יום ראשון, 20 באוגוסט 2017

קפה עלמה

את הילה רחל חן אתם אולי מכירים מההצגה 'עליזה בארץ התלאות' שרצה בימים אלו בבית האומנים הירושלמי 'המפעל'. לאן ראוי לקחת שחקנית שמגלמת עלמה מרדנית אם לא לקפה עלמה בגן העצמאות שנמצא ממש מול 'המפעל' וסיפור הקמתו מעלה את הסעיף ומעורר אמפתיה בו זמנית?


הילה ורחל. אל תספרו להן מי זו מי.
בכל יום שני מדמם הרביעייה נפגשת בעיר הקדושה. דיונים אינסופיים וקרבות ווטסאפ בדבר מקום המפגש מתנהלים כבר מחמישי. זהו!!! אני עושה לזה סוף! הפעם אני פשוט מחליטה על מקום ושעה ומעדכנת.
אני: אז בנות. שמונה וחצי. עלמה. גן העצמאות. ביי.
טליה: כשר?
אני: המממ...לא. אבל כן.
טליה: מז'תומרת?
אני: כשר אבל אין תעודה.
טליה: למה?
אני: זה סניף של רשת לנדוור לכל דבר רק שעקב פתיחתו בשבת על שטח מריבה שהחרדים תופסים כשלהם (הערת העורך: להבדיל ממתחם התחנה בו יש סניף לנדוור שגם פתוח בשבת וגם לא כשר), איימו החרדים להסיר כשרות מכל סניפי הרשת אז הזכיין נאלץ להחליף את השם ל"עלמה". קיצור, סוג של כשר אך פתוח בשבת.
טליה: טוב אז תחשבי על מקום אחר...
אני: יש לך בהחלט מזל שאני אוהבת אותך...

יומיים אחר כך, מר ארבל הציע שאסקר את המקום לבלוג האוכל שלו. מה לי ולאוכל? בימים טובים במזווה שלי יש קורנפלקס. יחד עם זאת החתרנות שבלשבת במקום כל כך קונבנציונאלי קסמה לי והחלטתי לתת לגאון הקולינרי שבי לצאת לאור.
כך זה התחיל
אז הנה הגיעה מחבת הנירוסטה עם תבשיל צרפתי בשורשים ויין- רצועות סויה, ירקות שורש ופטריות טריות מוקפצות בשום, בצל מקורמל, יין אדום ורוזמרין. מוגש עם האורז של לנדוור וסלט ירקות. הביקורת המלומדת שלי: היה טעים. אפילו הוספתי מלח, שזה סימן טוב, סימן שהאוכל גרם לי להתייחס אליו.

אחר כך הגיע גם רביולי בטטה וערמונים- רוטב שמנת וערמונים, בזיליקום, כמהין, פרמז'ן ובטטות אפויות בתנור לבנים לוהט. הביקורת שלי: היה טעים ממש! אפילו לא הוספתי מלח, שזה סימן טוב, סימן שהאוכל היה בטעם מדויק.

שקשוקה לטבעונים. למקרה והילה תקצין עם הצמחונות שלה.
לקינוח נתנו את השם: "מגדל שחיתות", מה שישר גרם לי לדמיין אותי ואת עדי אוכלים את ההולילנד בעזרת כפיות שופלים. אבל בפועל מה שהגיע היה וופל בריסל בלגי עם רוטב טופי, שוקולד חלב, ממרח שוקולד חלב ולבן, גלידת שוקולד, קצפת, שברי מקופלת, קסטת גלידת וניל צרפתי, רוטב שוקולד ושטרוייזל. אני צריכה להגיד שהיה טעים ושלא הוספתי מלח???

לגבי המקום עצמו, מרווח, נעים, עם פינות אינטימיות ומרפסת שפונה לגן. המלצרים חמודים ואדיבים. מעניין אם הם זורמים עם כאלו שעובדים שם עם לפטופ כי זה נראה מקום מאוד נוח בשביל זה.

כך זה נראה היום
לסיכום, עדי קנה לי פעם ליומולדת ספר בישול וכתב בהקדשה- "גאה להיות הראשון שלך". כלומר. ספר הבישול הראשון. הבחור מעלה אבק על המדף כמובן. לא עדי, הספר. ועכשיו הוא (עדי, לא הספר) הפך אותי לכותבת בלוג אוכל בפעם הראשונה גאה. מה שכן, עדי אומר שברמה הטכנית, פוסט טוב על אוכל צריך להכיל שלוש מאות חמישים מילים, אז בקיצור, לכו, תהנוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו.


לדף הפייסבוק של המקום

יום רביעי, 2 באוגוסט 2017

ציפורה אקספרס

יהודה עמרני הוא מייסד התנועה למשילות ודמוקרטיה, או בקיצור, התנועה. שזה מזכיר לכם ודאי את ציפי לבני, או בקיצור, ציפורה. שזה מזכיר לנו את מסעדת ציפורה, שצופה על על בית המשפט העליון וקריית הממשלה. מקום נהדר לעשות בו קצת משילות ודמוקרטיה.

כאן אוכלים ח"כים לארוחת בוקר!

זו המסעדה הקרובה ביותר לבית המשפט העליון, מבעד לקירות הזכוכית השקופים מתנשא הכותל המזרחי של היכל הצדק האקטיביסטי ביותר במזרח התיכון, בו חברי כנסת ופועלם נטרפים מעת לעת על ידי השופטים. כאן ניתן למצוא מזכיר ממשלה וחברי כנסת שיושבים לסעוד את ליבם. ציפורה, מסעדה בשרית שמציעה מיקום זמין ונוח לכנסת, לתחנה המרכזית ולקריית הממשלה. המיקום בסינמה סיטי, יכול לשלב את הביקור במסעדה עם בילוי או פגישות עבודה בסביבת קריית הממשל הישראלי.

מעולם לא היינו יותר אקטיביסטים
כמי שמשתדל להיות אקטיביסט גדול למען השמרנות, מצאתי את עצמי במקום נוח מאד עם הצעות מספקות ועשירות לארוחה בשרית טובה, עם תפריט ומנות בעלי שמות מובנים וקריאים, בשונה מתפריטי יוקרה שבחירה בהן עשויה להוות מכה כלכלית הגונה שאין שכרה בצידה.

מנות הפתיחה של הסלטים מומלצות ביותר ומגיעות עם פיתות הנאפות במקום על טאבון. הסלטים, 15 במספר, מגיעים במילוי מתמיד בלי הגבלה, והם טריים, רעננים ומושקעים. יצוין לטובה סלט הכבד הקצוץ שנעשה בטוב טעם. משום מה הוא היה גם הראשון להתרוקן, והמלצרים האדיבים מילאו אותו 3 פעמים. יחד איתו בלטו הכרוב הסגול והתירס (שניהם במיונז), וכן העגבניות המגוררות שמשתלבות נהדר עם הפיתה החמה ושוב עם הכבד הקצוץ.

למי שתהה איך אנחנו שומרים על הגזרה המושלמת שלנו. אז ככה!
התפריט מציע בין היתר את מנות השיפודים השגרתיות במסעדות מהסוג הזה: שיפודי עוף ובשר, לצד מנות עוף עשויות ומטופלות יותר, כמו עוף במרינדה מעורב ירושלמי, מרגז וכדו'. הבשרים והמנות היותר אקטיביסטיות מציעים קבבוני טלה, סינטה, צלעות טלה ויש גם סטייק אנגוס.

כדי לטעום קצת מהרבה דברים הזמנו מיקס בשרים זוגי שהגיע על מגש של כסף והכיל פרגית, קבב, מרגז, אנטריקוט, פילה בשר, ובמקום שקדי עגל שאזלו קיבלנו בשר כבש מעולה. פלטת הבשרים הזוגית התבררה כבחירה טובה והיא עלתה למשלם המיסים 199 שקלים. יש אפשרות להגדיל את הפלטה לארבעה ושישה סועדים והיא יכולה להתאים למי שטוב לו לטעום מכל העולמות ולא להתמסר לסוג אחד.

בשרייך סוררים
כאילו כל הטוב הזה לא מספיק, הזמנו גם שתי תוספות: מג'דרה ותבשיל שעועית. טעות גדולה. לא כי המנות האלו לא היו טעימות ומוצלחות, והן היו טעימות ומוצלחות, אלא שזה כבר באמת היה יותר מדי. פעם הבאה נסתפק במנות הבריאות של הסלטים והבשרים.

בשלב המנה האחרונה גיששתי באפילה, לא ידעתי בדיוק מה מציע התפריט. השמות המעודנים לא סיפקו ולו רמז קל על אופי, טעם וכמות המנה. לכן, כששמעתי "קוקוס" במנת קאוור (הערת העורך: שזה שם החיבה שנתן יהודה לקרם בוואריה), קיוויתי שאני בוחר נכון. וכך היה. המנה הייתה פשוט מעולה עם נגיעות שוקולד סביבה, לא כבדה מדי כמו וופל בלגי שעלול לא להחליק בגרון אחרי ארוחת בשרים דשנה. אם אתם לא סולדים מטעם הקוקוס, זו מנה מומלצת עד מאד.

קינוח הרבה יותר טעים מאיך שהוא נראה
מסביבנו ישבו זוגות ומעט משפחות. חצי מאולם המסעדה מוקדש לקבוצות גדולות במתחם חצי פתוח. ישנה אפשרות לישיבה בחוץ, במרפסת של המסעדה אל מול הגשר בואכה בג"ץ, מה שלא בא בחשבון בימי שרב או בחורף הירושלמי הקריר.

למיטב שיפוטי, שירות המלצרים היה אדיב ומאיר פנים. ציפורה מציעה מקום נוח, חנייה חינם בסינמה סיטי, גמישות במנות, כשרות של בד"צ בית יוסף ובעיקר שהות נעימה וטעימה. השארנו טיפ ואשאיר גם לכם: עוד נשוב.


יום שלישי, 18 ביולי 2017

לה ז'ומל

נכון שתמיד רציתם לטוס לצרפת, להגיע במקרה לפטיסרי משפחתי בלב חבל פרובאנס ולהתענג על מטעמי המטבח הצרפתי? אז עכשיו תוכלו לעשות זאת, במסעדה קסומה שנפתחה לאחרונה בבית נקופה. רק דקה מאבו גוש. ותודה לאתר רול על המשימה המפנקת...

לא יודע אם שמתם לב, אבל בשעה טובה נפתח הנתיב השלישי בכביש ירושלים – תל-אביב לכל אורכו. בזכותו, תאמינו או לא, לא קל למצוא את הפקקים הקבועים ביציאה מירושלים ובכניסה אליה. שזו גבירותיי ורבותיי, ממש סיבה למסיבה! אז יצאנו לחגוג ובעקבות הבאזז שנוצר לאחרונה סביב המקום, בחרנו במסעדה החדשה שנפתח לפני שנה בבית נקופה, ישוב קטן וציורי ששוכן בין מבשרת ציון לאבו-גוש, בדיוק רבע שעה נסיעה מירושלים.

השם של המקום, לה ז'ומל (תאומות בצרפתית), כבר חושף חלק משמעותי מהסיפור של בית הקפה והפטיסרי. רותם ומעיין לבית סוויסה, תאומות מקסימות ילידות היישוב, החליטו לאחד כוחות ולנצל את כישרונן בקונדיטוריה (מעיין) ושליטתן ברזי המטבח הצרפתי (רותם) לטובת הקמתה של פינת החמד הקולינרית הנהדרת הזו.

התאומות בפעולה (צילום: אסף קרלה)
התפריט של המקום, כמו גם העיצוב הנעים שלו, לא מותיר מקום לספק: זהו מקום של בוקר. ואווירת הבוקר הזו נמשכת כל יום עד 18:00 בערב. לאחר מכן, המקום משמש לאירועים של עד 70 אורחים ומעניק גם שירותי קייטרינג (במידה והחלטתם להזמין לאירוע שלכם את מטעמי לה ז'ומל, תהיו חברים ותזמינו גם אותי).

הגיע הזמן להפסיק להסתכל בתפריט, אלא במה שיש בו. את עינינו צדו מיד שתי מנות: בנדיקט לה ז'ומל (טיפ חינם: תמיד תזמינו את המנה שנושאת את שם המקום) וקראנץ' קרואסון. כדי לדמיין שאנחנו גם אוכלים בריא, הזמנו בנוסף סלט עגבניות.
טעים לפחות כמו שזה נראה... (צילום: אסף קרלה)
הבנדיקט לה ז'ומל הוא צמד בריושים ביתיים המוגשים עם קממבר וריבת בצל (אפשר לבחור עוד מגוון תוספות מסקרנות), ביצים עלומות, רוטב הולנדז וסלט אישי. מבלי להכביר מילים, נספר שמדובר בלא פחות מאשר מנה אלוהית. אל תפספסו אותה, גם אם הגעתם למקום עבור תה מנחה.

ואז הגיע הקראנץ'. קרואסון חמאה ביתי שמולא בגבינת שמנת, בזיליקום ומוצרלה ועבר תחת ידיו של טוסטר מקומי. המנה הזו הכניסה אותנו כבר לקרב דתי של ממש בין אל הבריושים לאלת הקרואסונים. בהחלטה משותפת החלטנו שמונותיאיזם זה פאסה, וגם פה לא נותר לי אלא להמליץ לכם על מנת חובה נוספת.

אפילו יותר טעים מאיך שזה נראה! (צילום: אסף קרלה)
לסלט עגבניות השרי הצבעוניות שכלל גם נבטי חמניה, בצל סגול, בזיליקום, קרעי מוצרלה, שמן זית, לימון ובלסמי, לא נותר אלא להביט עלינו בקנאה. מפאת הנימוס טעמנו גם ממנו (מה פתאום גרגרנות? אמרתי נימוס!). יש להודות שגם הוא, באופן שכבר לא הפתיע, היה טעים מאד, אז החלטנו להמשיך עם הקו המנומס ולנקות את הצלחת.

הנימוס מחייב
זוכרים שאמרנו שהמקום הזה הוא גם בית קפה וגם פטיסרי? אז אחרי שהשקענו במטעמים של רותם, החלטנו לא לקפח גם את מעיין. זה השלב לציין שבמקום אין תפריט קינוחים כתוב, אלא ויטרינת קינוחים עשירה שכאילו בוהה בך מכל מקום בו תשב. המונה ליזה של הוויטרינות. בגבורה קולינרית עילאית, הסתפקנו בשני קינוחים בלבד והזמנו עוגת גבינה וטירמיסו. זה כבר היה ממש לא פייר. שני הקינוחים היו פנטסטיים וערערו לגמרי את כל תפיסותינו הדתיות. לאחר דיון הלכתי מעמיק, הגענו לתובנה שאנחנו בעצם חיים בשני יקומים מקבילים. יקום האוכל, ויקום הקינוחים. כל יקום והאלוהים שלו (שמתם לב שאלוהים זה בלשון רבים, נכון?).

דברים טובים שיוצאים ממעיין... (צילום: אסף קרלה)
מי שייכנס למבנה המשופץ, שנמצא ממש בכניסה ליישוב, לא ינחש שעד לפני כמה שנים שימש המקום כבית כנסת, שננטש לטובת בית כנסת חדש וגדול יותר. מי שקצת מבין בענייני דת, יודע שיש פה עניין לא פשוט, שכן היהדות קובעת כלל: מעלין בקודש ואין מורידין. המשמעות במקרה שלנו: מקום ששימש כבית כנסת, יוכל לשמש רק לטובת מטרה נעלה יותר. רותם ומעיין בהחלט עמדו באתגר, והן מוכיחות לבאי המקום כל יום מחדש שגם באוכל יכול להיות טעם של קדושה. תודה לאל!


לאתר של לה ז'ומל
נכתב במקור עבור אתר רול

יום שלישי, 4 ביולי 2017

פאפאגאיו

יונתן יעקובוביץ הוא ממייסדי המרכז למדיניות הגירה ישראלית, ארגון שפועל כבר חמש שנים לטפל בתופעת ההסתננות הלא חוקית לישראל וקצר לא מעט הישגים במשך שנות פעילותו מול חמישה שרי פנים שונים.
על כל אלה החלטתי לשמח קצת את יונתן ואין שמחה אלא בבשר. אז הלכנו לפאפאגאיו.

ביקור במסעדה זה תמיד סיבה למסיבה, אבל הזמנה לבקר מסעדה זו חגיגה כפולה ומכופלת שלא יכולתי לסרב לה. יש בזה משהו די מלהיב, אפילו קצת 007, כאשר מושאי הביקורת לא יודעים מה מטרת ביקורך האמיתית. תאמינו לי, זה לא קל לצלם תפריט בלי שהמלצרים החביבים יקלטו אותך, אבל הם דווקא לא חשדו בדבר החברה התמימים האלה. האמת, הרגיש לי קצת כמו שאני מוביל אותם "כצאן לטבח", אבל אולי המחשבה הזו עלתה לי רק בגלל שהם הלכו הלוך ושוב עם שיפודי בשר בגודל של עדר בינוני.

בכל מקרה, תחושת המחתרת רק גברה כיוון שעבורי זו הייתה לא פחות מפעולה מעבר לקווי האויב. לאחרונה יצא "איגוד המסעדות" בקמפיין אגרסיבי לבטל את "חוק פיקדון כספי מסתננים" שבמקרה אני יזמתי. החוק מחייב מעסיקים של מסתננים להפקיד 20 אחוז ממשכורתם ועוד שווה ערך ל-16 אחוז על חשבון המעסיק, בקרן ממשלתית עד ליציאתם מישראל. המסעדנים, כנראה המעסיקים המשמעותיים ביותר של אוכלוסיית המסתננים, לא אוהבים את החוק הזה, בלשון המעטה.
הופתענו לטובה עוד לפני שהתיישבנו
בכל מקרה ולמרות שזה עלול היה להיות שטח עוין, הופתעתי מאוד מהעיצוב היפה ואלגנטי של המסעדה, במיוחד בהתחשב בכך שהיא ממוקמת באזור התעשייה תלפיות, אזור שלרוב מאכלס מסעדות בסגנון עממי יותר. מעבר לעיצוב, יש שם מבחר גדול של שולחנות לזוגות, ספות לארבעה סועדים וכלה במספר שולחנות לקבוצות גדולות, מה שהופך את החוויה למתאימה ונעימה מאוד עבור כל אירוע. מכיוון שמדובר במסעדה עם כשרות מהדרין, חלק גדול מהסועדים היו חרדים, מה שהעניק לאווירה ניחוח ירושלמי, אם כי חופשית לחלוטין עם מוזיקת רקע קלילה.

כפתיח למשימה שלנו הזמנו את מנת ה"סלט כבדי עוף בגריל". זו הייתה מנה מצוינת, גם יפה וגם טעימה. השילוב של הכבד והצ'יפס בטטה הוא ממש מנצח לטעמי, למרות שאישית הייתי מבקש להבא שיכינו את הכבד פחות וול דאן. לאחר מכן המשכנו לחלוק את פלטת הבשרים "ג'ונטוס פורטו אלגרה", שכלל נתח אנטריקוט, חתיכות פרגית, קבב וצ'וריסוס במשקל של 900 גרם ובעלות של 281 ש"ח, לא ממש מחיר פועלים כפי שמיקום המסעדה היה עלול לרמז.

יש משהו נחמד מאוד בפלטת בשרים בגלל האפשרות לטעום ממגוון בשרים, אך כחובב בשר יונקים מושבע, לרוב אני נמנע מכך כיוון שבמחיר דומה ניתן קבל איזה סטייק אנטריקוט או גוש סינטה טהור, בלי הסחות דעת כמו פרגית וקבבים וכו'. למרות זאת, כיוון שהיינו בשליחות טעימות לאומית, פלטת הבשרים הייתה האפשרות המתבקשת.

יש פלטה של שבת ויש פלטה של יום חול
מסתבר שחושי הריגול שלי דווקא היו מוצלחים באותו ערב (לפחות כך חשבתי באותו רגע), כיוון שהסטייק היה סביר, אבל מה שהכתיר את הפעולה כמוצלחת היו הקבבים המדהימים, וגם הפרגיות הפתיעו לטובה. דווקא הצ'וריסוס קיבלו ציון עובר פלוס, אבל ממסעדה בסגנון ברזילאי היית מצפה ליותר ממנת דגל שכזו. המנה הגיעה עם שתי מנות צד והזמנו סלט וצ'יפס שהיו סבבה, אבל אם את אוהבים צ'יפס, חובה לקחת אותם בשתי המנות אם אתם רוצים לבוא על סיפוקכם.

לקינוח לקחנו את הסניקרס, ואם לא היה מדובר במסעדת מהדרין, בחיים לא הייתם משכנעים אותי שזה לא חלבי. מסעדה ברזילאית או לא, הבשר היה על הכיפאק, אבל הקינוח היה קרנבל.

