פסקדוס

ניצן ריבלין היא בחורה של מעשים. רק שבפרונט של כל מה שהיא עושה, עומדות מילים. לא מאמינים? תבדקו בבלוג המפתיע שלה. לא פלא שבזמן לימודיה האקדמיים כבר השתלבה בהוצאת הספרים סלע מאיר. אז כשחבר טוב המליץ לי לבדוק מסעדת דגים מעולה שרק נפתחה, הזמנתי את ניצן לבדוק את המעשים שמאחורי המילים.

כשעדי שאל אותי אם אני רוצה להתלוות אליו לבדוק מסעדת דגים חדשה, ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה אכלתי במסעדה בלי המשפחה. סטודנטית תפרנית שכמותי, אוכלת דגים ואוכלת חינם, לא הייתה שאלה בכלל אם אסכים.

הגענו למסעדה ביום שני בערב והופתענו ממספר האנשים שישבו ונהנו מהארוחה והאווירה. החל ממשפחות רועשות, פגישות שעשו רושם פורמלי, פגישות חולין מחויכות וכמובן, עדי ואני. חברים מכיתה ג׳, ירושלמים חובבי אוכל, יהודים אבודים, כותבים בנשמה שבעיקר מבלבלים את המוח. דיברנו על הכול חוץ מאשר מזג האוויר, שאם כבר שאלתם, היה צח ומרענן (עודנו מהגגים והינה מגיעות המנות הראשונות וגם אווירת הפלצנות).

את המנה הראשונה נתן לי עדי להזמין ואני מודה שמילים כמו קרפצ'ו, סביצ׳ה וסשימי, הביאו אותי לבחור בהתאם להמלצת המלצר במוצא הבטוח: פטריות שמפיניון. אך המנה שקיבלנו לא הייתה קרובה לשום מנה שחשבתי שאני מכירה. הגיעו ארבע פטריות בגודל המושלם שהוא בין ביס אחד לשני ביסים. ממולאות בגבינת עיזים ומכוסות ברוטב ירקרק פסטואי שמסתיר את הנמצא מתחתיו והופך את הביס למסתורי ומפתיע. ממש לא המנה שציפיתי (אל תגלו לאף אחד, אבל אכלתי גם את אחת הפטריות של עדי).

טיפ לחיים: לטעום לפני שמצלמים!

לצד המנה הראשונה, הגיעו גם מגוון סלטים צבעוניים ולחם הבית, טרי, נוצץ ומשוח בשמן זית כמו היה דוד המלך. אני מודה שרובם היו נעימים אך לא מספיק כדי שיהיה מה להגיד אודותיהם. המצטיין הוא סלט חצילים ועגבניות שממש פתח את תאבוני, אל תפספסו אותו. קוראיי יסלחו לי שאיני מפרטת אודות כוס היין, משם שאנוכי, תינוקת זקנה בעלת כבד חלש, לא מתמודדת טוב עם אלכוהול (אך ניתנה הבטחה לבדוק את הסבילות שלי לקוקטיילים ורודים, לא אספר ממי הגיעה).

וכבר מגיעות המנות העיקריות. אני מוכרחה לפרגן לשירות המלצרים, לא חיכינו לשום מנה מעבר לזמן שדורש לעכל את קודמתה, ואפילו החשבון עתיד יהיה להגיע בטרם אספיק להתרגל למחשבה על עזיבה. לעיקרית כמהנו לדג. אחרי הכול, משמעות המילה פסקדוס בספרדית היא דגים. בתור חובבת דגים מושבעת מאז הטיול הגדול ליוון בגיל 10, אני נהנית מכל סוג דג, ומכל צורת בישול. אך אם תשאלו אותי מה לעזאזל ההבדל בין הדגים (חוץ מסלמון נו, סלמון זה ברור, אני לא עיוורת צבעים) אאלץ להסתכל עליכם בפליאה ולהודות באמת המרה. אני אוכלת מה שנותנים לי, בלי לבדוק יותר מידי מה נמצא על הצלחת. 

