והפעם מארח הבלוג את מרים רסט, סטודנטית לתואר שני בלימודי אירופה,
עובדת בקרן מנדל-ישראל – במקור ילדת היישוב הקטן שהגיעה לעיר הגדולה ומוכרת היום בתור
ירושלמית נהנתנית.
נוהגים, אותם אנשים מבחוץ שלא ספגו מספיק ריח אורנים, לומר על ירושלים
שהכול בה שחור ולבן. אבל נכון הרבה יותר לטעון שהעיר סובלת מחוסר איזון כללי. לא
מדובר רק בעליות ובירידות, בריבוי הדתות שהחליטו להשתכן בה ובמספר הוופל ברים למטר
מרובע. זה גם נטורי קרתא לצד סטודנטים בבצלאל, קור חודר עצמות וקרני שמש עוצמתיות.
החורבה וההולילנד. אוויר הרים צלול ועשן מוסכים צפוף.
מסעדת אקליפטוס ממשיכה את הקו ומוכיחה את הירושלמיות שלה. ההמלצות על
המקום אף הן יצאו מאיזון, הן כללו תגובות מ-מדהים והמממ יאמי יאמי טעים ל-לא
מוצלח, יומרני ומיועד לתיירים.
יום אחרי פורים, האזור של חוצות היוצר עומד לו שומם. בקיץ סוגרים את
המתחם כדי למנוע קריסה. סמטת אבן קסומה עם גלריות ומסעדה. יחסית לרחוב, המסעדה
הומה, אבל בגדול כנראה שנפלנו על ערב שקט. אחר כבוד המלצרית הובילה אותנו אל שולחן
פינתי המוסתר מאחורי מחיצה, מעין אלה שניתן למצוא בבתי כנסת ארעיים שחסמה את כל
ההתרחשות המעניינת של המטבח.
הפתיחה הייתה טובה: לחם ומטבלים לא שגרתיים, מלוביה עם אגוזים ועד טחינת
הסלק המהממת (השראה נהדרת לטחינת בטטה). כמנות ראשונות לקחנו חציל עזורה, ממולא כל
טוב (מה כבר יכול להיות רע בשילוש הקדוש – טחינה, בשר וחציל) ותאנים ממולאות בעוף
עם הרבה רכז רימונים, שהיו בעיקר מרוכזות, וכנראה גם סימן לבאות.
בעיקריות חוסר האיזון הירושלמי הותיר חותם עמוק בתוך התבשילים. עיקרית
תפלה (מקלובה) לצד מנה עשירה מדי שעל כל פשעיה כיסו חטאים מתוקים בדמות אגסים ביין
עם קרם שקדים. את הארוחה סיימנו עם מעט מקום בקיבה ומגוון קינוחים שנאלצנו להסתפק
בטעימות מהם.
הישיבה בעזרת הנשים המאולתרת הוציאה ממני קצת מרמור אבל בגדול מדובר
ביעד מומלץ לחברים / אורחים מהניכר, מה גם שהשירות במקום נעים - אם אתם קופצים
תזכרו ששתי כוכביות בתפריט מסמנות מומלצים. שבעת המינים המשתלבים להם במאכלי עדות
מסורתיים, ההגשה, הניקיון והשירות הופכים את אקליפטוס לבחירה קולינרית
ייצוגית של ההולי סיטי. רק קחו בחשבון שמבחינת טעמים, המקום מאמין שרק סוסים
הולכים באמצע.
לאתר האינטרנט של אקליפטוס.
לאתר האינטרנט של אקליפטוס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה