יום ראשון, 22 בדצמבר 2013

פולי

דוקטור הגיע לבקר בבלוג. ד"ר ניר בומס. האיש שמגלה טפח ומכסה טפחיים. האיש בעל החברים מכל קצוות המזרח התיכון. האיש שמאחורי בית חב"ד קטמונים. קבלו אותו.

זהו ערב ירושלמי קר עם עננות נמוכה וריח של גשם באוויר. המושבה הגרמנית עדיין מלאה באנשים נמרצים הנראים ממהרים מעט, כנראה בגלל הקור. יפה השכונה הזו למרות שלא תמיד ניתן למצוא מקום שקט בו אפשר להנות מקיסמה. השקט, כמו הקסם, לא תמיד נמצא במרכז העניינים. ולכן הרחקנו מעט, עדי ואני, והמשכנו במעלה רחוב יהודה. עצרנו למול בניין קשתות מרשים מהתקופה העות'מנית הניצב איתן בצומת הרחובות יהודה ודרך חברון. חלקו הארי של הבניין משמש במלונית (בית קטן בבקעה) כאשר הקומה התחתונה (שבמקורה היתה בור מים עתיק שהוסב לחדר אירוח) משמשת כמסעדת פולי. המקום לא קטן ומציע אירועים עד ל 130 איש. ובכל זאת מציעה המסעדה אווירה ביתית ואינטמיות השמורה בדרך כלל למסעדות קטנות ממנה (במיוחד בחצי הקומה התחתונה המופרדת מעט מחלל המסעדה המרכזי). 

פולי היא מסעדת שף איטלקית, כשרה למהדרין המציעה שילוב חביב ומנצח של אוכל איכותי, אווירה נעימה ושקט נעים. אם תרצו, ניחוח איטלקי בקצה המושבה הגרמנית.



התחלנו במרק ירקות מהביל על מנת להיכנס לאווירה ולהתחמם מעט. המרק הוגש עם לחם ביתי טרי וטעים. תיבלנו במיקס פטריות (תערובת פטריות מוקפצות בשמן זית, לימון ופטרוזיליה). המרק היה טעים והגיע די מהר (אם כי לא לא תמיד למקומו) וכך גם מנת הפטריות. השירות מהיר אומנם אך לא ממש מדויק. מידי פעם – נאלצנו להמתין מעט יותר זמן למנה העיקרית – הוצעו לנו מנות מפתות לא פחות שהוזמנו על ידי לקוחות אחרים מה שהוסיף משהו לפחות לחווית הריח... אך לבסוף הגיעו גם שלנו: הפסטה ביאנקו (יין לבן ועירית על בסיס שמנת) והלזניה (שכבות עלי פסטה עם רוטב עגבניות, רוטב בשמל, גבינת מוצרלה) - שתיהן מהבילות וטעימות. גם הקינוח – סופלה שוקולד – היה במקומו, מתוק, טעים ובטמפרטורה הנכונה.

לסיכום: מקום נעים וטעים המתאים גם לאווירת החורף במקומותינו. את השירות עוד ניתן לשפר – אך באם מתעזרים אתם במידה של סבלנות הרי שגם זה יתווסף לחוויה. 

לפרטים נוספים: האתר של פולי.

יום חמישי, 12 בדצמבר 2013

אספרנסה

והפעם הבלוג מארח את דבורה פרידמן, אחת הג'ינג'יות השוות בבירה, רוקדת בארבע שפות, ומפיקה חדשות לתקשורת הזרה בישראל.

"מה מעט צריך האדם כדי להיות מאושר?", כתב מרקוס אורליוס: "רק אופטימיות, חיוך ותקווה".

אז מלאת אופטימיות למרות, או שמא בגלל המבול שירד בחוץ ופתאום הזכיר שגם בישראל יכול להיות חורף אמיתי ולו לרגע, ומלווה בחיוך הנסוך על פניו של של עדי למרות שנאלץ להתעורר מוקדם מדי לארוחת הבוקר - הגענו לבית קפה "אספרנסה" – או "תקווה" בעברית לאלו מכם שרוצים את זה "תוצרת הארץ".

