יום ראשון, 13 באפריל 2014

לארא

לרגל חג החירות, מארח הבלוג את אבישג צחי, לוחמת חירות ישראל ומאופות החלות המקוריות בארצנו.

האם אלוהים יכול לברוא סלע כבד כך שלא יוכל להרים אותו? מדוע צדיק ורע לו? ולמה קוראים ל"לארא" "לארא"? יש שאלות ברומו של עולם, ויש את זו ששאלתי את עצמי - למה אנשים, לא כל שכן כאלו שאוהבים לבשל ולהישאר בבית, הולכים למסעדה? הערב שביליתי ב"לארא" עם עדי ביקש לענות על השאלה הזו.

תנו לי להתחיל באכזבה שלא קשורה לאוכל, ומפה, אני מבטיחה, זה רק ילך וישתפר. השטיח. השטיח הפרסי שמכסה את רצפת המסעדה בתמונות התדמית ומצולם באתר של "לארא" מכל זווית אפשרית. הוא לא היה שם. קצת נעלבתי, לא רק בשל שורשיו הפרסיים של שותפי לארוחה. גם לא נפרס לכבודנו אף שטיח אחר. את ציור הקיר המכוער המקשט את קיר המסעדה הפנימי ופזל אליי לאורך כל הערב לעומת זאת כדאי היה לכסות בשטיח, אחד גדול במיוחד. אבל למה לא לפתוח בשבחה של אכסניה? ב"לארא", יודעים לפנק; עיכוב קטן במנה העיקרית והופ – שתי כוסות קיר רויאל הוגשו אל השולחן. ככר הלחם חוסלה, ובלי לשאול יותר מדי שאלות הוגשה לשולחן נוספת, טובה ממנה, מחוממת ועליה שפריץ של שמן זית. רק נלקחה ההזמנה וכבר הוגש היין. המלצרית, המתוקה להפליא, היטיבה לאזן בין התעניינות אמיתית בהתרשמותנו מהמנות לבין נוכחות עדינה ולא מעיקה.

כיאה לארוחה שנערכה ערב הימים הנוראים של חיות המאכל (פסח דרך יום העצמאות בואכה ל"ג בעומר), הקפדנו להזמין אך ורק מנות שהותקנו על טהרת החי, או מה שפעם היה כזה, ועל הדרך לשחק ים-יבשה.

אז למה קוראים לה לארא?
כך, פתחנו בקציצות דג ולצידן מנה צפון אפריקאית טיפוסית של סרדינים מחותנים, כזו שפעמים רבות רציתי לטעום אך מעולם לא העזתי. אולי לשם כך הגעתי עד הלום? אז שינסתי שיניים ושמתי ביס. הסרדינים היו טריים ובשרניים וזה לא דבר של מה בכך במסעדה הממוקמת בעיר שאין לה חוף ים צמוד. גוף הסרדין היה עסיסי ומלא טעם ועורו המטוגן פריך ומתפצח ובאורח פלא נטול אותה בת טעם שמנונית המתלווה לעיתים קרובות למאכלים מטוגנים. מישהו במטבח כנראה הקפיד להחליף את השמן. המילוי, של עשבי תיבול ופירורי לחם, איזן יפה את טעם הדג הדומיננטי וסלט קטן של כוסברה, צימוקי זיתים ועגבניות שרי צלויות שהתחבא מתחת לשני זוגות האוהבים הטריים רענן היטב את פקעיות הטעם. תשובה ראשונה לשאלתי – צ'ק. קציצות הדג שהוכנו מתערובת שהמלצרית לא ידעה לפרט היו אנמיות וטחונות דק מדי אך מוצקות, ולמזלן זכו לליווי ראוי של תבשיל ירקות שורש שיד מיומנת במטבח חתכה אותם לקוביות מדויקות ותיבלה בנדיבות בשפע של לימון וזעפרן. אני רוצה לחשוב שלדגים היה נעים לשכשך בתבשיל הזה לא פחות מאשר במי הים.

לירושלמית כמוני קשה להיות זמן רב בים, אז הגיע הזמן לעבור אל היבשה. תבשיל של אסאדו עגל בירקות שורש (יבשה כפול שתיים!) הביא אותי אל סף הרהורי כפירה על צמחונות שכן השורשים עזי הטעם היו כה טובים – רכים אך מוצקים, עם מתיקות אגוזית לצד חריפות עדינה – עד שגנבו את ההצגה מהשחקן המרכזי עול הימים. פרוסות בעלות גוף של נתח קצבים עם טעם בשרי בולט הביאו למפנה חד בעלילה. לא, צמחונות היא לא בשבילי (בינתיים. גם לא טבעונות. סליחה גארי). נתח בשרני זה שאינו נגיש לאדם מן השורה שלא מנהל עם הקצב השכונתי שלו יחסים הדומים בטיבם לאלו של דכנר עם אולמרט, ובעיקר אופן התקנתו, סיפק תשובה שניה לשאלת המחקר שלי. סלט עלים חמצמץ עם עגבניות שרי ופרוסות תפוח דקיקות באדיבות הבית, הקל מעט על הבטן וגם על המצפון.

קינחנו במתוקים מאכזבים שבשל טעם הלוואי המורגש של תחליפי מוצרי החלב חבל להזכיר אותם, אז לא אמרתי כלום ואעבור מיד לתשובה שלישית לשאלתי: העובדה שלא הייתי צריכה לשטוף כלים בסוף הארוחה.
  
לארא – היה ממש לא רע. אולי בגלל זה קוראים לך ככה. היה טוב וכיף, גם בלי שטיח פרסי.


לדף המסעדה עם כל הפרטים והתפריטים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה