל! קורקי, על רחוב עזה ברחביה, הוא בר יין משובח בו כל ערב הוא פסטיבל יין. קורקי מציג את מבחר היינות הגדול של ישראל שמתאים לכל תקציב וסגנון.

מה זה שולחן גדול, עם הרבה יין, הרבה אורחים, וזה לא ליל הסדר?
קורקי, הממוקם ברחביה, נמצא ברחוב עזה הרוחש והתוסס, בין בתי הקפה וחנויות הבוטיק המתמחות (מי בגבינות ומי בבשרים, מי בפרחים ומי בספרים) שגודשות את הרחוב. בהשוואה לשכן, 'בר יין' מקבוצת מחניודה (עליו נכתב כבר פה), קורקי מיועד לקהל חובב הכשרות ומציע מגוון גדול של יינות ומבחר מטעמים חלביים. אנחנו בחרנו לשבת בחוץ, שם רגוע ונעים, אבל האורחים יכולים גם לבחור לשבת בפנים (השולחן הגדול מומלץ מאד לחבורות ולאנשים שפתוחים לטעום גם חברים חדשים) או במרתפון טעימות היין הפרטי והאינטימי שמתחבא במקום.

כשאתם מגיעים למקום, חפשו את אחד מבעלי הבר, שיכולים להציע יין מעולים הקולעים לטעמכם האישי. עבור מי שלא יכול לבחור רק יין אחד, אני ממליצה להזמין טעימות של יינות. הלקוחות יכולים לבחור בין טעימות היקב של עמק יזרעאל, הכוללת שלושה יינות אדומים (סירה, קריניאן ואדומים) ויין לבן אחד (לבנים); טעימות שרדונה בהן מוצעים יינות מארבעה יקבים נבחרים הממוקמים על קו פרשת המים הארצי: גוש עציון, פסגות, טורה וגבעות; או טעימות רוזה (תבור, רקאנטי, 1849 ופסגות) המושלם ללילות הקיץ. כל סט טעימות עולה 45 ₪. את הטעימות תקבלו על מגש נייר בו לכל טעימה מוקדש הסבר מאיר עיניים.

האורחים תמיד מוזמנים להשאיר חותם
כוסות בודדות נעות בין 25 ₪ ל-45 ₪. אם אתם מעדיפים יין לבן, אני עצמי מתלבטת בין שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא יין 'לבנים' של יקב עמק יזרעאל, בלנד משובח המשלב שלושה זנים לבנים (גוורצטרמינר, קולומברד וסובניון בלאן). אפשרות שנייה היא השרדונה הפירותי של יקב טורא, יין לבן יבש העשוי מענבים שגדלו בכרמים שבהרי יהודה ושומרון, נבצרו מוקדם והתיישנו במשך 10 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי. אם אתה אדם 'אדום', אני ממליצה בחום על יין סירה 2013 של יקב עמק יזרעאל (שוב הוא!) העשוי מענבי כרם קדש שבגליל העליון. היין התיישן בחביות עץ למשך 22 חודשים והוא מתאפיין בארומה פירותית, טעם של פלפל שחור עם ניחוח עישון קל.

למרות היותו בר יין, אין ספק שבקורקי תחום האוכל נמצא אף הוא בראש סדר העדיפויות. המגוון הקולינרי כולל בין היתר פריטטה רכה עם גבינה ותפוח אדמה (42 ₪), סלט קפרזה עם עגבניות שרי קלויות, מוצרלה, חומץ בלסמי, פסטו כוסברה ובזיליקום על פרוסת עגבנייה (36 ₪), פוקצ'ה (36 ₪), בצל טמפורה (38 ₪), קממבר אפוי (42 ₪), מגש גבינה (55 ₪), מרק עגבניות (35 ₪) וקינוח יומי מתחלף. אנחנו זכינו לעוגת שוקולד מלוחה עם אגוזים, שגם הגיעה עם קפה.

אני ממליצה במיוחד על מגש הגבינה, שמגיע עם חמישה סוגי גבינות (אני זוכרת שהיה שם סנט מור, בייבי בל וקממבר), לחם פריך, עגבניות מיובשות, פקאן מסוכר, פרוסות תפוחים ירוקות וחמאת עשבי תיבול. אם כי מי שזוכה בתואר המנה האהובה עליי הוא הקממבר האפוי, בעל הטעם המתוק והמרקם הקטיפתי. המנה כוללת פקאן סיני ופירורי בייגל, ומוגשת לצד סלט ירוק ולחם קלוי ופריך.

אלי, עורך הבלוג שואל איך לא הזמנו גם את הברוסקטות?!
קורקי משקף את העולם החדש של היין הישראלי המקורי שמתאים לתרבות הירושלמית, מזג האוויר, והכי חשוב, המטבח שלנו. ככל שהיקבים בישראל משגשגים, כך ניתן למצוא יותר ברי יין שנפתחים בעיר. ברחוב עזה לבדו נפתחו לאחרונה שלושה ברי יין שונים, בזכותם ירושלים ממשיכה למשוך קהל צעיר, תרבותי ובינלאומי. אלו תנאים מושלמים לסצנת יין משגשגת, שבוודאי תתרחב בשנים הקרובות. אה כן, ולא צריך לחכות שנה בשביל פסטיבל היין הבא.


לדף הפייסבוק של קורקי


יום ראשון, 20 באוגוסט 2017

קפה עלמה

את הילה רחל חן אתם אולי מכירים מההצגה 'עליזה בארץ התלאות' שרצה בימים אלו בבית האומנים הירושלמי 'המפעל'. לאן ראוי לקחת שחקנית שמגלמת עלמה מרדנית אם לא לקפה עלמה בגן העצמאות שנמצא ממש מול 'המפעל' וסיפור הקמתו מעלה את הסעיף ומעורר אמפתיה בו זמנית?


הילה ורחל. אל תספרו להן מי זו מי.
בכל יום שני מדמם הרביעייה נפגשת בעיר הקדושה. דיונים אינסופיים וקרבות ווטסאפ בדבר מקום המפגש מתנהלים כבר מחמישי. זהו!!! אני עושה לזה סוף! הפעם אני פשוט מחליטה על מקום ושעה ומעדכנת.
אני: אז בנות. שמונה וחצי. עלמה. גן העצמאות. ביי.
טליה: כשר?
אני: המממ...לא. אבל כן.
טליה: מז'תומרת?
אני: כשר אבל אין תעודה.
טליה: למה?
אני: זה סניף של רשת לנדוור לכל דבר רק שעקב פתיחתו בשבת על שטח מריבה שהחרדים תופסים כשלהם (הערת העורך: להבדיל ממתחם התחנה בו יש סניף לנדוור שגם פתוח בשבת וגם לא כשר), איימו החרדים להסיר כשרות מכל סניפי הרשת אז הזכיין נאלץ להחליף את השם ל"עלמה". קיצור, סוג של כשר אך פתוח בשבת.
טליה: טוב אז תחשבי על מקום אחר...
אני: יש לך בהחלט מזל שאני אוהבת אותך...

יומיים אחר כך, מר ארבל הציע שאסקר את המקום לבלוג האוכל שלו. מה לי ולאוכל? בימים טובים במזווה שלי יש קורנפלקס. יחד עם זאת החתרנות שבלשבת במקום כל כך קונבנציונאלי קסמה לי והחלטתי לתת לגאון הקולינרי שבי לצאת לאור.
כך זה התחיל
אז הנה הגיעה מחבת הנירוסטה עם תבשיל צרפתי בשורשים ויין- רצועות סויה, ירקות שורש ופטריות טריות מוקפצות בשום, בצל מקורמל, יין אדום ורוזמרין. מוגש עם האורז של לנדוור וסלט ירקות. הביקורת המלומדת שלי: היה טעים. אפילו הוספתי מלח, שזה סימן טוב, סימן שהאוכל גרם לי להתייחס אליו.

אחר כך הגיע גם רביולי בטטה וערמונים- רוטב שמנת וערמונים, בזיליקום, כמהין, פרמז'ן ובטטות אפויות בתנור לבנים לוהט. הביקורת שלי: היה טעים ממש! אפילו לא הוספתי מלח, שזה סימן טוב, סימן שהאוכל היה בטעם מדויק.

שקשוקה לטבעונים. למקרה והילה תקצין עם הצמחונות שלה.
לקינוח נתנו את השם: "מגדל שחיתות", מה שישר גרם לי לדמיין אותי ואת עדי אוכלים את ההולילנד בעזרת כפיות שופלים. אבל בפועל מה שהגיע היה וופל בריסל בלגי עם רוטב טופי, שוקולד חלב, ממרח שוקולד חלב ולבן, גלידת שוקולד, קצפת, שברי מקופלת, קסטת גלידת וניל צרפתי, רוטב שוקולד ושטרוייזל. אני צריכה להגיד שהיה טעים ושלא הוספתי מלח???

לגבי המקום עצמו, מרווח, נעים, עם פינות אינטימיות ומרפסת שפונה לגן. המלצרים חמודים ואדיבים. מעניין אם הם זורמים עם כאלו שעובדים שם עם לפטופ כי זה נראה מקום מאוד נוח בשביל זה.

כך זה נראה היום
לסיכום, עדי קנה לי פעם ליומולדת ספר בישול וכתב בהקדשה- "גאה להיות הראשון שלך". כלומר. ספר הבישול הראשון. הבחור מעלה אבק על המדף כמובן. לא עדי, הספר. ועכשיו הוא (עדי, לא הספר) הפך אותי לכותבת בלוג אוכל בפעם הראשונה גאה. מה שכן, עדי אומר שברמה הטכנית, פוסט טוב על אוכל צריך להכיל שלוש מאות חמישים מילים, אז בקיצור, לכו, תהנוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו.


לדף הפייסבוק של המקום

יום רביעי, 2 באוגוסט 2017

ציפורה אקספרס

יהודה עמרני הוא מייסד התנועה למשילות ודמוקרטיה, או בקיצור, התנועה. שזה מזכיר לכם ודאי את ציפי לבני, או בקיצור, ציפורה. שזה מזכיר לנו את מסעדת ציפורה, שצופה על על בית המשפט העליון וקריית הממשלה. מקום נהדר לעשות בו קצת משילות ודמוקרטיה.

כאן אוכלים ח"כים לארוחת בוקר!

זו המסעדה הקרובה ביותר לבית המשפט העליון, מבעד לקירות הזכוכית השקופים מתנשא הכותל המזרחי של היכל הצדק האקטיביסטי ביותר במזרח התיכון, בו חברי כנסת ופועלם נטרפים מעת לעת על ידי השופטים. כאן ניתן למצוא מזכיר ממשלה וחברי כנסת שיושבים לסעוד את ליבם. ציפורה, מסעדה בשרית שמציעה מיקום זמין ונוח לכנסת, לתחנה המרכזית ולקריית הממשלה. המיקום בסינמה סיטי, יכול לשלב את הביקור במסעדה עם בילוי או פגישות עבודה בסביבת קריית הממשל הישראלי.

מעולם לא היינו יותר אקטיביסטים
כמי שמשתדל להיות אקטיביסט גדול למען השמרנות, מצאתי את עצמי במקום נוח מאד עם הצעות מספקות ועשירות לארוחה בשרית טובה, עם תפריט ומנות בעלי שמות מובנים וקריאים, בשונה מתפריטי יוקרה שבחירה בהן עשויה להוות מכה כלכלית הגונה שאין שכרה בצידה.

מנות הפתיחה של הסלטים מומלצות ביותר ומגיעות עם פיתות הנאפות במקום על טאבון. הסלטים, 15 במספר, מגיעים במילוי מתמיד בלי הגבלה, והם טריים, רעננים ומושקעים. יצוין לטובה סלט הכבד הקצוץ שנעשה בטוב טעם. משום מה הוא היה גם הראשון להתרוקן, והמלצרים האדיבים מילאו אותו 3 פעמים. יחד איתו בלטו הכרוב הסגול והתירס (שניהם במיונז), וכן העגבניות המגוררות שמשתלבות נהדר עם הפיתה החמה ושוב עם הכבד הקצוץ.

למי שתהה איך אנחנו שומרים על הגזרה המושלמת שלנו. אז ככה!
התפריט מציע בין היתר את מנות השיפודים השגרתיות במסעדות מהסוג הזה: שיפודי עוף ובשר, לצד מנות עוף עשויות ומטופלות יותר, כמו עוף במרינדה מעורב ירושלמי, מרגז וכדו'. הבשרים והמנות היותר אקטיביסטיות מציעים קבבוני טלה, סינטה, צלעות טלה ויש גם סטייק אנגוס.

כדי לטעום קצת מהרבה דברים הזמנו מיקס בשרים זוגי שהגיע על מגש של כסף והכיל פרגית, קבב, מרגז, אנטריקוט, פילה בשר, ובמקום שקדי עגל שאזלו קיבלנו בשר כבש מעולה. פלטת הבשרים הזוגית התבררה כבחירה טובה והיא עלתה למשלם המיסים 199 שקלים. יש אפשרות להגדיל את הפלטה לארבעה ושישה סועדים והיא יכולה להתאים למי שטוב לו לטעום מכל העולמות ולא להתמסר לסוג אחד.

בשרייך סוררים
כאילו כל הטוב הזה לא מספיק, הזמנו גם שתי תוספות: מג'דרה ותבשיל שעועית. טעות גדולה. לא כי המנות האלו לא היו טעימות ומוצלחות, והן היו טעימות ומוצלחות, אלא שזה כבר באמת היה יותר מדי. פעם הבאה נסתפק במנות הבריאות של הסלטים והבשרים.

בשלב המנה האחרונה גיששתי באפילה, לא ידעתי בדיוק מה מציע התפריט. השמות המעודנים לא סיפקו ולו רמז קל על אופי, טעם וכמות המנה. לכן, כששמעתי "קוקוס" במנת קאוור (הערת העורך: שזה שם החיבה שנתן יהודה לקרם בוואריה), קיוויתי שאני בוחר נכון. וכך היה. המנה הייתה פשוט מעולה עם נגיעות שוקולד סביבה, לא כבדה מדי כמו וופל בלגי שעלול לא להחליק בגרון אחרי ארוחת בשרים דשנה. אם אתם לא סולדים מטעם הקוקוס, זו מנה מומלצת עד מאד.

קינוח הרבה יותר טעים מאיך שהוא נראה
מסביבנו ישבו זוגות ומעט משפחות. חצי מאולם המסעדה מוקדש לקבוצות גדולות במתחם חצי פתוח. ישנה אפשרות לישיבה בחוץ, במרפסת של המסעדה אל מול הגשר בואכה בג"ץ, מה שלא בא בחשבון בימי שרב או בחורף הירושלמי הקריר.

למיטב שיפוטי, שירות המלצרים היה אדיב ומאיר פנים. ציפורה מציעה מקום נוח, חנייה חינם בסינמה סיטי, גמישות במנות, כשרות של בד"צ בית יוסף ובעיקר שהות נעימה וטעימה. השארנו טיפ ואשאיר גם לכם: עוד נשוב.


יום שלישי, 18 ביולי 2017

לה ז'ומל

נכון שתמיד רציתם לטוס לצרפת, להגיע במקרה לפטיסרי משפחתי בלב חבל פרובאנס ולהתענג על מטעמי המטבח הצרפתי? אז עכשיו תוכלו לעשות זאת, במסעדה קסומה שנפתחה לאחרונה בבית נקופה. רק דקה מאבו גוש. ותודה לאתר רול על המשימה המפנקת...

לא יודע אם שמתם לב, אבל בשעה טובה נפתח הנתיב השלישי בכביש ירושלים – תל-אביב לכל אורכו. בזכותו, תאמינו או לא, לא קל למצוא את הפקקים הקבועים ביציאה מירושלים ובכניסה אליה. שזו גבירותיי ורבותיי, ממש סיבה למסיבה! אז יצאנו לחגוג ובעקבות הבאזז שנוצר לאחרונה סביב המקום, בחרנו במסעדה החדשה שנפתח לפני שנה בבית נקופה, ישוב קטן וציורי ששוכן בין מבשרת ציון לאבו-גוש, בדיוק רבע שעה נסיעה מירושלים.

השם של המקום, לה ז'ומל (תאומות בצרפתית), כבר חושף חלק משמעותי מהסיפור של בית הקפה והפטיסרי. רותם ומעיין לבית סוויסה, תאומות מקסימות ילידות היישוב, החליטו לאחד כוחות ולנצל את כישרונן בקונדיטוריה (מעיין) ושליטתן ברזי המטבח הצרפתי (רותם) לטובת הקמתה של פינת החמד הקולינרית הנהדרת הזו.

התאומות בפעולה (צילום: אסף קרלה)
התפריט של המקום, כמו גם העיצוב הנעים שלו, לא מותיר מקום לספק: זהו מקום של בוקר. ואווירת הבוקר הזו נמשכת כל יום עד 18:00 בערב. לאחר מכן, המקום משמש לאירועים של עד 70 אורחים ומעניק גם שירותי קייטרינג (במידה והחלטתם להזמין לאירוע שלכם את מטעמי לה ז'ומל, תהיו חברים ותזמינו גם אותי).

הגיע הזמן להפסיק להסתכל בתפריט, אלא במה שיש בו. את עינינו צדו מיד שתי מנות: בנדיקט לה ז'ומל (טיפ חינם: תמיד תזמינו את המנה שנושאת את שם המקום) וקראנץ' קרואסון. כדי לדמיין שאנחנו גם אוכלים בריא, הזמנו בנוסף סלט עגבניות.
טעים לפחות כמו שזה נראה... (צילום: אסף קרלה)
הבנדיקט לה ז'ומל הוא צמד בריושים ביתיים המוגשים עם קממבר וריבת בצל (אפשר לבחור עוד מגוון תוספות מסקרנות), ביצים עלומות, רוטב הולנדז וסלט אישי. מבלי להכביר מילים, נספר שמדובר בלא פחות מאשר מנה אלוהית. אל תפספסו אותה, גם אם הגעתם למקום עבור תה מנחה.

ואז הגיע הקראנץ'. קרואסון חמאה ביתי שמולא בגבינת שמנת, בזיליקום ומוצרלה ועבר תחת ידיו של טוסטר מקומי. המנה הזו הכניסה אותנו כבר לקרב דתי של ממש בין אל הבריושים לאלת הקרואסונים. בהחלטה משותפת החלטנו שמונותיאיזם זה פאסה, וגם פה לא נותר לי אלא להמליץ לכם על מנת חובה נוספת.

אפילו יותר טעים מאיך שזה נראה! (צילום: אסף קרלה)
לסלט עגבניות השרי הצבעוניות שכלל גם נבטי חמניה, בצל סגול, בזיליקום, קרעי מוצרלה, שמן זית, לימון ובלסמי, לא נותר אלא להביט עלינו בקנאה. מפאת הנימוס טעמנו גם ממנו (מה פתאום גרגרנות? אמרתי נימוס!). יש להודות שגם הוא, באופן שכבר לא הפתיע, היה טעים מאד, אז החלטנו להמשיך עם הקו המנומס ולנקות את הצלחת.

הנימוס מחייב
זוכרים שאמרנו שהמקום הזה הוא גם בית קפה וגם פטיסרי? אז אחרי שהשקענו במטעמים של רותם, החלטנו לא לקפח גם את מעיין. זה השלב לציין שבמקום אין תפריט קינוחים כתוב, אלא ויטרינת קינוחים עשירה שכאילו בוהה בך מכל מקום בו תשב. המונה ליזה של הוויטרינות. בגבורה קולינרית עילאית, הסתפקנו בשני קינוחים בלבד והזמנו עוגת גבינה וטירמיסו. זה כבר היה ממש לא פייר. שני הקינוחים היו פנטסטיים וערערו לגמרי את כל תפיסותינו הדתיות. לאחר דיון הלכתי מעמיק, הגענו לתובנה שאנחנו בעצם חיים בשני יקומים מקבילים. יקום האוכל, ויקום הקינוחים. כל יקום והאלוהים שלו (שמתם לב שאלוהים זה בלשון רבים, נכון?).

דברים טובים שיוצאים ממעיין... (צילום: אסף קרלה)
מי שייכנס למבנה המשופץ, שנמצא ממש בכניסה ליישוב, לא ינחש שעד לפני כמה שנים שימש המקום כבית כנסת, שננטש לטובת בית כנסת חדש וגדול יותר. מי שקצת מבין בענייני דת, יודע שיש פה עניין לא פשוט, שכן היהדות קובעת כלל: מעלין בקודש ואין מורידין. המשמעות במקרה שלנו: מקום ששימש כבית כנסת, יוכל לשמש רק לטובת מטרה נעלה יותר. רותם ומעיין בהחלט עמדו באתגר, והן מוכיחות לבאי המקום כל יום מחדש שגם באוכל יכול להיות טעם של קדושה. תודה לאל!


לאתר של לה ז'ומל
נכתב במקור עבור אתר רול

יום שלישי, 4 ביולי 2017

פאפאגאיו

יונתן יעקובוביץ הוא ממייסדי המרכז למדיניות הגירה ישראלית, ארגון שפועל כבר חמש שנים לטפל בתופעת ההסתננות הלא חוקית לישראל וקצר לא מעט הישגים במשך שנות פעילותו מול חמישה שרי פנים שונים.
על כל אלה החלטתי לשמח קצת את יונתן ואין שמחה אלא בבשר. אז הלכנו לפאפאגאיו.

ביקור במסעדה זה תמיד סיבה למסיבה, אבל הזמנה לבקר מסעדה זו חגיגה כפולה ומכופלת שלא יכולתי לסרב לה. יש בזה משהו די מלהיב, אפילו קצת 007, כאשר מושאי הביקורת לא יודעים מה מטרת ביקורך האמיתית. תאמינו לי, זה לא קל לצלם תפריט בלי שהמלצרים החביבים יקלטו אותך, אבל הם דווקא לא חשדו בדבר החברה התמימים האלה. האמת, הרגיש לי קצת כמו שאני מוביל אותם "כצאן לטבח", אבל אולי המחשבה הזו עלתה לי רק בגלל שהם הלכו הלוך ושוב עם שיפודי בשר בגודל של עדר בינוני.

בכל מקרה, תחושת המחתרת רק גברה כיוון שעבורי זו הייתה לא פחות מפעולה מעבר לקווי האויב. לאחרונה יצא "איגוד המסעדות" בקמפיין אגרסיבי לבטל את "חוק פיקדון כספי מסתננים" שבמקרה אני יזמתי. החוק מחייב מעסיקים של מסתננים להפקיד 20 אחוז ממשכורתם ועוד שווה ערך ל-16 אחוז על חשבון המעסיק, בקרן ממשלתית עד ליציאתם מישראל. המסעדנים, כנראה המעסיקים המשמעותיים ביותר של אוכלוסיית המסתננים, לא אוהבים את החוק הזה, בלשון המעטה.
הופתענו לטובה עוד לפני שהתיישבנו
בכל מקרה ולמרות שזה עלול היה להיות שטח עוין, הופתעתי מאוד מהעיצוב היפה ואלגנטי של המסעדה, במיוחד בהתחשב בכך שהיא ממוקמת באזור התעשייה תלפיות, אזור שלרוב מאכלס מסעדות בסגנון עממי יותר. מעבר לעיצוב, יש שם מבחר גדול של שולחנות לזוגות, ספות לארבעה סועדים וכלה במספר שולחנות לקבוצות גדולות, מה שהופך את החוויה למתאימה ונעימה מאוד עבור כל אירוע. מכיוון שמדובר במסעדה עם כשרות מהדרין, חלק גדול מהסועדים היו חרדים, מה שהעניק לאווירה ניחוח ירושלמי, אם כי חופשית לחלוטין עם מוזיקת רקע קלילה.

כפתיח למשימה שלנו הזמנו את מנת ה"סלט כבדי עוף בגריל". זו הייתה מנה מצוינת, גם יפה וגם טעימה. השילוב של הכבד והצ'יפס בטטה הוא ממש מנצח לטעמי, למרות שאישית הייתי מבקש להבא שיכינו את הכבד פחות וול דאן. לאחר מכן המשכנו לחלוק את פלטת הבשרים "ג'ונטוס פורטו אלגרה", שכלל נתח אנטריקוט, חתיכות פרגית, קבב וצ'וריסוס במשקל של 900 גרם ובעלות של 281 ש"ח, לא ממש מחיר פועלים כפי שמיקום המסעדה היה עלול לרמז.

יש משהו נחמד מאוד בפלטת בשרים בגלל האפשרות לטעום ממגוון בשרים, אך כחובב בשר יונקים מושבע, לרוב אני נמנע מכך כיוון שבמחיר דומה ניתן קבל איזה סטייק אנטריקוט או גוש סינטה טהור, בלי הסחות דעת כמו פרגית וקבבים וכו'. למרות זאת, כיוון שהיינו בשליחות טעימות לאומית, פלטת הבשרים הייתה האפשרות המתבקשת.

יש פלטה של שבת ויש פלטה של יום חול
מסתבר שחושי הריגול שלי דווקא היו מוצלחים באותו ערב (לפחות כך חשבתי באותו רגע), כיוון שהסטייק היה סביר, אבל מה שהכתיר את הפעולה כמוצלחת היו הקבבים המדהימים, וגם הפרגיות הפתיעו לטובה. דווקא הצ'וריסוס קיבלו ציון עובר פלוס, אבל ממסעדה בסגנון ברזילאי היית מצפה ליותר ממנת דגל שכזו. המנה הגיעה עם שתי מנות צד והזמנו סלט וצ'יפס שהיו סבבה, אבל אם את אוהבים צ'יפס, חובה לקחת אותם בשתי המנות אם אתם רוצים לבוא על סיפוקכם.

לקינוח לקחנו את הסניקרס, ואם לא היה מדובר במסעדת מהדרין, בחיים לא הייתם משכנעים אותי שזה לא חלבי. מסעדה ברזילאית או לא, הבשר היה על הכיפאק, אבל הקינוח היה קרנבל.

על אף שסך הכל המסעדה מקבלת ציון טוב מאד, אנחנו לעומת זאת נכשלנו כישלון חרוץ כמרגלים. מסעדת פאפאגאיו ידועה בעיקר עבור המנה שלא הזמנו, מנת ה"אכול כפי יכולתך" הזכורה לטוב. מאז התיכון אני חולם שאגיע לכאן ואוכל את עצמי לדעת אבל מעולם לא הבאתי את עצמי לעשות זאת. כשקיבלתי את ההזמנה מעדי, קיוויתי שהפעם אזכה ועוד על חשבון הברון. להפתעתי, כשפתחתי את התפריט כלל לא מצאתי את המנה. שמעתי בעבר שמועות שביטלו את המנה הזו ובצר לנו, הלכנו על פלטת הבשרים. אולי הלכנו רחוק מדי עם משחק הצללים, כיוון ששאלה פשוטה למלצרים הייתה מגלה כי המנה קיימת גם קיימת ואף מופיעה בעמוד הראשון, אך היא נקראת שם  ה"שולחן הברזילאי". המנה מתפרסת על שני עמודים שלמים, אך לדאבוננו המילים "בשפע וללא הגבלה" נקברו עמוק בתוך הטקסט, מעבר לכישורי הריגול של שנינו, בוגרי מוסדות אקדמיים ישראליים. לתומנו חשבנו שמדובר בעוד סוג של פלטת בשרים ותו לא.

לא בתמונה: יונתן ועדי לא מבינים מה הולך סביבם
זה לא שהמסעדה מנסה להסתיר את המנה, שכן לכל אורך הארוחה זיהינו מלצרים הולכים הלוך ושוב עם שיפודי בשר ענקיים שאמנם לא טעמנו, אבל בהחלט הוציאו לנו את העיניים. הייתי ממליץ להם לכתוב בענק את המילים "אכול כפי יכולתך" כי עם כל הכבוד לתיאורים משובבי הנפש על איכות הבשר, מקורותיו הברזילאים וחיבתו למוזיקת סלסה, זה מה שבאמת מעניין אותנו כישראלים. בקיצור, תאמינו או לא, אבל הצלחנו לעבור ערב שלם במסעדת "אכול כפי יכולתך" במחשבה שהמנה עברה מן העולם. בכל מקרה, זה לא נורא בכלל, עכשיו נותרה לי סיבה מצוינת לחזור שוב ואם כבר אגשים אז סוף סוף את חלום הנעורים, אולי אהיה גם אסטרונאוט, או מרגל.


לאתר המסעדה

יום ראשון, 18 ביוני 2017

קרייב

כמה סיפורים אתם מכירים על תלמיד שהתאהב במורה שלו? אז הנה עוד אחד: עדי טובי היא המורה הנערצת שלי לערבית מדוברת. לכן הסכמתי לקחת אותה לאן שהיא רק רוצה, והיא עשתה יופי של בחירה: הקרייב, אחת המסעדות שמובילות את הבאזז סביב ההתחדשות הקולינרית של שוק מחנה יהודה בשנה האחרונה. 

עכשיו תורי. עכשיו תורי לאכול.

אחרי חודשים ארוכים של קריאה בטורים, נעתר מר ארבל להפצרותיי להתארח בבלוג מאכלי-ים, אבל התנה זאת בתנאי שהיה כמעט בלתי אפשרי עבורי לעמוד בו, ואני מצטטת: "רק תבחרי לאן".

לבחור זה לא בשבילי, ולכן ביקשתי מחברה לעשות זאת עבורי. הדגשתי שאני מעדיפה מקום שנפתח אחרי שעזבתי את העיר, כי בשאר המקומות כבר שתיתי את ההפוך שלי, והוספתי שתקפיד על שלושה דברים:
1. לא מסעדה בשרית – כי תמיד העדפתי אוכל צמחוני.
2. לא אוכל מקסיקני – כי זיכרונותיי ממקסיקו כוללים שעמום קולינרי של בצקים ומילויים.
3. לא מקום שמתפאר בכריכיו - כי בחיאת, במסעדה אל תביאו לי סנדוויצ'ים.
בקיצור, הלכנו לקרייב, מסעדה בשרית אמריקנית כשרה עם ניחוח מקסיקני.

כשנכנסנו המלצר המליץ בכל פה על מנת הדגל של המסעדה- כריך 'דה-רובן' שמכיל פסטרמה תוצרת בית, מוצרלה טבעונית, קימצ'י, בצל כבוש ומיונז כמהין. עכשיו, תראו, זה נכון שיש לי אנטי לכריכים, אבל המלצר פשוט עשה לי חשק, אז לקחתי אותו (את הכריך, כן?).

ועדיין, רציתי משהו נועז יותר (והפוך הם לא מגישים שם כי המסעדה בשרית וכשרה), אז שמתי ספקותיי בכיסיי והזמנתי לנו בוריטוס עם חזה בקר ('פילי סטייל'), טורטייה עם דג לוקוס ('דג באחה') ושני קוקטיילים משמחים שתמיד יהיו שם בשבילנו אם תתרגש לבוא עלינו איזו פורענות. אגב, המלצרים נמצאים שם כדי לענות על שאלות ולהגיש את המנות, אך את ההזמנה מבצעים עצמונית בדלפק. זה קצת מוזר, אך זה עומד להשתלם, חכו לסוף.

תמונת הכל כלול
בזמן שהמתנו למנות עשיתי סיבוב בפנים - יש שם קירות מחוספסים מבטון, גרפיטי שנראה כמו פרשנות מופשטת לכתובת צבעונית של 'נחמן מאומן', מסך גדול של קליפים כשברקע מתנגנת מוסיקה שיכולה להתאים לכל תחנת רדיו פופולרית, חלונות זכוכית גדולים ויפים שמפרידים את המטבח, שנמצא במרכז כחלק מהבר, מאזור הסועדים. מה אומר לכם, בתור בחורה שלא אוהבת להתאמץ, אהבתי את העובדה שהעיצוב לא מאומץ מצד אחד, ומאותו צד ממש גם לא מתאמץ להיראות לא מאומץ. אנחנו ישבנו בחוץ, ולמרות שאנחנו כבר בחודש מאי, החוויה הזו מתאימה רק למי שאוהב את הבירה שלו קרה (ירושלים, שחררי, בשאר הארץ כבר קיץ גם בלילה).

העיקר המנות הגיעו. ביחד. וגם הקוקטיילים. והכל היה נראה עשיר ומזמין. הכי צבעונית ומעניינת נראתה הטורטייה דג באחה, מה לא היה בה? דג קוד בטמפורה, פנקו יפני, סלט כרוב יפני, ירקות כבושים, מיונז סריראצ'ה טוביקו. הסתקרנתי לגלות איך כל הטעמים והמרקמים האלה ישתלבו יחד.  במילה אחת: הרמוניה משמחת חך (אוקיי, אוקיי, אז אתם חייבים לי שתי מילים). הטעם של הדג לא היה חזק ואני מהמרת שגם מי שאינו חובב את טעמם של יצורים מימיים אלה ייהנה מהמנה הזו.