מדובר בגרסא החלבית של מסעדת "אקליפטוס" בראשות השף משה בסון, שגם ממוקמת ממש מעליה, ברחוב חטיבת ירושלים 14, מתחם חוצות היוצר (ועליה יש ביקורת נפרדת). עצם מיקומו של קפה אספרנסה, מאפשר למבקרים בו לבחור בין הנוף של חומות העיר העתיקה מאחד, ומאידך להעיף מבט על משכנות שאננים, מלון המלך דוד ורחוב האומנים הציורי של חוצות היוצר. יש לציין, שלפחות לטעמי, הישיבה במרפסת המקורה והנוף הנשקף ממנה, מכסים על החוסר בעיצוב בחלק הפנימי של בית הקפה - בו אנחנו ישבנו מפאת הקור החריג שהוכיח שוב שאני פשוט רוסיה בלאי. מצד שני, בדיוק מעליי בקעה מוזיקה קלאסית נעימה שהשתלבה היטב עם השיחה הקולחת, רעשי הכביש הסואן שמאחוריי, והשקט של אחת מסמטאות חוצות היוצר יחד עם חומות העיר העתיקה מצדדי.

אז מה היה לנו שם?

מפאת השעה הוגש לנו תפריט ארוחות הבוקר שמשתנה במעט בשעת צהריים וערב. בחרנו בשקשוקת תרד ושמנת שנראתה לנו המקורית והמעניינת ביותר מבין השקשוקות המוצעות. ולזה הוספנו ארוחת בוקר ישראלית שכללה חביתה עם עשבי תיבול (ניתן לבחור גם תוספות אחרות כגון בצל, פטריות, פטה ועוד). המנות הוגשו עם לחמניות הבית, כוסיות מוזלי עם פירות טריים, שלושה סוגי מתבלים מתוצרת מקומית: עגבניות מיובשות, ריבת אגסים בקינמון ותערובת עשבים ירוקים ברוטב. לזה נוסף גם סלט ירקות, צלוחית גבינת פטה, וגבינת שמנת עם נגיעות שמן זית.  להבדיל ממסעדות אחרות, עשבי התיבול בחביתה הם טריים ונקטפים בו במקום או מערוגת התבלינים שגדלה במרפסת או ע"י השף, משה בסון, בסיוריו השונים בהרי ירושלים (וכאן אני ממליצה לכם לפנות ל"רב גוגל" ולקרא קצת  על האיש -  הקרוי גם "הארכיאולוג של האוכל הישראלי", ולא לחינם...).



מעבר לכך, חביתה זו חביתה ואיתה לא ממש ניתן להפתיע. השקשוקה לעומת זאת היתה אכן מעניינת, מקורית בריאה (בכל זאת תרד ושמנת) וטעימה מאוד, אם כי אני משערת שיש מי שימצא אותה מלוחה מדי. המוזלי נהדר וטרי. המיצים הטבעיים – אכן טבעיים ונסחטים במקום (להבדיל מתרכיזים טבעיים למיניהם) ואנחנו בחרנו במיץ גזר ותפוזים, אבל יש גם את אופציית האשכוליות. אני באופן אישי נפלתי לרגליה של גבינת השמנת שטובלה בשמן זית והחליפה, על הצד הטוב והמשמין ביותר את החמאה. 

אגב, למי שמגיע בלי עדי, או סתם לא מסתפק בחיוך שלו – את העבודה יעשו טוב מאוד צוות המקום. המלצרים אדיבים וחייכנים, עם תודעת שירות לא רעה בכלל, מקנים הרגשה ביתית למדי למקום, ולא שוכחים לעבור מדי פעם ולבדוק אם הכל בסדר, ואם חסר דבר מה. מה שמבחינתי ראוי לציון. עוד טיפ חשוב: ללקוחות המסעדה יש חניון צמוד. שווה להתקשר מראש ולתאם.