על אף שסך הכל המסעדה מקבלת ציון טוב מאד, אנחנו לעומת זאת נכשלנו כישלון חרוץ כמרגלים. מסעדת פאפאגאיו ידועה בעיקר עבור המנה שלא הזמנו, מנת ה"אכול כפי יכולתך" הזכורה לטוב. מאז התיכון אני חולם שאגיע לכאן ואוכל את עצמי לדעת אבל מעולם לא הבאתי את עצמי לעשות זאת. כשקיבלתי את ההזמנה מעדי, קיוויתי שהפעם אזכה ועוד על חשבון הברון. להפתעתי, כשפתחתי את התפריט כלל לא מצאתי את המנה. שמעתי בעבר שמועות שביטלו את המנה הזו ובצר לנו, הלכנו על פלטת הבשרים. אולי הלכנו רחוק מדי עם משחק הצללים, כיוון ששאלה פשוטה למלצרים הייתה מגלה כי המנה קיימת גם קיימת ואף מופיעה בעמוד הראשון, אך היא נקראת שם  ה"שולחן הברזילאי". המנה מתפרסת על שני עמודים שלמים, אך לדאבוננו המילים "בשפע וללא הגבלה" נקברו עמוק בתוך הטקסט, מעבר לכישורי הריגול של שנינו, בוגרי מוסדות אקדמיים ישראליים. לתומנו חשבנו שמדובר בעוד סוג של פלטת בשרים ותו לא.

לא בתמונה: יונתן ועדי לא מבינים מה הולך סביבם
זה לא שהמסעדה מנסה להסתיר את המנה, שכן לכל אורך הארוחה זיהינו מלצרים הולכים הלוך ושוב עם שיפודי בשר ענקיים שאמנם לא טעמנו, אבל בהחלט הוציאו לנו את העיניים. הייתי ממליץ להם לכתוב בענק את המילים "אכול כפי יכולתך" כי עם כל הכבוד לתיאורים משובבי הנפש על איכות הבשר, מקורותיו הברזילאים וחיבתו למוזיקת סלסה, זה מה שבאמת מעניין אותנו כישראלים. בקיצור, תאמינו או לא, אבל הצלחנו לעבור ערב שלם במסעדת "אכול כפי יכולתך" במחשבה שהמנה עברה מן העולם. בכל מקרה, זה לא נורא בכלל, עכשיו נותרה לי סיבה מצוינת לחזור שוב ואם כבר אגשים אז סוף סוף את חלום הנעורים, אולי אהיה גם אסטרונאוט, או מרגל.


לאתר המסעדה

יום ראשון, 18 ביוני 2017

קרייב

כמה סיפורים אתם מכירים על תלמיד שהתאהב במורה שלו? אז הנה עוד אחד: עדי טובי היא המורה הנערצת שלי לערבית מדוברת. לכן הסכמתי לקחת אותה לאן שהיא רק רוצה, והיא עשתה יופי של בחירה: הקרייב, אחת המסעדות שמובילות את הבאזז סביב ההתחדשות הקולינרית של שוק מחנה יהודה בשנה האחרונה. 

עכשיו תורי. עכשיו תורי לאכול.

אחרי חודשים ארוכים של קריאה בטורים, נעתר מר ארבל להפצרותיי להתארח בבלוג מאכלי-ים, אבל התנה זאת בתנאי שהיה כמעט בלתי אפשרי עבורי לעמוד בו, ואני מצטטת: "רק תבחרי לאן".

לבחור זה לא בשבילי, ולכן ביקשתי מחברה לעשות זאת עבורי. הדגשתי שאני מעדיפה מקום שנפתח אחרי שעזבתי את העיר, כי בשאר המקומות כבר שתיתי את ההפוך שלי, והוספתי שתקפיד על שלושה דברים:
1. לא מסעדה בשרית – כי תמיד העדפתי אוכל צמחוני.
2. לא אוכל מקסיקני – כי זיכרונותיי ממקסיקו כוללים שעמום קולינרי של בצקים ומילויים.
3. לא מקום שמתפאר בכריכיו - כי בחיאת, במסעדה אל תביאו לי סנדוויצ'ים.
בקיצור, הלכנו לקרייב, מסעדה בשרית אמריקנית כשרה עם ניחוח מקסיקני.

כשנכנסנו המלצר המליץ בכל פה על מנת הדגל של המסעדה- כריך 'דה-רובן' שמכיל פסטרמה תוצרת בית, מוצרלה טבעונית, קימצ'י, בצל כבוש ומיונז כמהין. עכשיו, תראו, זה נכון שיש לי אנטי לכריכים, אבל המלצר פשוט עשה לי חשק, אז לקחתי אותו (את הכריך, כן?).

ועדיין, רציתי משהו נועז יותר (והפוך הם לא מגישים שם כי המסעדה בשרית וכשרה), אז שמתי ספקותיי בכיסיי והזמנתי לנו בוריטוס עם חזה בקר ('פילי סטייל'), טורטייה עם דג לוקוס ('דג באחה') ושני קוקטיילים משמחים שתמיד יהיו שם בשבילנו אם תתרגש לבוא עלינו איזו פורענות. אגב, המלצרים נמצאים שם כדי לענות על שאלות ולהגיש את המנות, אך את ההזמנה מבצעים עצמונית בדלפק. זה קצת מוזר, אך זה עומד להשתלם, חכו לסוף.

תמונת הכל כלול
בזמן שהמתנו למנות עשיתי סיבוב בפנים - יש שם קירות מחוספסים מבטון, גרפיטי שנראה כמו פרשנות מופשטת לכתובת צבעונית של 'נחמן מאומן', מסך גדול של קליפים כשברקע מתנגנת מוסיקה שיכולה להתאים לכל תחנת רדיו פופולרית, חלונות זכוכית גדולים ויפים שמפרידים את המטבח, שנמצא במרכז כחלק מהבר, מאזור הסועדים. מה אומר לכם, בתור בחורה שלא אוהבת להתאמץ, אהבתי את העובדה שהעיצוב לא מאומץ מצד אחד, ומאותו צד ממש גם לא מתאמץ להיראות לא מאומץ. אנחנו ישבנו בחוץ, ולמרות שאנחנו כבר בחודש מאי, החוויה הזו מתאימה רק למי שאוהב את הבירה שלו קרה (ירושלים, שחררי, בשאר הארץ כבר קיץ גם בלילה).

העיקר המנות הגיעו. ביחד. וגם הקוקטיילים. והכל היה נראה עשיר ומזמין. הכי צבעונית ומעניינת נראתה הטורטייה דג באחה, מה לא היה בה? דג קוד בטמפורה, פנקו יפני, סלט כרוב יפני, ירקות כבושים, מיונז סריראצ'ה טוביקו. הסתקרנתי לגלות איך כל הטעמים והמרקמים האלה ישתלבו יחד.  במילה אחת: הרמוניה משמחת חך (אוקיי, אוקיי, אז אתם חייבים לי שתי מילים). הטעם של הדג לא היה חזק ואני מהמרת שגם מי שאינו חובב את טעמם של יצורים מימיים אלה ייהנה מהמנה הזו.

בנוסף, חוויית הטורטייה תרמה להעלאת תחושת המסוגלות האישית מכיוון שהצלחתי לא להפיל ממנה כלום (שמעו לי - תנו ביס קטן למעלה להפחית מהעומס ואז תמשיכו מהצדדים). היה כל כך טעים שקיוויתי שהטורטייה לא תיגמר כל כך מהר, אבל היא כן.

עדי מדגימה מסוגלות אישית
לא נותרה ברירה אלא לעבור לבוריטוס דה פילי שהכיל חזה בקר בבישול ארוך, פלפלים, פטריות ובצל מוקפצים וגבינה טבעונית. כבר בביס הראשון הבנתי שהגיע הזמן ללמוד איך להשתמש במילה נימוח, אבל מכיוון שאני עדיין מהססת אספר על מרקם שמנתי אחיד וטעם פיקנטי עם ארומה של ברביקיו. מנה אדירה וטעימה שישר משתלטת על כל הפה ומותירה אותך עם טעם של עוד. בשלוש מילים – וואו, וואו, וואו (רואים? אני לומדת).

עד כה כל אחד מאיתנו אכל חצי מנה מהטורטייה וחצי מנה מהבוריטוס וכבר היינו די מלאים, אבל הכריך העצום שהיה עסיסי כשהוגש חיכה לנו, ולא רצינו לייבש אותו עוד. אז כן, חובבי הסנדוויצ'ים יתענגו על כריך דה-רובן, על הבשר הטרי, על הפריסה הדקה שלו מחד, ומאידך הכמויות הנדיבות והתוספות המשלימות.

היה עצוב שנגמר האוכל, אז לגמנו עוד מהקוקטיילים. הלכנו על אחד קלאסי, כי מה יכול להיות רע ב'מרגריטה'? ואחד נועז יותר, 'דרג'ילינג', על בסיס ג'ין בומביי ותה שחור בתוספת תבלון מרענן של הל, לימון ופלח תפוז. הלגימות הראשונות היו מפתיעות, אבל אחר כך התרגלתי והפסקתי להתרגש. בלילה קר כזה הייתי מעדיפה לנסות אותו חם.

עדי שוכחת לכתוב על הקינוחים וממחישה את הפתגם של תמונה אחת שווה אלף מילים...
כשניגשנו לשלם הבנו שהמסעדה דואגת לשלם שכר מלא למלצרים, וכמדיניות אין צורך להשאיר טיפ. בתור מישהי שמלצרה שנים ופעם תפסה את עצמה בקלקלתה כשהבינה שהיא הפסיקה להעריך אנשים לפי כמה הם נחמדים ואדיבים אלא לפי כמה טיפ הם משאירים, אני יכולה לומר שזהו שינוי תרבות מבורך.

בקיצור, היינו בקרייב.


לדף הפייסבוק של קרייב

יום שבת, 3 ביוני 2017

מייקס פלייס

חוץ מזה שעו"ד שמחה רוטמן הוא ממייסדי התנועה למשילות ודמוקרטיה, הוא גם שמרן שלא מעז להזמין מה שלא נמצא בתפריט. השקת תפריט הספיישלים החדש של המייקס פלייס, הייתה נראית לי כמו הזדמנות נהדרת לאפשר לשמחה ליהנות קצת ממטעמי המטבח המעולה של המקום.

נודע לי שדו"ח הביקורת של נציב התלונות על הפרקליטות, השופט בדימוס דוד רוזן, עומד להתפרסם לציבור. השופט רוזן מוכר לציבור בעיקר סביב גזר הדין בעניין אולמרט בתיק הולילנד.  ממש במקביל הזמין אותי עדי לביקורת מסעדות בבלוג, ועוד על המייקס פלייס, מוסד ירושלמי ותיק, לפחות כמו אולמרט, הולילנד, או שחיתות בעירייה, וחשבתי לעצמי שמלאכה כה חשובה של ביקורת על מוסדות ירושלמיים ותיקים אסור להותיר בידי מערכת המשפט, וחייבים להכניס מעט משילות ודמוקרטיה לעניין.