בנוסף, חוויית הטורטייה תרמה להעלאת תחושת המסוגלות האישית מכיוון שהצלחתי לא להפיל ממנה כלום (שמעו לי - תנו ביס קטן למעלה להפחית מהעומס ואז תמשיכו מהצדדים). היה כל כך טעים שקיוויתי שהטורטייה לא תיגמר כל כך מהר, אבל היא כן.

עדי מדגימה מסוגלות אישית
לא נותרה ברירה אלא לעבור לבוריטוס דה פילי שהכיל חזה בקר בבישול ארוך, פלפלים, פטריות ובצל מוקפצים וגבינה טבעונית. כבר בביס הראשון הבנתי שהגיע הזמן ללמוד איך להשתמש במילה נימוח, אבל מכיוון שאני עדיין מהססת אספר על מרקם שמנתי אחיד וטעם פיקנטי עם ארומה של ברביקיו. מנה אדירה וטעימה שישר משתלטת על כל הפה ומותירה אותך עם טעם של עוד. בשלוש מילים – וואו, וואו, וואו (רואים? אני לומדת).

עד כה כל אחד מאיתנו אכל חצי מנה מהטורטייה וחצי מנה מהבוריטוס וכבר היינו די מלאים, אבל הכריך העצום שהיה עסיסי כשהוגש חיכה לנו, ולא רצינו לייבש אותו עוד. אז כן, חובבי הסנדוויצ'ים יתענגו על כריך דה-רובן, על הבשר הטרי, על הפריסה הדקה שלו מחד, ומאידך הכמויות הנדיבות והתוספות המשלימות.

היה עצוב שנגמר האוכל, אז לגמנו עוד מהקוקטיילים. הלכנו על אחד קלאסי, כי מה יכול להיות רע ב'מרגריטה'? ואחד נועז יותר, 'דרג'ילינג', על בסיס ג'ין בומביי ותה שחור בתוספת תבלון מרענן של הל, לימון ופלח תפוז. הלגימות הראשונות היו מפתיעות, אבל אחר כך התרגלתי והפסקתי להתרגש. בלילה קר כזה הייתי מעדיפה לנסות אותו חם.

עדי שוכחת לכתוב על הקינוחים וממחישה את הפתגם של תמונה אחת שווה אלף מילים...
כשניגשנו לשלם הבנו שהמסעדה דואגת לשלם שכר מלא למלצרים, וכמדיניות אין צורך להשאיר טיפ. בתור מישהי שמלצרה שנים ופעם תפסה את עצמה בקלקלתה כשהבינה שהיא הפסיקה להעריך אנשים לפי כמה הם נחמדים ואדיבים אלא לפי כמה טיפ הם משאירים, אני יכולה לומר שזהו שינוי תרבות מבורך.

בקיצור, היינו בקרייב.


לדף הפייסבוק של קרייב

יום שבת, 3 ביוני 2017

מייקס פלייס

חוץ מזה שעו"ד שמחה רוטמן הוא ממייסדי התנועה למשילות ודמוקרטיה, הוא גם שמרן שלא מעז להזמין מה שלא נמצא בתפריט. השקת תפריט הספיישלים החדש של המייקס פלייס, הייתה נראית לי כמו הזדמנות נהדרת לאפשר לשמחה ליהנות קצת ממטעמי המטבח המעולה של המקום.

נודע לי שדו"ח הביקורת של נציב התלונות על הפרקליטות, השופט בדימוס דוד רוזן, עומד להתפרסם לציבור. השופט רוזן מוכר לציבור בעיקר סביב גזר הדין בעניין אולמרט בתיק הולילנד.  ממש במקביל הזמין אותי עדי לביקורת מסעדות בבלוג, ועוד על המייקס פלייס, מוסד ירושלמי ותיק, לפחות כמו אולמרט, הולילנד, או שחיתות בעירייה, וחשבתי לעצמי שמלאכה כה חשובה של ביקורת על מוסדות ירושלמיים ותיקים אסור להותיר בידי מערכת המשפט, וחייבים להכניס מעט משילות ודמוקרטיה לעניין.

ספוילר: כנראה שאני מבקר נחמד כי המייקס פלייס יוצא אצלי הרבה יותר טוב ממה שהפרקליטות יצאה מהביקורת של רוזן. מצד שני, השף של המייקס פלייס לא עושה קיצורי דרך, ומקפיד על שקיפות מלאה. אולי כדאי לעשות השתלמויות לפרקליטים במייקס פלייס, אני בטוח שהם לא יתנגדו. בטח לא אחרי שהם ינסו את התפריט החדש של המקום...

המשרד שלי נמצא במרכז העיר, ולכן אני בדרך כלל מגיע למייקס פלייס דווקא בשעות היותר "מתות", ביום עבודה רגיל, בדרך חזרה מבית המשפט או מהכנסת. תמיד אפשר לעצור ולאכול המבורגר שהוא אחד מהטובים בירושלים, או מנת כנפיים חריפות של בופאלו, ולהמשיך את היום בכוחות מחודשים, למען הלקוחות הרגילים, המשילות, הדמוקרטיה, ומה שביניהם.

המלצה חמה מביקורים קודמים: כנפיים חריפות בנוסח בופאלו
אבל בשעות הערב, המייקס פלייס, שהקשר בינו לבין המייק המקורי אבד בערפילי הזמן, הופך לאבן שואבת, בעיקר לדוברי האנגלית שעיר הקודש מלאה מהם. אמנם שורשי שלושה רבעים שלי, הם מפולין בואכה גליציה ואני מרגיש לגמרי בבית בשילוב של הרינג, רגל קרושה, צ'ולנט וגפילטע פיש. ובכל זאת, מסעדות בסגנון אמריקאי, ובייחוד כשהן משלבות בין אמריקאי למקסיקני, מזכירות לי את הרבע האמריקאי שלי, שנטש את הגולה לפני יותר ממאה שנה, ובחר בירושלים על פני קליבלנד.

הפעם הקודמת שהייתי במייקס פלייס בשעות הערב, הייתה באחד מערבי תחרויות הטריוויה שיש במקום. למען הגילוי הנאות, הקבוצה המשפחתית שלי הפסידה הפסד צורב, מה שגרם לי לחשוב שיש פחות מדי שאלות על הפרדת רשויות, חוקי יסוד, או על אהרון ברק. מייקס פלייס, לטיפולכם המהיר אודה.