וחזרה למזון - כמו כל בחורה ממוצעת שהצמיחה במהלך חייה קיבה נוספת המיועדת לקינוח בלבד, לסיום וכחלק מארוחת הבוקר הוגשו לנו פנקייקים קטנים עם קפה/תה נענע (טרייה שרק נקטפה), וגלידת וניל של בן & ג'ריס – שני האמריקנים שהפיתוחים שלהם עושים אותי מאוד, אבל מאוד מאושרת.

אז בין אם זו הגלידה האהובה עליי ביותר, או האופטימיות החיוך ובית הקפה "אספרנסה", יען כי תקווה – נראה שיש עוד מקום בירושלים, שיכול לעשות אתכם, ובדוק שאותי – מאושרים.


לדף הפייסבוק של אספרנסה.

יום ראשון, 1 בדצמבר 2013

ריו - RYU

לאחר פגרה בשל נסיעות לחו"ל ושקרים אחרים, מארח הבלוג את הדס זר, יהודיה נודדת שכרגע מבלה את זמנה בירושלים כמוכרת ודוגמנית הבית בחנות בגדי מעצבים בשם חומי.

האמת היא שפעמים רבות עברתי ליד מסעדת ריו (RYU) ולא ממש היה לי אומץ להיכנס. אמנם זה נראה מקום מזמין אבל גם אקסקלוסיבי מאוד וזה פחות הסגנון שלי... אבל עדי הזמין אז מי אני שאומר לא? ואמנם כך היה. נכנסנו למסעדה יפה ומוארת אך להפתעתי חמימה ונעימה.

הדבר הראשון שהרשים אותי במסעדה (אחרי המארחת האדיבה כמובן) היה להיכנס למסעדה לא קטנה, מלאה באנשים, ובכל זאת למצוא מקום עם שקט מרגיע. אקוסטיקה מדהימה עם מוזיקה מצויינת זה הדבר הראשון שפותח לי את הלב ואת התיאבון... התיישבנו בכיסאות מרווחים ליד שולחן גדול והיתה אוירה של נחת. לאחר עיון ממושך בתפריט המגוון החלטנו מה להזמין.

מנה ראשונה נולדס don't you dare (כך הוא נקרא בתפריט) וסושי ״אש הדרקון״ שלדעת בעל המסעדה (וגם לדעתנו) משביע! המנות הוגשו בזריזות ובאדיבות לצד שתי כוסות יין. מנת הנודלס אמנם לא היתה חריפה כפי שקיווינו אך טעימה להפליא - נתחי אנטריקוט פרמיום, בצלים, פטריות יער, נבטים ופלפל צ'ילי אדום ברוטב שום! גם הסושי לא איכזב והיה עשיר מאוד עם טעם קצת מפתיע ובלי קמצנות על הדג. פשוט מענג. 

סושי מקומי. כמה טעים, ככה יקר!

אני לא טיפוס של מנות אחרונות. קשה לי להבין איך אני יכולה להכיל עוד עוגות כבדות ומתוקות כל כך אחרי ארוחה כבדה אבל עדי התעקש אז הלכנו על פאי תפוחים עם סורבה פירות יער (כמעט כל יתר המנות האחרות כוללות מקוקוס וזה ממש לא בשבילי).
למרבה הפתעתי הפאי היה קליל מאוד והסורבה מצוין והארוחה הסתיימה ממש בטוב.

אז מסקנותיי מהערב היו שריו זה אמנם מקום קצת fancy אבל בהחלט חמים ומרווח. (יש גם עוד קומה למסעדה וגם מקומות ישיבה בחוץ..). ובנוגע לאוכל, כפי שבוודאי כבר הבחנתם: המנות גדולות ומשביעות, טעימות מאד, וגם השירות יעיל ואדיב. 

מתאים ליציאה משפחתית או דייט ואפילו יש מקום בשביל לארח אירוע קטן.

* הכשר מהדרין.

* שירותים יפים וגדולים.

* שירות מצוין ומהיר.

* מחירים סטנדרטיים ++.

לאתר של RYU.