ספוילר: כנראה שאני מבקר נחמד כי המייקס פלייס יוצא אצלי הרבה יותר טוב ממה שהפרקליטות יצאה מהביקורת של רוזן. מצד שני, השף של המייקס פלייס לא עושה קיצורי דרך, ומקפיד על שקיפות מלאה. אולי כדאי לעשות השתלמויות לפרקליטים במייקס פלייס, אני בטוח שהם לא יתנגדו. בטח לא אחרי שהם ינסו את התפריט החדש של המקום...

המשרד שלי נמצא במרכז העיר, ולכן אני בדרך כלל מגיע למייקס פלייס דווקא בשעות היותר "מתות", ביום עבודה רגיל, בדרך חזרה מבית המשפט או מהכנסת. תמיד אפשר לעצור ולאכול המבורגר שהוא אחד מהטובים בירושלים, או מנת כנפיים חריפות של בופאלו, ולהמשיך את היום בכוחות מחודשים, למען הלקוחות הרגילים, המשילות, הדמוקרטיה, ומה שביניהם.

המלצה חמה מביקורים קודמים: כנפיים חריפות בנוסח בופאלו
אבל בשעות הערב, המייקס פלייס, שהקשר בינו לבין המייק המקורי אבד בערפילי הזמן, הופך לאבן שואבת, בעיקר לדוברי האנגלית שעיר הקודש מלאה מהם. אמנם שורשי שלושה רבעים שלי, הם מפולין בואכה גליציה ואני מרגיש לגמרי בבית בשילוב של הרינג, רגל קרושה, צ'ולנט וגפילטע פיש. ובכל זאת, מסעדות בסגנון אמריקאי, ובייחוד כשהן משלבות בין אמריקאי למקסיקני, מזכירות לי את הרבע האמריקאי שלי, שנטש את הגולה לפני יותר ממאה שנה, ובחר בירושלים על פני קליבלנד.

הפעם הקודמת שהייתי במייקס פלייס בשעות הערב, הייתה באחד מערבי תחרויות הטריוויה שיש במקום. למען הגילוי הנאות, הקבוצה המשפחתית שלי הפסידה הפסד צורב, מה שגרם לי לחשוב שיש פחות מדי שאלות על הפרדת רשויות, חוקי יסוד, או על אהרון ברק. מייקס פלייס, לטיפולכם המהיר אודה.

לכן כשעדי הזמין אותי לטעום מהתפריט החדש ומהמנות המקסיקניות של מייקס פלייס, קפצתי על האתגר בשמחה, מתוך מחשבה שיש צורך באיזו חוויה מתקנת, שתשכיח את ההפסד הלא-טריוויאלי, תחזיר את הכוח לנבחרים, ותשקם את אמון הציבור. התחלנו בקארי וורסט, שכבר התפריט מעיד עליה שהיא נקניקיית עגל מעולה, עם קטשופ קארי. הוורסט (שזה נקניקיה בגרמנית, הבטחתי חוויה מתקנת על הטריוויה) עמדה בציפיות. מעולה, טעימה ופותחת את התיאבון.

כמה שזה נראה טוב, ככה זה גם טעים!
הפעילות הציבורית של התנועה למשילות ודמוקרטיה קוראת לשמרנות, ונמנעת מאקטיביזם. כשמרן, שמשתדל להיצמד לטקסט, תמיד קינאתי בסועדים המתוחכמים, שנכנסים למסעדה ומבקשים מהמלצר שלושה או ארבעה שינויים למה שכתוב בתפריט, ולמרות שהם הזמינו סלט קיסר, איכשהו אחרי שהם הורידו את החסה ושינו את הרוטב, הם קיבלו בסוף סטייק פילה.

בשביל אנשים כמוני, המנהל הנמרץ של מייקס פלייס, ראובן, הגדיל ראש, והוסיף לתפריט חלקים שנבנו למעשה בסגנון ויקיפדיה. שינויים ותוספות שהלקוחות הקבועים והמתוחכמים הזמינו, נכנסו לתפריט, וכך גם בחור שמרן כמוני זכה לקבל המבורגר בנוסח הוואי (עם אננס, פסטרמה בטעם אווז וחלפניו) וסנדוויץ' עם שלושה סוגי בשר (חזה עוף, קורנביף ופסטרמה בטעם אווז). לא הייתי חושב בחיים על השילובים האלה, אבל אחרי שזה כתוב, וזה מה שהעם בחר, זה מה שהעם יקבל. ופסק הדין שנכתב פה אחד, הוא שהשילובים האלה עובדים מצוין. ההמבורגר (מדיום, בטח שמדיום, בכל זאת רבע אמריקאי) ושלושה סוגי הבשר, בהחלט מוצדקים.

המלצת העורך: לא לוותר על הפאהיטאס
ומאחר ואנחנו עדיין בחוויה המתקנת על הטריוויה, ובגלל שהתכנסנו בין היתר לכבוד התפריט המקסיקני החדש, למדתי שפאהיטאס (Fajita) זה בעצם השם המקסיקני של המוקפץ. שמגיע עם הגוואקמולי והסלסה, יחד עם השמנת הטבעונית של מייקס פלייס. אה כן, וטורטיות מעולות שמתחבאות להן כאילו היו אפיקומן.

וכמו שלמדתי מחמי (שכיליד שיקאגו, הוא אמריקאי באופן יותר משכנע ממני) קינוח של ארוחה טובה, הוא עוד המבורגר, ולכן לקינוח הגיע המבורגר וצ'יפס, שהם בעצם מנה אחרונה יצירתית ביותר. במייקס פלייס לקחו את הלחמנייה של ההמבורגר, הפכו אותה למתוקה והוסיפו רוטב שוקולד, הכניסו קצפת פנימה, וגם טיגנו לחם מתוק בצורת צ'יפס כתוספת. זה גם נראה טוב, גם מאוד טעים, וגם יכול לשמש כקינוח כיפי לחבר'ה (זו מנה גדולה מדי בשביל להתגבר עליה לבד).

תודה צ'רלי על המורשת המעולה שהותרת אחרייך
קוקטייל הצ'רלי (על שם ברמנית עבר של המייקס פלייס) המשובח שימש תירוץ מושלם להימנע מנהיגה חזרה הביתה. אמצע הלילה, מרכז העיר ירושלים, עורך דין, השילוב המושלם. מה כבר יכולתי לעשות? הלכתי למשרד.


לאתר של הסניף הירושלמי
לדף הפייסבוק של המקום

יום רביעי, 24 במאי 2017

סושיה

ברי רוזנברג הוא ירושלמי מקצועי וממייסדי הבריגדה התרבותית, החבר'ה שעלו כילדים מברית המועצות, ועכשיו מנסים להסביר לנו מה זה נוביגוד (לא להתבלבל עם סילבסטר!). לאחרונה החל ברי לעבוד במיזם רשת מקסים שקשור ליוטיוב (פרטים בקרוב), אז הרשיתי לו להיות האורח הראשון בבלוג עם פוסט מצולם. לאן ברי בחר לקחת אותי? לסושיה (לא להתבלבל עם רשת הסושיה!) המעולה ברחוב טרומפלדור.



לאתר המסעדה
לדף הפייסבוק של המקום

יום ראשון, 7 במאי 2017

יהודית - השיפודיה

ליאור שורקה הוא המנכ"ל והמייסד של הקרן הציונית לישראל, מיזם שאפתני שמבקש לסייע לעמותות הימין לעשות עבודה טובה יותר. זו נראית לי כמו סיבה מצוינת להחזיר בקטנה לאיש שדואג לנו ולקחת אותו לאכול משהו. הבחירה של ליאור, ירושלמי מבטן ומלידה (אז מה אם בשנה האחרונה הוא גר באפרת?) הייתה משהו משהו.

אל מסעדת יהודית הגענו במוצאי יום השואה וכמצוות היהודים שאומרים "ניסו להשמיד אותנו, לא הצליחו, יאללה בואו נאכל". אז הלכנו לאכול.

יום השואה? יהודית? מזכיר לי משהו...

אל מסעדת יהודית הגענו בעקבות שמועות והמלצות ברשת. "יהודית בשוק" הטוקבקים אמרו. ואני וואלה על יהודית בשוק לא שמעתי ולכן לקחתי על עצמי לבדוק. אז הגענו עדי ארבל ואני לבליינד דייט עם המסעדה. וכמו בבליינד דייט אתה אומנם לא יודע מה תקבל אבל מקווה בכל זאת שיהיה שווה.

התחלנו: הגענו לשיפודיה. החזית שלו נראית מצוין. בפנים הסגנון הוא יותר של שנות השמונים. פתחנו תפריט ובינתיים התחילו לזרום לשולחן הסלטים השונים ומפה הכול מתקדם לטובה. הסלטים מעולים שנראה שעשו אותם במקום והם לא נקנו מידי מאיזה חברת "צבר" גנרית. פיתות האש תנור (כך ירושלמים אמיתיים קוראים ללאפות) הגיעו חמות מהטאבון וללא הגבלה וכנ"ל כמובן גם הסלטים.

מפה לשם אחרי טעימות מכל הסלטים הזמנו לעצמנו מעורב ירושלמי, קבב שלנו (קציצות קבב שיהודית מכינה בעצמה) ושישליק כבש. המנות הגיעו עם שתי תוספות. הלכנו על צ'יפס ומג'דרה. המעורב היה תענוג לחיך, מלא בחלקי פנים ומתובל למהדרין בשלל תבלינים. השישליק מצוין והקבבים פריכים וטעימים.

האוכל נראה טוב כמו בפרסומת וטעים כמו בבית!
אבל ההפתעה הגדולה הייתה דווקא לא בבשר אלא במג'דרה שהייתה טעימה בצורה בלתי רגילה. אני חושב שמימיי לא התלהבתי כל כך ממג'דרה. הנימוחות שלה, הטעמים הרכים שלה יחד עם הבצל המקורמל מלמעלה פשוט עשו לי את זה. מיצי הקיבה שלי אשכרה עולים כשאני מספר לכם את זה עכשיו...

לקינוח עדי הזמין לשולחן בקלאוות. אומנם אני כשלעצמי אני שונא מתוק אבל ידידי התלהב מהבקלאוות המתוקות כמו ילד קטן (הערת העורך: לא נכון. אני כבר ילד גדול!) והבקלאוות המתוקות העלו לו זיכרונות מבית אבא ובעיקר מבית סבתא.

שוק מחנה יהודה הוא אחד השווקים הטובים בארץ ויש בו מבחר רחב של פנינות קולינריות. מסעדת יהודית הוא מקום שאם חשקה בנפשכם מקום טוב לאכול בו בשר אז לכו על זה. והיי יש גם עסקיות שוות.


לאתר המסעדה    

יום שלישי, 18 באפריל 2017

פומפידו

עם מעיין ארז יש לי עסקה שווה במיוחד: אני מכיר לה את ירושלים והיא, בתמורה, מכירה לי את גבעון החדשה. כשירות לקוראי הבלוג, החלטנו שאין כמו אחרי פסח כדי לכתוב על פומפידו, מסעדה המתהדרת בתפריט איטלקי וקינוחי שף צרפתי. מי אמר חמץ ולא קיבל? 

גילוי נאות: אני לא בררנית כשזה מגיע לאוכל. אני מאוד מאוד אוהבת אוכל. מכל הסוגים. אני אוהבת לצפות בתכניות בישול, אני עוקבת אחרי ערוץ אחד בכל היוטיוב וזה הערוץ של טייסטי, אני אוהבת להסתכל על אנשים מבשלים- גם אם הם רק מקלפים תפוחי אדמה. ארוחת הצהריים האהובה עלי היא שניצל תירס ומאק אנד צ'יז וכשזה מגיע לגברים- הג'וב העדיף עלי הוא שף. אבל בואו נשים את כל זה בצד ונתמקד בערב המדהים שעדי ואני העברנו במסעדת פומפידו.

קודם כל היחס- אני מאמינה שאדם צריך ליהנות בעבודה שלו. אם אתה עושה משהו ולא בא לך לעשות אותו, אפשר להריח את זה מקילומטרים. עדיף שתלך לישון עם בואש במשך שבוע. כשמגיעים לפומפידו, החיוך זה הדבר הראשון שרואים. קיבלו אותנו הכי בכיף, הרגשתי שהגעתי למטבח של סבתא שלי ז"ל, רק הרבה יותר מודרני ומרווח. בחרנו לשבת בחוץ, בחלק של הלא מעשנים, כאלה אנחנו- אנשים בריאים.

קיבלנו תפריטים שאם להגיד את האמת- אותי קצת בלבלו. אני לא מסתדרת טוב עם מבחר. אני מעדיפה שתתנו לי ארבע אופציות ואני כבר אבחר שתיים. הזמנו למנת פתיחה פטריות מוקפצות ברוטב שמנת צ'ילי עליהן אני ממליצה בחום. אפילו לטעמו של עדי, שלא עף על פטריות, הן היו טובות טעימות מאוד, רכות אך בשרניות ושחו ברוטב לא פחות ממושלם.

מי האמין ששמנת וצ'ילי הולכים כל כך טוב ביחד?
את המנות העיקריות בחרנו מהספיישלים כי כמו שכבר הבנתם, אני מעדיפה לבחור שתיים מתוך ארבע מאשר מתוך שישים. הבחירה הראשונה הייתה לזניה, אי אפשר לטעות עם לזניה. הגבינות היו טעימות, הבצק היה אל דנטה ולא רך מדי, היה שילוב של שום, עגבניות ותרד שאפילו מישהי כמוני עם חך של ילדים נהנתה ממנו. הרוטב לא היה נוזלי מדי, שילוב מושלם ללחם שהגיע בצד.

מה שמביא אותי למנה השנייה שבחרנו- סלט. אני לא מהאנשים שמזמינים סלט במצב רגיל אבל זה פחות הרגיש כמו סלט ויותר כמו צלחת ענקית מלאה בכל טוב. כן, באופן מסורתי היו עלים מסוגים שונים אבל הייתה גבינה, היו חתיכות דג כבוש והיה ניוקי אפוי מסביב שלקח אותי אי שם, לגיל 6, כשאמא שלי (שמעולם לא אהבה לבשל) הייתה קונה בסופר טייטר טוטס (הערת העורך: כדורי פירה מטוגנים, ה' ישמור) ואופה אותם בתנור- הכי קרוב לאוכל של בית שאי פעם היה לי. יש שיקראו לזה סלט, אני בוחרת לחשוב על זה בתור מנה ייחודית שעוד לא יצא לי להיתקל בה באף מסעדה אחרת.

מה לזה ולסלט באמת?
בטח חשבתם שכאן זה נגמר, נכון? אז לא. כי כמובן, הגיע שלב הקינוח... ולא סתם קינוח - שני קינוחים! הזמנו עוגת שוקולד חמה שבאה עם כדור גלידה, קצפת ושברי עוגיות ועוגת גבינה עם פירורים ואבקת סוכר מפוזרת מעל. הכי מושחת שלנו. כל כך מושחת שהייתי צריכה כמה הפסקות כדי לא להשאיר כמות מביכה של שאריות.

כך מגישים פה את הקינוחים. לא תלכו?
לסיכום, תעשו טובה לעצמכם וגשו לפומפידו. אל תשכחו לבקר בשירותים הסופר מגניבים שלהם, אתם תודו לי אח"כ :-)


לדף הפייסבוק של פומפידו

יום ראשון, 2 באפריל 2017

עפאים

יאיר נתיב הוא חבר ותיק ומנהל החדשנות בחברת השקעות. את החדשנות הוא שומר לא רק לעבודה, אלא גם לחיים האמיתיים, במסגרתם הקים את עמותת 'נתיב בטוח' שהביאה לכם את מיזם 'שומרי הדרך'. בשביל מישהו כמוהו, מגיע רק החדשני ביותר. אז לקחנו אותו לבית הקפה המשובח של משק עפאים.

ביקור בבית הקפה עפאים בבית הכרם במסגרת הבלוג הזה הוא בעצם שילוב של הדברים האהובים עלי בחיים, לא בהכרח אם כי ייתכן שאולי בסדר הזה: ארוחות בוקר, אוכל חינם ועבודה מבתי קפה. מבלי להתפלצן יתר על המידה, אפשר להוסיף לכך גם את מטרת הבלוג – שהיא הרצון לקדם ולפרגן לעסקים שווים בירושלים. כפי שיתברר מיד עם הכניסה למקום, מדובר בבית עסק ירושלמי קצת שונה בנוף בתי הקפה השגרתיים והמסחריים.

- רגע, צריך לעשות תמונה כשיגיע האוכל.
- ברור.
מגיע האוכל: - תראה, אוכל!
מסיימים לאכול: - שכחנו להצטלם. כשיגיע הקינוח נזכור!
במסגרת ההזדמנות הזו שעדי מעניק לנו, שבמסגרתה אתה הופך להיות מבקר מסעדות ליום אחד, פתאום אתה שם לב לכך שאתה פשוט אוכל לרוב כל מה שנותנים לך בלי לשאול שאלות. לרוב אני לא מעיק על מלצרים בשאלות על מאיפה הגיע האוכל לצלחת. בכל אופן, "מאיפה מגיעות הגבינות", שאלתם? ובכן, הגבינות מיוצרות על ידי משק עפאים ממושב עידן שבערבה, ומגיעות טריות טריות, דבר שבהחלט מורגש. גם הירקות היו טריים למדי.

בית הקפה מנסה לגוון קצת את הבנאליות של ארוחות הבוקר השגרתיות. לצד העובדה שקשה לחמוק מהמבנה של ביצים, ירקות ושתייה, נראה שיש ניסיון לצאת קצת מאותה ארוחת הבוקר כמעט ללא הבדל המוכרת לנו מכל הרשתות הגדולות. לא הכרתי את המקום לפני, ולצד הארוחות הטעימות, יש בו גם אווירה נעימה וצעירה יחסית ושירות חייכני.

ניגשנו מיד לארוחה והזמנו שתי ארוחות בוקר: הראשונה, בעלות 56 שקלים, הייתה ארוחת בוקר על קרש, שכוללת גבינות עזים טריות, סוגי גבינות כמו קממבר שלרוב לא מוגשות בארוחות בוקר במסעדות ישראליות, ממרחים טריים, ירקות חתוכים, לחם איכותי וטרי ומיצים. בבחירת הביצים לקחנו פריטטה עם ביצים אורגניות, תפוחי אדמה וירקות צלויים – שגם קצת חורגת מהסטנדרט הרגיל של חביתה או ביצת עין עם תוספות.

בנוסף לקחנו ארוחת בוקר איכרים (45 שקלים), שכללה ביצת עין על תפוח אדמה, תרד ועגבנייה צלויים בחמאה, גבינת משק ולחם שאור. שתי המנות היו טעימות ומשביעות, וכנראה שגם בריאות יותר ממרבית ארוחות הבוקר בבתי קפה האחרים (נו טוב, למעט אולי, הקממבר). עוד ממרח אחד או שניים לגיוון היו יכולים לתרום לארוחה, אבל ממרחי הפסטו ועשבי התיבול עשו את העבודה. המוצרים הטריים הוסיפו לתחושה הנעימה.

מהמשק ישר לצלחת. מדגמן עובר אורח: הדיי עפאים, בעל המקום
לקינוח התלבטנו בין שתי אפשרויות, ובאופן החלטי בחרנו בסוף לקחת את שתיהן: האחת הייתה לחם פודינג עם שבבי שוקולד נמסים ונגיעות של בצק קרואסון, קינוח הבית של המקום – קינוח מושחת לפחות ביחס לאופי הבריא של המקום. מתאים בהחלט לחובבי השוקולד והקרנצ'יות. הקינוח השני, שהיה חדש ועדיין לא הופיע בתפריט, כלל רוטב קרמל מפנק לצד גבינה מתוקה וטעימה ועוד אי אלו פינוקים.

יש לא מעט בתי קפה ראויים בעיר, ועפאים בהחלט נכנס לרשימה הראויה הזו, בטח לחובבי ארוחות הבוקר, שמוגשות בכל שעות הפתיחה. מי שמחפש מקום קצת גיוון בארוחת הבוקר שלו, וגם על הדרך אולי גם לעשות קניות לבית, לא יבזבז את זמנו אם יגיע לשם.


לדף בית הקפה באתר משק עפאים

יום שלישי, 14 במרץ 2017

פטריק'ס

דניאלה טראוב חזרה לאחרונה משליחות באירלנד, בה שימשה כסגנית השגריר הישראלי. הסרט האיטלקי החדש והמשובח, 'זרים מושלמים', היה נראה לי כמו הזדמנות מעולה להוציא את עלמת החן בעלת השורשים האיטלקיים לבילוי כפול: ארוחת ערב בפטריקס, הפאב האירי בסינמה סיטי, ואחריו סרט שגם אותו לא כדאי לכם לפספס.