לכן כשעדי הזמין אותי לטעום מהתפריט החדש ומהמנות המקסיקניות של מייקס פלייס, קפצתי על האתגר בשמחה, מתוך מחשבה שיש צורך באיזו חוויה מתקנת, שתשכיח את ההפסד הלא-טריוויאלי, תחזיר את הכוח לנבחרים, ותשקם את אמון הציבור. התחלנו בקארי וורסט, שכבר התפריט מעיד עליה שהיא נקניקיית עגל מעולה, עם קטשופ קארי. הוורסט (שזה נקניקיה בגרמנית, הבטחתי חוויה מתקנת על הטריוויה) עמדה בציפיות. מעולה, טעימה ופותחת את התיאבון.

כמה שזה נראה טוב, ככה זה גם טעים!
הפעילות הציבורית של התנועה למשילות ודמוקרטיה קוראת לשמרנות, ונמנעת מאקטיביזם. כשמרן, שמשתדל להיצמד לטקסט, תמיד קינאתי בסועדים המתוחכמים, שנכנסים למסעדה ומבקשים מהמלצר שלושה או ארבעה שינויים למה שכתוב בתפריט, ולמרות שהם הזמינו סלט קיסר, איכשהו אחרי שהם הורידו את החסה ושינו את הרוטב, הם קיבלו בסוף סטייק פילה.

בשביל אנשים כמוני, המנהל הנמרץ של מייקס פלייס, ראובן, הגדיל ראש, והוסיף לתפריט חלקים שנבנו למעשה בסגנון ויקיפדיה. שינויים ותוספות שהלקוחות הקבועים והמתוחכמים הזמינו, נכנסו לתפריט, וכך גם בחור שמרן כמוני זכה לקבל המבורגר בנוסח הוואי (עם אננס, פסטרמה בטעם אווז וחלפניו) וסנדוויץ' עם שלושה סוגי בשר (חזה עוף, קורנביף ופסטרמה בטעם אווז). לא הייתי חושב בחיים על השילובים האלה, אבל אחרי שזה כתוב, וזה מה שהעם בחר, זה מה שהעם יקבל. ופסק הדין שנכתב פה אחד, הוא שהשילובים האלה עובדים מצוין. ההמבורגר (מדיום, בטח שמדיום, בכל זאת רבע אמריקאי) ושלושה סוגי הבשר, בהחלט מוצדקים.

המלצת העורך: לא לוותר על הפאהיטאס
ומאחר ואנחנו עדיין בחוויה המתקנת על הטריוויה, ובגלל שהתכנסנו בין היתר לכבוד התפריט המקסיקני החדש, למדתי שפאהיטאס (Fajita) זה בעצם השם המקסיקני של המוקפץ. שמגיע עם הגוואקמולי והסלסה, יחד עם השמנת הטבעונית של מייקס פלייס. אה כן, וטורטיות מעולות שמתחבאות להן כאילו היו אפיקומן.

וכמו שלמדתי מחמי (שכיליד שיקאגו, הוא אמריקאי באופן יותר משכנע ממני) קינוח של ארוחה טובה, הוא עוד המבורגר, ולכן לקינוח הגיע המבורגר וצ'יפס, שהם בעצם מנה אחרונה יצירתית ביותר. במייקס פלייס לקחו את הלחמנייה של ההמבורגר, הפכו אותה למתוקה והוסיפו רוטב שוקולד, הכניסו קצפת פנימה, וגם טיגנו לחם מתוק בצורת צ'יפס כתוספת. זה גם נראה טוב, גם מאוד טעים, וגם יכול לשמש כקינוח כיפי לחבר'ה (זו מנה גדולה מדי בשביל להתגבר עליה לבד).

תודה צ'רלי על המורשת המעולה שהותרת אחרייך
קוקטייל הצ'רלי (על שם ברמנית עבר של המייקס פלייס) המשובח שימש תירוץ מושלם להימנע מנהיגה חזרה הביתה. אמצע הלילה, מרכז העיר ירושלים, עורך דין, השילוב המושלם. מה כבר יכולתי לעשות? הלכתי למשרד.


לאתר של הסניף הירושלמי
לדף הפייסבוק של המקום

יום רביעי, 24 במאי 2017

סושיה

ברי רוזנברג הוא ירושלמי מקצועי וממייסדי הבריגדה התרבותית, החבר'ה שעלו כילדים מברית המועצות, ועכשיו מנסים להסביר לנו מה זה נוביגוד (לא להתבלבל עם סילבסטר!). לאחרונה החל ברי לעבוד במיזם רשת מקסים שקשור ליוטיוב (פרטים בקרוב), אז הרשיתי לו להיות האורח הראשון בבלוג עם פוסט מצולם. לאן ברי בחר לקחת אותי? לסושיה (לא להתבלבל עם רשת הסושיה!) המעולה ברחוב טרומפלדור.



לאתר המסעדה
לדף הפייסבוק של המקום

יום ראשון, 7 במאי 2017

יהודית - השיפודיה

ליאור שורקה הוא המנכ"ל והמייסד של הקרן הציונית לישראל, מיזם שאפתני שמבקש לסייע לעמותות הימין לעשות עבודה טובה יותר. זו נראית לי כמו סיבה מצוינת להחזיר בקטנה לאיש שדואג לנו ולקחת אותו לאכול משהו. הבחירה של ליאור, ירושלמי מבטן ומלידה (אז מה אם בשנה האחרונה הוא גר באפרת?) הייתה משהו משהו.

אל מסעדת יהודית הגענו במוצאי יום השואה וכמצוות היהודים שאומרים "ניסו להשמיד אותנו, לא הצליחו, יאללה בואו נאכל". אז הלכנו לאכול.

יום השואה? יהודית? מזכיר לי משהו...

אל מסעדת יהודית הגענו בעקבות שמועות והמלצות ברשת. "יהודית בשוק" הטוקבקים אמרו. ואני וואלה על יהודית בשוק לא שמעתי ולכן לקחתי על עצמי לבדוק. אז הגענו עדי ארבל ואני לבליינד דייט עם המסעדה. וכמו בבליינד דייט אתה אומנם לא יודע מה תקבל אבל מקווה בכל זאת שיהיה שווה.

התחלנו: הגענו לשיפודיה. החזית שלו נראית מצוין. בפנים הסגנון הוא יותר של שנות השמונים. פתחנו תפריט ובינתיים התחילו לזרום לשולחן הסלטים השונים ומפה הכול מתקדם לטובה. הסלטים מעולים שנראה שעשו אותם במקום והם לא נקנו מידי מאיזה חברת "צבר" גנרית. פיתות האש תנור (כך ירושלמים אמיתיים קוראים ללאפות) הגיעו חמות מהטאבון וללא הגבלה וכנ"ל כמובן גם הסלטים.