יום שני, 3 ביוני 2013

Grill on the Terrace

לרגל בוא הקיץ, מארח הבלוג את רחל הירשפלד, כתבת אתר החדשות של ערוץ 7 באנגלית, שהגשימה חלום ילדות ועלתה לישראל מניו יורק לפני שנתיים.

לא צריך להיות שף או מומחה קולינרי כדי לדעת להעריך אוכל יוצא מן הכלל. חלקכם חושב שמדובר בטענה ידועה, אבל את ההוכחה הניצחת קיבלתי ביום חמישי שעבר, עת אירח אותי הבלוג לסעודת טעימות לרגל פתיחתה של מסעדת הקיץ החדשה על שפת הבריכה של מלון ענבל היוקרתי בין 5 הכוכבים, 'הגריל על הטרסה' (בתרגום חופשי). למען הסר ספק, לא מדובר על ארוחה סטנדרטית של חומוס ושיפודים, כי אם על מגוון מנות גורמה עשויות בטוב טעם.



אל שפע המעדנים התאווים לחיך בטרסה המקומית התווספו הנוף הציורי, בחירה מושלמת של מוזיקת רקע, צוות מיומן ואווירה נעימה מאד. זכינו לטעום כמעט מכל המנות המופיעות בתפריט, ויש לא מעט כאלה – ראשונה, עיקריות, קינוחים ואפילו מבחר מנות ילדים מקוריות. השף של המלון ושל המסעדה, מוטי בוחבוט, בעל ניסיון של 30 שנה בתעשייה, קצר לאורך הארוחה שבחים רבים על כל מנה ומנה שיצאה תחת ידו. האיכות של המנות בהחלט הצדיק את מחירן (42-58 ש"ח למנות ראשונות, 72-125 לעיקריות).

מנת הפתיח כוללת פוקצ'ת תבלינים מעולה המוגשת בליווי מגוון מנות פתיחה לבחירה. אנחנו חיבבנו מאד את טריו הפטריות הצרובות. המנה הראשונה אותה אהבתי במיוחד הייתה סביצ'ה טונה אדומה, עשויה בשמן שומשום ומוגשת עם פרוסות סלק אדום וצנוניות בגרידת לימון. אליה מומלץ לצרף כמנה ראשונה נוספת את פטה כבד העוף המוגש בליווי ריבת עגבניות שרי מיוחדת וטוסט ג'בטה איטלקי מפתיע.

מבין העיקריות התלהבתי במיוחד מהפרגית הצרובה במרינדה של חמאת בוטנים (ולא רק בגלל שאני ממוצא אמריקאי!) ומטריו מגדל מיני המבורגר אנטריקוט בשילוב שלושה סוגי פטריות, שהתאימו מאד ליין תשבי האיכותי שנבחר ללוות את הארוחה.



למגיעים עם ילדים (לא, זה לא הנושא... תנו לי זמן!) תינתן אפשרות לבחור בין מיני המבורגר, ספגטי בולונז, חזה עוף צלוי וגולת הכותרת: קרפ שניצל מקורי ומוצלח מאד (מומלץ גם למבוגרים). בקינוחים לא מומלץ לפספס את מגוון הטראפלס הביתיים וקרמבל האגסים המפתיע לטובה (כי להסתפק בקינוח אחד זה לחלשים).

הרעיון של מסעדה לצד בריכת המלון, כשסועדים והשוחים מנעימים את האווירה אלה לאלה, מהווה קונספט חדש למדי, לפחות בירושלים. את מי שפחות מתלהב מהשילוב הייחודי, אפשר להרגיע באמצעות ציון העובדה שהשחייה בבריכה מסתיימת ב-20:00, כך שרק מי שיגיעו מספיק מוקדם (המסעדה פותחת את שעריה בשעה 18:00) יוכלו להנות מהמחזה המרנין.

בנוסף לתפאורה הייחודית, נהנים הסועדים ממוזיקה מאד נעימה ואיכותית, ומי שיגיעו ביום שלישי או חמישי, יזכו להתענג על הרכב ג'אז אותו לא זכינו להכיר.