קשה לתאר פאב אירי אותנטי. כזה שממוקם באמצעו של כפר, בין הכנסייה לבתים הציוריים. המרחב הפתוח של הירוק הבלתי נגמר, האח הבוערת בחורף האירי שמתמשך כל השנה, חבורה של נגנים שיושבת ליד האש, הברמן עם המבטא הכבד, העץ העתיק של הרהיטים והאווירה. הו! האווירה. עם, שקצת כמו היהודים, למד לשמוח למרות הכול, בגלל הכול.

לפני שנה טיילתי במחוז קלייר שבאירלנד בכפר שכוח-אל שבמקרה התנהל בו באותו הזמן פסטיבל משוררים. נכנסנו לפאב והברמן הסביר שברחבי העולם מנסים לחקות את הפאבים שבאירלנד. הם אפילו מייבאים רהיטים אותנטיים ומגישים גינס "אבל דבר אחד אין להם," הוא התקרב אלינו ולחש "אין להם ברמן אירי עם המבטא הנכון". ואיכשהו היה זה מדויק להפליא. מעטים היו הפאבים האירים שנכנסתי אליהם בארץ  ובעולם שהצליחו לשחזר את האווירה המיוחדת.

כשעדי הציע לי להתלוות אליו לפאב האירי Patrick's בסינמה סיטי, כיווצתי את גבותיי, שכן אני משתדלת שלא לנסות לשחזר חוויה שלא ניתן לשחזרה. הכניסה הייתה נראית יותר כמו מועדון לרשומים בלבד מאשר האווירה המקבלת של פאב אירי. עם זאת התאורה המעומעמת השרתה קצת מהחוויה האירית. ככל שהתקדם הערב כך התמלא המקום באנשים ושלטו הצחוק, החיוכים, ריחות הבישול ואפילו המוצ"ש לא הצליח לפגום ברגע.

מנקודת מבטו של הברמן
הבירות לא היו אלו שניתן למצוא באירלנד ועדיין היה מגוון לא רע, גם לנשים בינינו שמעדיפות את הטעם המעודן והמתקתק יותר. הזמנו את בירת הפירות ליפמנס הנהדרת (המידות הינן בחצי ושליש ולא בפיינט). עדי, כמנהגו בקודש, הלך על קוקטייל עדין (מי אמר נשי?) שלא מופיע בתפריט בשם זנזיבר. בחירה שעדי היה מבסוט ממנה, למקרה ותהיתן.

"באירלנד יש מנהג," התחלתי להסביר " אם אתה יוצא, נגיד, עם חמישה חברים- כל אחד בתורו מזמין את כל השאר לסבב שתיה. כלומר 5 סבבים,ו-5 פיינטים בסוף הערב. אין דבר כזה שמשלמים רק על עצמך ולא מזמינים את האחרים". בישראל שני הדברים לא נהוגים: לא להזמין את כל החברה ולא לשתות כל כך הרבה.

התפריט עצמו מתאים יותר לקהל הישראלי ולא ניתן למצוא את רוב המנות בפאב באירלנד, עם כי חלקן (כמו פיש אנד צ'יפס, הנקניקייה האירית, הסטייק וההמבורגר בהחלט מככבים בכל תפריט של פאב המכבד את עצמו). גילוי נאות: אני שומרת כשרות ועל כן לא אכלתי בשר באירלנד, אשר ידועה בבשר הטוב שלה (יותר פרות מבני אדם ואותו מספר כבשים כבני אדם, אם אתם בענייני דמוגרפיה) ועל כן עקב המחסור החמור בברזל החלטנו להזמין בעיקר בשרים.

לא, זו לא פיצה!
הזמנו את המאפה האירי: בצק באפייה במקום במילוי תבשיל בשר בקר וירקות שורש, טחינה ועשבי תיבול. בפועל קיבלנו פיצה בשרית נהדרת (אבל לא כל כך אירית). המנה הייתה מעניינת מאוד ומשביעה אפילו לשני אנשים ועם זאת נשאר מקום לעוד משולש ועוד משולש. מנה מומלצת ביותר שיכולה להספיק בהחלט לשניים.

המנה השנייה שהזמנו הייתה פלטת בשרים זוגית: נקניקייה אירית, פרגית, סינטה ואנטריקוט יחד עם ירקות קלויים. אלוהי הבשר היה טוב אלינו במיוחד שכן טרפנו את כל הצלחת. בעיקר ניתן לציין לחיוב את הנקניקיות והפרגיות. מידת העשייה הייתה טובה והטעם נהדר. בהחלט מכפר על שנה שלמה ללא בשר באירלנד הקפואה.

וגם בקר עם פלפל, ועוף עם תפוח אדמה יירבץ
אולי הפאב לא הכי אירי אבל מומלץ עבור הפיינטים והאוכל שלפני או אחרי הסרט. ועם מדברים על סרט, קינחנו בצפייה בסרט האיטלקי "זרים מושלמים" (ברומא גרתי גם כן תקופה ועל כן עדי דאג לתת לי את החוויה הנוסטלגית האולטימטיבית). קומדיה טרגית מעוררת מחשבה, חריפה ונוגעת בעצבים הקטנים של כל אחד מאיתנו. ההומור רק מוסיף יותר לטרגיות של... ספוילר, אז לא משנה בעצם.

לסיכום. החוויה האירית-איטלקית- ישראלית שלי מסתכמת בערב נדיר, מלא אלכוהול (כמיטב המסורת האירית) ובניחוח איטלקי רומנטי. הפאב בהחלט מומלץ לבילוי קליל ולארוחה משביעה. באשר לחגיגות האיריות המסורתיות בסנט פטריק'ס דיי החל ב-17.3, ניתן בהחלט לשקול את הPatrick's כמקום ראוי לבלות בו את הערב.


יום חמישי, 9 במרץ 2017

קפה מיכאל

השם של קפה מיכאל מטעה. מי שיראה אותו מהרחוב, יחשוב שמדובר בעוד קפה שכונתי. מי שייכנס ויטעם מהתפריט העשיר, יגלה שמדובר במסעדה משובחת לכל דבר, שפעם בחודש מפיקה ארוחת קונספט עם שף אורח. כששמעתי שהארוחה הקרובה תהיה ארוחה יפנית, לא היה לי ספק שאזמין את נטע כהן, מנהלת מחלקת האירועים במוזיאון ישראל. תקראו את הפוסט ותבינו כבר לבד מדוע לא יכולתי שלא לחשוב עליה.

הכול התחיל כשעדי ואני התרברבנו אחד בפני השנייה על כמות החותמות שלנו בדרכון, ופצחנו במשחק הידוע והתחרותי "בכמה מדינות ביקרתי ביותר מ-12 שעות מחוץ לשדה התעופה? (ובמילים אחרות- ואת/ה לא)". בזמנו עוד הובלתי ב-3 מדינות והרגשתי אשת העולם הגדול, אבל מאז עברו אי אלו שנים וצבירת מיילים אוויריים (בעיקר שלו), כשהוא משאיר אחריו רק עשן-מטוסים ומטפח את התחביב הידוע להתוודע לשוטרי גבולות משופמים בארצות אקזוטיות. לכן היה לי ברור שאם אי פעם אוזמן על ידי עדי לכתוב בבלוג המסעדות הירושלמיות, זה בטח יהיה קשור עבורי למסע עולמי כלשהו.

כך עובדת השיטה
האבסורד הוא שבתור יפנולוגית מוסמכת (בעיני עצמי, כמובן) כמעט ופספסתי את ההזמנה לארוחת שף יפנית. רק בגלל שכבר ביקרתי ב'ארץ השמש העולה'- בערך המדינה היחידה בעולם שביקרתי בה, ושעדי טרם הספיק לדגום. למזלי הרב, הבחור התעשת על עצמו בזמן והזמין אותי לארוחת שף יפנית של השף בועז צאירי בקפה מיכאל, ואני זכיתי לביקור חוזר במחוזות ילדותי האלטרנטיבית ולחוות שוב את תחושות העונג, הריחות, החוויות והאפשרויות הבלתי נגמרות שארוחה כזו מגלמת בתוכה.

Welcome Drinks: צ'ויה וסאקה
שדה התעופה הבינלאומי Narita, טוקיו 

כבר בנחיתה בשדה התעופה היפני הבנתי שהגעתי לכוכב לכת אחר, כזה שלא דומה לשום מקום שביקרתי בו, ועליי ללמוד את כללי המשחק / הטעמים החדשים: כוסיות ה- Welcome Drinks האלכוהוליות שקיבלנו בכניסה משקפות בדיוק את התחושה של הטעם הנרכש כשמגיעים ליפן. אנחנו נכנסים לאווירת לחיים Kanpai! עם כוסית סאקה, יין העשוי מאורז, וכוסית צ'ויה, משקה אלכוהולי המיוצר מתהליך של התססת שזיפים, ההופך את הסוכר שלהם לאלכוהול, בדומה לתהליך ייצור של בירה (טיפ לחיים: פתרון קל לשומרי כשרות).

נטע הגיעה ליפן והתרשמה עמוקות מהפונטים המקומיים
לשמחתי המרובה, המלצרית מסבירה לנו שבארוחת שף המנות הן קבועות ולא ניתנות לבחירה. מקבלים אותן לפי הסדר והתזמון של השף. לא מתלוננת! עודף האפשרויות ביפן רק בלבל אותי, אז אני סומכת על מה שהשף יבחר עבורי. גם ככה לא הייתי מצליחה לבחור, והייתי רוצה לטעום מהכול. המחשבות האלו החזירו אותי לקריאות "ברוכים הבאים" המסבירות פנים - Irashaimase! שמופנות אליך בכל מקום אליו אתה נכנס ביפן. אחת מהמשמעויות שלהן היא אנחנו נעשה ככל שביכולתנו כדי שתהיו מרוצים. אני בהחלט מרוצה.

מנת פתיחה: מאקי סושי-משולשי אורז עטופים באצה במילוי ירקות, פירות וטמפה
אנדרטת השלום הירושימה

הציור השבועי לילד: איפה הצ'ופסטיקס?
למנת פתיחה קיבלנו סושי טבעוני מעוטר בסחלב לאכילה (טעם נרכש, כבר אמרנו?) וממולא בפומלה ואבוקדו. לצידו, משולש אורז עטוף באצות במילוי ירקות. נאלצנו לאכול אותם בסכין ומזלג, כי לא היו צ'ופסטיקס בסביבה. אני מודה שהופתעתי. הקולינריה היפנית מבוססת על דגים שמרגישים טריים, כמו שרק דג שיצא מהים לפני שעה יכול להרגיש (טיפ לחיים: אל תוותרו על ביקור בשוק הדגים צוקיג'י בטוקיו בשעות הבוקר המוקדמות!). אז להגיש לנו סושי בארוחה כזו בלי דגים? הרגשתי כאילו הם היו חייבים להגיש סושי רק כי זו ארוחה יפנית, אבל הם היו מעדיפים שלא. זה הזכיר לי את הביקור בהירושימה- אתר חובה היסטורי שחייבים לסמן עליו V כשנמצאים בסביבה, גם כשאתם מרגישים, ובכן.... פחות.