מפה לשם אחרי טעימות מכל הסלטים הזמנו לעצמנו מעורב ירושלמי, קבב שלנו (קציצות קבב שיהודית מכינה בעצמה) ושישליק כבש. המנות הגיעו עם שתי תוספות. הלכנו על צ'יפס ומג'דרה. המעורב היה תענוג לחיך, מלא בחלקי פנים ומתובל למהדרין בשלל תבלינים. השישליק מצוין והקבבים פריכים וטעימים.

האוכל נראה טוב כמו בפרסומת וטעים כמו בבית!
אבל ההפתעה הגדולה הייתה דווקא לא בבשר אלא במג'דרה שהייתה טעימה בצורה בלתי רגילה. אני חושב שמימיי לא התלהבתי כל כך ממג'דרה. הנימוחות שלה, הטעמים הרכים שלה יחד עם הבצל המקורמל מלמעלה פשוט עשו לי את זה. מיצי הקיבה שלי אשכרה עולים כשאני מספר לכם את זה עכשיו...

לקינוח עדי הזמין לשולחן בקלאוות. אומנם אני כשלעצמי אני שונא מתוק אבל ידידי התלהב מהבקלאוות המתוקות כמו ילד קטן (הערת העורך: לא נכון. אני כבר ילד גדול!) והבקלאוות המתוקות העלו לו זיכרונות מבית אבא ובעיקר מבית סבתא.

שוק מחנה יהודה הוא אחד השווקים הטובים בארץ ויש בו מבחר רחב של פנינות קולינריות. מסעדת יהודית הוא מקום שאם חשקה בנפשכם מקום טוב לאכול בו בשר אז לכו על זה. והיי יש גם עסקיות שוות.


לאתר המסעדה    

יום שלישי, 18 באפריל 2017

פומפידו

עם מעיין ארז יש לי עסקה שווה במיוחד: אני מכיר לה את ירושלים והיא, בתמורה, מכירה לי את גבעון החדשה. כשירות לקוראי הבלוג, החלטנו שאין כמו אחרי פסח כדי לכתוב על פומפידו, מסעדה המתהדרת בתפריט איטלקי וקינוחי שף צרפתי. מי אמר חמץ ולא קיבל? 

גילוי נאות: אני לא בררנית כשזה מגיע לאוכל. אני מאוד מאוד אוהבת אוכל. מכל הסוגים. אני אוהבת לצפות בתכניות בישול, אני עוקבת אחרי ערוץ אחד בכל היוטיוב וזה הערוץ של טייסטי, אני אוהבת להסתכל על אנשים מבשלים- גם אם הם רק מקלפים תפוחי אדמה. ארוחת הצהריים האהובה עלי היא שניצל תירס ומאק אנד צ'יז וכשזה מגיע לגברים- הג'וב העדיף עלי הוא שף. אבל בואו נשים את כל זה בצד ונתמקד בערב המדהים שעדי ואני העברנו במסעדת פומפידו.

קודם כל היחס- אני מאמינה שאדם צריך ליהנות בעבודה שלו. אם אתה עושה משהו ולא בא לך לעשות אותו, אפשר להריח את זה מקילומטרים. עדיף שתלך לישון עם בואש במשך שבוע. כשמגיעים לפומפידו, החיוך זה הדבר הראשון שרואים. קיבלו אותנו הכי בכיף, הרגשתי שהגעתי למטבח של סבתא שלי ז"ל, רק הרבה יותר מודרני ומרווח. בחרנו לשבת בחוץ, בחלק של הלא מעשנים, כאלה אנחנו- אנשים בריאים.

קיבלנו תפריטים שאם להגיד את האמת- אותי קצת בלבלו. אני לא מסתדרת טוב עם מבחר. אני מעדיפה שתתנו לי ארבע אופציות ואני כבר אבחר שתיים. הזמנו למנת פתיחה פטריות מוקפצות ברוטב שמנת צ'ילי עליהן אני ממליצה בחום. אפילו לטעמו של עדי, שלא עף על פטריות, הן היו טובות טעימות מאוד, רכות אך בשרניות ושחו ברוטב לא פחות ממושלם.

מי האמין ששמנת וצ'ילי הולכים כל כך טוב ביחד?
את המנות העיקריות בחרנו מהספיישלים כי כמו שכבר הבנתם, אני מעדיפה לבחור שתיים מתוך ארבע מאשר מתוך שישים. הבחירה הראשונה הייתה לזניה, אי אפשר לטעות עם לזניה. הגבינות היו טעימות, הבצק היה אל דנטה ולא רך מדי, היה שילוב של שום, עגבניות ותרד שאפילו מישהי כמוני עם חך של ילדים נהנתה ממנו. הרוטב לא היה נוזלי מדי, שילוב מושלם ללחם שהגיע בצד.

מה שמביא אותי למנה השנייה שבחרנו- סלט. אני לא מהאנשים שמזמינים סלט במצב רגיל אבל זה פחות הרגיש כמו סלט ויותר כמו צלחת ענקית מלאה בכל טוב. כן, באופן מסורתי היו עלים מסוגים שונים אבל הייתה גבינה, היו חתיכות דג כבוש והיה ניוקי אפוי מסביב שלקח אותי אי שם, לגיל 6, כשאמא שלי (שמעולם לא אהבה לבשל) הייתה קונה בסופר טייטר טוטס (הערת העורך: כדורי פירה מטוגנים, ה' ישמור) ואופה אותם בתנור- הכי קרוב לאוכל של בית שאי פעם היה לי. יש שיקראו לזה סלט, אני בוחרת לחשוב על זה בתור מנה ייחודית שעוד לא יצא לי להיתקל בה באף מסעדה אחרת.

מה לזה ולסלט באמת?
בטח חשבתם שכאן זה נגמר, נכון? אז לא. כי כמובן, הגיע שלב הקינוח... ולא סתם קינוח - שני קינוחים! הזמנו עוגת שוקולד חמה שבאה עם כדור גלידה, קצפת ושברי עוגיות ועוגת גבינה עם פירורים ואבקת סוכר מפוזרת מעל. הכי מושחת שלנו. כל כך מושחת שהייתי צריכה כמה הפסקות כדי לא להשאיר כמות מביכה של שאריות.

כך מגישים פה את הקינוחים. לא תלכו?
לסיכום, תעשו טובה לעצמכם וגשו לפומפידו. אל תשכחו לבקר בשירותים הסופר מגניבים שלהם, אתם תודו לי אח"כ :-)


לדף הפייסבוק של פומפידו