המלצר המליץ על לברק ולשם גיוון, בחרנו גם בסטייק טונה אדומה. הטונה הייתה צלויה על הגריל מידת מדיום, אני מודה שקצת ורודה מידי בשבילי אך נראה ששותפי לארוחה נהנה מכל רגע. הדג שלי היה עשוי בתנור והיה נהדר. אכלתי אותו עד תומו ועוד גירדתי את העור הנותר בתקווה שיקפוץ לשולחן דג נוסף. במסעדות דגים נוטים לחטוא בתיבול יתר שמסווה את הטעם של הים, או לחלופין, תיבול עדין מידי שיוצר דג יבש. שלי היה מתובל במידה המדויקת, אבל אל תשאלו אותי מה היה שם, זה היה טעים. מלבד אלו, הזמנו שתי תוספות ובתור בחורה בריאותית בחרתי בפירה בטטה (שהיה מתוק לטעמי אך לא רע) וירקות מוקפצים. חייבת לציין שמבחר התוספות היה מרשים.

טיפ לחיים: לא לשכוח לצלם את המנות!

ואז מגיע רגע האמת שלנו: הקינוחים! אני אישית טיפוס של שוקולד, היה קינוח אחד ששוקולד היה בכותרתו והוא שנבחר אוטומטית. נכון, אני גרועה. מבחינה נוספת של תפריט הקינוחים, בלטה במיוחד עוגת גבינה אפויה מהממת עם כיסוי קרם קפוצ'ינו, רוטב קרמלי ופירורי פקאן סיני. הגלגלים בראשי החלו להסתובב בחריקות נוראיות שהפריעו לכל היושבים במסעדה ובעוד מוחי מעלה עשן, עדי הציל אותי מהדילמה הנוראית והזמין לי את שני הקינוחים (כבר אמרנו ג'נטלמן?).

אז הקינוח השוקולדי היה סופלה שוקולד וגלידת תות. הסופלה היה חם עם שוקולד נוזלי בתוכו (לשמחתנו, זאת מסעדה חלבית!) והגלידה הייתה מתוקה וכיפית. אבל אני מודה, שהכוכבת של הערב הייתה עוגת הגבינה. אני לא אגיד שלא נהניתי מהסופלה, אבל אם הייתי צריכה לבחור שוב קינוח אחד בלבד, הייתי הולכת על הגבינה. קלילה, רכה אך לא נוזלת, הטעם הקפוצ'יאני השתלב נהדר עם הפקאן והגודל שלה היה בול למקום בקיבתי (כמובן, שכיוון שחלקנו שני קינוחים, קל לי לומר. אם היינו צריכים שנינו לחלוק רק אותה, עדי היה בבעיה).

סוף מעשה

לבסוף, נאלצתי להודות שנגמרו הקינוחים וחוסל גם קנקן המים הנוסף. לצערי הגיע הזמן ללכת. כל כך נהניתי מהשיחה והארוחה שלא שמתי לב איך הזמן טס (ואנחנו שם כבר קרוב לשלוש שעות- לא כי אנחנו אוכלים לאט אלא כי אנחנו אוכלים בשיטתיות). המסעדה בנויה באופן שנותן פרטיות ומתגבר על קשיי האקוסטיקה באולם גדול מלא סועדים. ישבנו לצלילי חליל צד ומנהל המסעדה בעצמו ניגש אלינו לוודא שאנחנו אכן נהנים (אפילו בלי להיות מודע למשימה החשאית שלנו!).

"ערכה של ארוחה לא נקבע רק על פי איכות המנה, אלא בעיקר על פי איכות החברה" (ניצן ריבלין, הוגת דעות)

אולי תקראו את הפוסט הזה ותגידו שאני ממהרת לשבח. אולי תגידו שיש לי סטנדרטים נמוכים. אולי תגידו שאני סתם מנסה להתחנף. שורה תחתונה, היה ערב מקסים. אם כסטודנטית שחיה בצנע היה עלי לבחור מסעדה לאכול בה, זאת הייתה הבחירה. אם אתם לא חיים בצנע, רוצו לבדוק אותה! תיקחו את עוגת הגבינה המעולה ותגידו שאני שלחתי אתכם! (לא כי זה ייתן לכם משהו, סתם כי תמיד רציתי שמישהו יזכיר את השם שלי בבקשה לפרוטקציות). 

ערב מהנה ומקסים בירושלים, 

ניצן ריבלין.

לאתר המסעדה

לדף הפייסבוק של פסקדוס