הבית היחיד ששרד את הפצצה האטומית בהירושימה

מנה ראשונה: סלט יפני חם עם בצל ירוק במיסו לבן
שוק האוכל קיוטו  

נא לא להתבלבל בין מנה ראשונה למנת פתיחה
המנה הראשונה (להבדיל ממנת הפתיחה, כן?) שנחתה אצלנו בשולחן: סלט חם המורכב מאצות, מלפפונים, בצל ירוק כשמעל כל האושר הזה רוטב מיסו משובח. מיסו זה מין רוטב סמיך המורכב מהתססת אורז, סויה מלח ועובש שנקרא קוג'י. זה נראה דוחה, זה נשמע דוחה אבל יש לזה טעם אלוהי שאינו מוכר לחך הישראלי. זה כל כך טעים שהמנה הזו העיפה אותי לביקור היומי שערכתי בשוק האוכל בקיוטו: Nishiki Marekt. שוק קטן, מעוצב ומסוגנן עם דוכני אוכל מכל הסוגים, ובעיקר מהסוג שבחיים לא נתקלתי בו.

החמצת ירקות במיסו בשוק נשיקי, קיוטו

מנה שלישית: קערת ראמן צמחונית עם ירקות יפניים, שלושה סוגי אצות של צבעי סתיו
ניקו 

ראמן או סובה? הציבור ישפוט!
מרק ראמן הוא מרק המורכב מאטריות חיטה בתוך ציר של בשר או ירקות. בתפריט כתוב שזה ראמן וכך גם אמרו השף והמלצרית אבל אני עדיין סבורה שזה היה מרק סובה, שזה אותו מרק רק עם אטריות כוסמת (יחי הניואנסים של אניני הטעם!). במרק שקיבלנו שטו להם בהנאה 3 סוגי גזרים בצבעים שונים (אפילו ביפן לא נתקלתי בכאלו!), דייקון- שורש צנון יפני (הכי קרוב לבייקון שאוכל כנראה בחיי....), וחי נפשי ה-פטריות!!! בשלב הזה עדיין לא החלטתי אם אני יותר שונאת פטריות ומוותרת על המנה, או יותר אוהבת את כל מה שקשור ליפן וממשיכה. העברתי את הפטרייה לעדי והמשכתי לאכול את המרק המושלם. הטעמים היו כל כך עמוקים ומלאים כמו צבעי השלכת בעיירה ניקו הצפונית לטוקיו, הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי שלכת אמיתית מהי.

50 גוונים של כתום, שלכת בניקו

המנה העיקרית: קערת נבה- טופו מי, ירקות שיטקה, פטריות אוזן, ושורש לוטוס
טוקיו

מנה עיקרית. כי מנה חמישית עלול להישמע מלחיץ
כשהמנה העיקרית הגיעה לשולחן, כבר הייתי שבעה, ועם הרגשה שאני מעבר ליכולת להכניס מזון לגוף שלי. המנה שקיבלנו הייתה קערה עצומה 2 סוגים של טופו ושורש טופו, מלא סוגים של פטריות ושורש לוטוס. כבר שכחתי שאני שונאת פטריות, ופשוט רציתי עוד ועוד מטוקיו בירושלים. טעמים מפתיעים, מורכבים, ומעוררי חושים שממלאים את הבטן והנשמה בשמחה.

מה שמדהים באוכל יפני, זה שאוכלים מלא, מרגישים שבעים אבל לא מרגישים שרוצים להקיא מרוב אוכל. זה כמו ביקור בטוקיו, זה כל כך הרבה להכיל ומגרה בעיניים, באוזניים ובריחות, אבל בחיים זה לא נמאס ולא נגמר אף פעם: פשוט רוצים מזה עוד והרבה.

כמו הטיים סקוואר בניו-יורק, רק פי אלף

קינוח: גלידת תה ירוק עם כדור דנגו - אורז עם חלב שקדים ושקדים וטופו
ביקור באי האמנות נאושימה

הכלל: עדיף גלידה בטעם תה, מאשר הפוך!
לקינוח הגיעה לשולחן צלוחית עם גלידת תה ירוק, וכדור דנגו. כך גילינו שדנגו, אורז עם חלב שקדים, שקדים וטופו, זה בעצם כופתה של פסח בטעם שקדים עם גלידה בטעם של תה. תה ירוק כל כך נפוץ ביפן, שכשמגיעים למסעדה מקבלים קנקן לשולחן כמו שבישראל מקבלים קנקן מים מהברז. לכן זה לא מפתיע שיש לתה ירוק שימושים מגוונים שם, רק שאנחנו לא מכירים אותם בארץ. זה היה שילוב כל כך מפתיע שנאלמנו דום וטרפנו (גם את) המנה הזו.

ביפן, כמו ביפן, יש הכול מהכול וכמעט הכול מפתיע. מה שהפתיע אותי במיוחד היה הביקור באי האמנות נאושימה לאחר יום שלם של נסיעות בשינקאנסן, מערך הרכבות המדויק. בקצה השני של העולם, במקום שהוא חור נידח בכל קנה מידה, מסתתר לו אי קטן שאין בו כלום חוץ ממוזיאונים ויצירות אמנות. הפתעה מושלמת, קטנה ומעניינת שהייתה אחת מגולות הכותרת שלי בטיול.

זה דווקא נשמע לי הגיוני למדי לנסוע יום שלם הלוך ויום שלם חזור רק כדי לראות קצת אמנות
כבר סיימנו לאכול ואני מרגישה שלא הספקתי להעביר כלום על החוויה היפנית. טיפ לחיים: סעו ליפן! או במינימום לכו לארוחת שף יפנית. זה מושלם!!!


לאתר של קפה מיכאל
לדף הפייסבוק של המקום

יום שבת, 25 בפברואר 2017

בן עמי

רחלי ריף היא מפיקה, כתבת ועורכת במוסף 'שבת' הנפלא מבית עיתון מקור ראשון. בקיצור, בחורה עם קלאסה, שביקור שלה בבלוג דורש מקום עם לא פחות קלאסה.

אז עדי הזמין אותי לארוחת צהריים בבן עמי וביקש שאכתוב על זה בבלוג שלו, ההוא שמפרגן למסעדות שוות בירושלים. לכתוב אני מכירה, אבל על אוכל? מה יש לכתוב על אוכל? מה אני, אייל שני שמפייט על עגבנייה וקישוא ויורד על סלרי? אוכלת חינם שרצה לכתוב על זה אחר כך טקסט שהמילה "פריך" חוזרת בו מיליון פעם? כןןןןן קח אותי איתך!

בן עמי. איזה מקום. קודם כל – יש בו אווירה. ירושלמית כזו, ביתית ונעימה, כיאה לבית קפה שכונתי אך איכותי. רחוב עמק רפאים, שבו בן עמי שוכן, הוא רחוב רחב ויפה שמלא במסעדות, בשלטים מעוצבים עם שורות שירה פואטית ובשפה האנגלית, כיאה לשכונה המאוכלסת ברובה בתושבים ממוצא אנגלו-סקסי. יש בו גם בית קולנוע "סמדר" אחד, קטן וייחודי שהלוואי שלא ייסגר, והנורות המהבהבות על העצים לאורכו רק גורמות לו להיראות אירופאי ומזמין יותר. מבחינת חנייה, קבלו טיפ - חנו ברחוב הצפירה, שימו פנגו, לכו חצי דקה ואתם שם. אחרי הארוחה תוכלו לבדוק אם הגלריה "ארטספייס" בביתה היפה של לינדה זיסקויט ברחוב הצפירה פתוחה, להיכנס ולספוג קצת אמנות יפה.

התיישבתם? יופי. לפני שאתם פותחים את התפריט העשיר, תעיפו מבט על מקרר הקינוחים
התחלנו. המלצרית הגיעה עם תפריט ועם חיוך. התפריט של בן עמי, ששודרג לאחרונה במנות של השף שמיל הולנד, מחבר ספר הבישול הנהדר "שמאלץ" שמתמחה באוכל מזרח אירופאי, מגוון ומפתיע, וכולל קרעפלך לצד פסטה טליאטלה וניוקי, מאפה בריוש לצד מנת דגים אסייתית, וגם מנות טבעוניות ונטולות גלוטן.

במסגרת ה"פתיחים" הגיעה אלינו צלחת יפה עם אספרגוס ברוטב שמנת, שקדים, לימון ווינגרט. כחובבת ירוקים, שמחתי. הירק המלכותי והבריא היה טרי ופריך, והרוטב - מתקתק ועדין, כשחתיכות השקדים שפוזרו מעליו היוו תוספת מדויקת לטעם. לא ויתרנו עליו גם כשנגמר האספרגוס.

אחרי הסלט הזה לא תוכלו לאכול סלט ניסואז במקום אחר
הלאה. בגלל שאני בת הזמנו סלט, בגלל שרעבים הזמנו גם מאפה, אבל עם תרד. סלט הניסואז, שנראה שלא אטעה אם אומר שהוא סלט הדגל של בן עמי, נפלא ומלא בכל טוב: חסה, עלי בייבי, עגבנייה, בצל ירוק וסגול, שעועית ירוקה, זיתים, צלפים מפתיעים, פלחי תפוחי אדמה רכים, חתיכות ביצה קשה מסודרות יפה בצד הצלחת, ובתפקיד הדובדבן שבקצפת, או הדג שבמרום הסלט – הטונה. חתיכות טונה אדומה צרובה במדיום-רר מדויק, מצופות בשומשום וטעימות בטירוף, הופכות את הסלט הזה למנה ששווה להגיע לבן עמי ולו בשבילה. עם הלחם הטרי, מלא או כפרי, שמוגש עם המנה הגדולה הזו, אין ספק שתצאו שבעים. גם אם זה סלט.

טארט התרד לא איחר להגיע, והוא מהביל והריח נפלא. המאפה עשוי מבצק עלים עדין, ועליו שלל תרד חם עם פטריות מפנקות, גבינת קדוש, ומעל כולם ביצת עין רכה. כמה כיף לנגוס בפיסת מאפה שמכילה חגיגת טעמים שכזו. השילוב של הפטריות המעולות עם התרד החם והגבינה המשובחת, יחד עם ביצת העין שהוסיפה חלמוניות רטובה, יצרו מאפה מפנק וטעים מאוד לימות החורף, ובכלל. יאמי של ממש.

טארט תרד. כמה יפה, ככה טעים.
אי אפשר בלי גזרת הקינוחים, זו שתמיד נשאר בשבילה מקום בבטן. הזמנו פאי פיסטוק עם דובדבני אמרנה ופאי שוקולד בננה טופי אה-לה 'הלו טו דה קווין'. מניסיון קודם קינוחים מומלצים נוספים הם פאי הלימון הנהדר ופאי השוקולד בוטנים האלוהי - מושלם לאוהבי הריסס, שהם לגמרי אני. לצד המתוקים הגיעה כמובן שתייה חמה. עדי הזמין משקה ג'ינג'ר טעים, ואני קפה הפוך גדול. בתור חובבת קפה שלא תמיד מרוצה ממה שמוגש בבתי הקפה, אני יכולה לומר שהקפה בבן עמי מצוין ועשוי מפולים טריים ומעולים. כמו שאמר האייל שני בנושא אחר: "אני רוצה להיות פה ימים". לכו על זה.

לאתר האינטרנט של קבוצת בן עמי
לדף הפייסבוק של בן עמי

יום שני, 13 בפברואר 2017

בית הכוון

כבר המון זמן שבית הכוון (ההוא שמכוון את הרכבת, לא ההוא שרץ על הקווים) נמצא אצלי על הכוונת. במיוחד מאז שגיליתי על התפריט החדש שלהם. אז כשמאיר ליוש, אשף גיוס המונים, הקאוצ'ר של הערבית המדוברת, לודאי גאה וחובב אוכל הודיע שהוא מגיע לעיר, ידעתי בדיוק מה יביא אותו אליי.  

ירושלים היא אהבת חיי. עוד כשהייתי ילד זכורות היו לי החופשות בירושלים כחוויה מדהימה. הטיולים במוזיאון ישראל ובעיר העתיקה, ארמון הנציב ורחוב יפו. הניחוחות של מאפיית אנג'ל בכניסה לעיר והקנייה הקבועה של הגביניות המדהימות שבסופן – הבטיחו לי אחיי הגדולים – חיכה פיצוץ בדמות צימוק (אני מת על צימוקים, מודה ומתוודה), שהשאיר חוויה ירושלמית מתוקה בפה. בחודשים האחרונים אני עוסק בקידום מיזם הערבית המדוברת שלי – אחכי ברחבי המדינה. כשאלון קמחי ידידי ורעי אמר לי שמתארגן קורס בירושלים, היה לי אך טבעי שאקח את הקורס הזה בכל מחיר שיוצע. התמזל מזלי גם ללמד ח"כים ערבית בכנסת ישראל ובעצם לבלות יום שלם בעיר האהובה עליי.

ירושלים אהובה גם על יוכבד, אשתי. הבילוי האופטימלי של שנינו הוא להיזרק אי שם בתחילת רחוב אגריפס בואכה מחנה יהודה, ולהתחיל מסע איטי שמשתהה על כל מרצפת במדרכות העיר, כדי להתענג על ירושלים – ולסיימו בקצה רחוב יפו, קניון ממילא, או גן הפעמון. החזה שלי מתמלא כל פעם מהאוויר של ירושלים, מהניחוחות של הקונדיטוריות והמסעדות שממלאות את העיר. הכיבוש משמין, ללא ספק.

ג'סטה מהעורך: בזמן שליוש חופר, פנקו את עצמכם בתמונה של קרפצ'ו פנומנלי
ימי ראשון הם הימים שלי בירושלים. פגישות נדחו, ומצאתי את עצמי רושם בפייסבוק פוסט "פנוי לחמש השעות הקרובות בירושלים – רעיונות?", אחרי שתי דקות נחתה אצלי באינבוקס הודעה מעדי ארבל, בעל בלוג זה. אני לא צריך להכביר מילים על עדי, שמו היה ידוע לי מהעשייה הציונית שאני מעורב בה בשנתיים האחרונות. אני אישית מעריץ. כבר מזמן פתחתי עיניים על חבריי לעשייה הציונית, שהתארחו בבלוג והוזמנו בזה אחר זה למסעדה עם עדי, בבחינת קנאת אוכלים תרבה ריר. החלטתי לנצל את ההזדמנות. עדי המליץ על בית הכוון, מתחם התחנה. מבחינתי מה שעדי אומר קדוש. אני זורם על הכל.

הגעתי למתחם התחנה והחניתי בחניון גן הפעמון. יצאתי מהרכב ושמתי כמובן את ידי על תפס האקדח האגדי שלי, גלוק C17 למתעניינים, התפס ששמו יצא למרחוק. עדי הכווין אותי בהסבר כיצד להגיע למקום, ומצאתי את עצמי עומד נפעם, מול פנינה אמיתית.

הגעת למתחם התחנה? יופי. תמשיך על פסי הרכבת 150 מטרים עד שתגיע.
המבנה עצמו הזכיר לי סירה שהייתי בה פעם בפראג, בה ישבנו ושתינו בירה צ'כית בהירה ומרירה. הסירה הייתה קטנה וצפופה והייתה לה קומה שנייה צרה וארוכה. בית הכוון הוא כזה. מקום קטן, אינטימי, עם ניגודיות מופלאה בין הסגריריות שבחוץ לבין החום שבפנים, והריח, הו הריח.

התיישבנו אני ועדי בקצה המסעדה וקיבלנו לידינו את התפריט. כדרכי בקודש, התחלתי לחפור לעדי שיכיר יותר את מעלליי בשוק הציוני. עדי עצר אותי: "קודם כל תזמין, והכי חשוב, תהנה מהאוכל". קשה לי לומר לא לכזו הזמנה. בחרנו לראשונות את "שישי בצהריים" כרובית צרובה מונחת בטחינה ירוקה ומטבוחה, מוגשת עם לחם טרי בצד. חוויה אלוהית. הכרובית הוגשה בדיוק בשלב הביניים שבין המעבר מהקריספיות הטבעית שבה לבין הרכות שהיא מקבלת אחרי חימום קל. בנוסף, הזמנו את הקרפצ'יו סינטה (ההוא מהתמונה בפתיחת הבלוג, למקרה ותהיתם).

במציאות, בניגוד לפוסט, השלב של האוכל הגיע די מהר
יש לי חיבת יתר לקרפצ'יו סינטה. את הבלוג הזה – אני מניח – לא קוראים טבעוניים. בקרפצ'יו טוב, אתה מרגיש איזה טיפול קיבל הבקר לפני שעלה על הצלחת, ובבית הכוון, איך לומר – יודעים לטפל בו יופי, ולהביא מן המובחר. הקרפצ'יו הוגש עם נקודות קטנות של מטבל מתוק ומטבל מלוח, וסביבו ברוסקטות טריות ופריכות. הפטריות המוקפצות ואגוזי המלך רק הוסיפו לחגיגה של הטעם.

אם לא הבנתם עד כה, אני אדם דתי, אבל אני חי לפי שתי דתות. דת האוכל, והיהדות. הן משמשות לי בערבוביה, ועד כה – מצאתי מקדש חדש. הזמנו לשתות גם יין. עדי לקח את השרדונה של רמת הגולן, ואני את הפטיט סיירה הנפלא שהתמזג לי עם כל טעם במנות שהוגשו.

השיגעון של חני. כי מי אמר שאי אפשר לפרק בשר טחון מפורק?
לעיקריות – הזמנו דפי אנטריקוט ואת "השיגעון של חני". השיגעון של חני הוא בעצם מנה של השפית חני – וזה קבב מפורק, עם טחינה גולמית, זעתר ופסטו. יש איזשהו עוול ממסדי ארוך שנים שנגרם לתדמית של הקבב, ואני רוצה כאן אחת ולתמיד להפריך אותו. קבב הוא יצירה אלוהית, אבל אסור לטעות בו. לקחת בשר מסוג נמוך ולהכין ממנו קבב, זה להיכנס לקלישאה הנצחית של קבב קפוא מקופסאות חברה זולה כלשהי. בקבב המפורק של חני – ניכרת החשיבה והבחירה של הבשר הנכון למנה. היה שם אולי קצת יותר מדי בהרט (בערבית: بَهَارَات, תעתיק מדויק: בהאראת), אבל איכות הבשר פיצתה על כל טעם שקצת סרר לי בלשון.

דפי האנטריקוט היו טובים, במידת צלייה וול-דאן. אני מאוד אוהב את הבשר שלי מדיום וול, אבל זו אך ורק אשמתי שלא ביקשתי את מידת הצלייה, כי הייתי עסוק יותר מדי בלהתפעל מהמקום עצמו, ויש ממה (אתם חייבים לעלות לקומה השנייה, חייבים). לצד המנה גם הוגשו תפוחי אדמה אפויים וביצת עין מפנקת.

דפי אנטריקוט. בקרוב הספר.
כבר עמדנו לקראת סיום, אבל אז עדי אומר לי: "מה, לא ניקח אחרונות?". אני לא אומר לא, רבותיי, ופה הגענו אל גולת הכותרת, אל לוחות הברית של קינוחי הפרווה, אל הקפלה הסיסטינית של עולם השוקולד – הסניקרס. פה אני חייב להודות – ההמלצה הייתה של עדי, בעוד שאני בחרתי במקרון תות שגם הוא לא היה טעות, להזמין את המקרון תות (יותר מדי הקראות לבנות של "האריה שאהב תות"). הסניקרס היה סחרחורת של טעמים, הטופי שנזל ממנו, יחד עם הטחינה שזולפה על המגש עם אגוזי המלך, הרגשתי את מה שהרגישו בני ישראל על הים – "דודא" אדירה לעוד ועוד ועוד ועוד...

זה לא שהסניקרס קטן, זו הצלחת שענקית...
אחד מהחסרונות הגדולים של קינוחי הפרווה, הוא שילובה הבלתי נפסק של המרגרינה, וכך חשבתי לעצמי כשראיתי את המקרון. ביס אחד הבהיר לי שטעיתי בקטע אחר לגמרי. המקרון והמילוי בפנים היו מתוקים בדיוק במידה, כשמעל נחה לה קונפיטורת תות כמו של פעם. רכה, טעימה ועם חתיכות פרי שלוקטו בקפידה.

הליוש שאהב תות. בקרוב אצלכם!
אני אוהב את ירושלים, אוהב אותה אהבת אמת, ולא אחליף אותה תמורת שום עיר אחרת בעולם. בית הכוון הוסיף לי עוד סיבה לחזור, ושמתי את הסיבה הזו לנגד עיניי. אני עוד אחזור, בקרוב.


לאתר של בית הכוון
לדף הפייסבוק של המקום