ניתן לסכם בקלות ולומר שהאוכל הנהדר, המוזיקה הנעימה והאירוח הנינוח, הפכו את הערב לחוויה שלא במהרה תישכח ומומלצת מכל הלב לכל מי שיזכה לבקר בירושלים בקיץ הקרוב.

יום רביעי, 17 באפריל 2013

הוופל של דובה


אלינה שקולניקוב, מתוקה וקומפקטית שכמותה, לקחה אותנו למקום הכי מתוק וקומפקטי בירושלים (ובעולם!). מתוק מצידה.

כל ירושלמי מצוי יודע שהקינוח הכי טוב בעיר הוא בבט ואז מה שקוראים לזה כבר למעלה משנה הוופל של דובה. נכון, לא חסרים וופל ברים ומסעדות שמגישות בין היתר וופל בירושלים א-ב-ל הוופל של דובה כבר שנים עוסק במה שאני מגדירה כ"אומנות הוופל". המקום פועל על טהרת הוופל לבדו ויש להודות כי הוא אכן טהור!

מבחינתי הליכה לוופל של דובה יכולה להיות גם ארוחת צהריים וגם הקינוח שכן לא כל האופציות לגמרי מתוקות. כך למשל לטובת הפוסט הנ"ל אכלתי לארוחת צהריים חצי וופל עם שמנת חמוצה ורסק תפוחים וקינחתי עם חצי וופל של קרם וניל ותותים (שלשמחתי זו בדיוק העונה שלהם).

איך בוחרים מיקס שכזה? חלק מהכיף בוופל של דובה הוא שאפשר לשלב הכל עם הכל בתפריט ולחלק לשני חצאים ככה שכל חצי וופל הוא חוויה קולינארית בשל עצמה. הרעיון פשוט – בוחרים בסיס (קרם קפה, קרם וניל, קרם ערמונים, קרם חמאה וכו) ואפשר להוסיף לזה תוספת מעל (תותים, סוכריות ריסיס פיסיס ועוד) ויש כמובן שילובים קבועים כמו השילוב האהוב עלי – שמנת חמוצה ורסק תפוחים. מי שלא יודע מאיפה להתחיל ואיך לבחור לבד יוכל להתייעץ כמובן עם הטבחים (בעלי כיסוי הראש המגניב) או עם לוח ההמלצות. 



למה כדאי לשים לב –
1.      מבצעים – לא צריך להיות חבר מועדון כדי לקבל מבצעים שווים. מדי חודש אנשים מקופחי מבצעים זוכרים למבצע משלהם. כך לדוגמא אני לפני חודשיים קיבלתי שוט שוקו חם (שווה בטרוף) כחלק ממבצע לאנשים שהופיעו בטלוויזיה (והצליחו להוכיח את זה). בנוסף, הצגה של כרטיס סטודנט בתוקף מקנה תוספת אקסטרה (בקנייה של 2 וופלים).
2.      שאלות נפוצות – לפי תיאוריית לכל שאלה תשובה, לכל השאלות הנפוצות ביותר בוופל של דובה יש תשובות מוכנות מראש. בצורה כזאת אתם לא צריכים לשאול כלום החל ממה גודל הוופל? מה הכי טעים? ומתי יש תותים? וכלה בהאם יש למי מאנשי הצוות בן/בת זוג? התשובה דרך אגב היא שהם מורמונים ונשואים אחד לשני.
3.      קיר הציורים האגדי – אם בא לכם להרגיש פיקסו לרגע ולמצב את הכישרון האומנותי שלכם במרכז העולם (שהרי ידוע שירושלים היא מרכז העולם) תוכלו ליצור את יצירת המופת שלכם, בהתאם לנושא החודשי, ולשתף אותו על הקיר (הלא וירטואלי) של המקום.
4.      כוסות הטיפים – יש המון כוסות לטיפים במקום וכל אחת יחידה ומיוחדת. הן כל כך מושקעות ויצירתיות שממש עושה חשק להשאיר טיפ. אני אישית הכי אוהבת את רשת הכדורסל המיניאטורית.   
5.      עם ובלי קשר – המקום כשר ומטיבי ראות ישימו לב שעל תעודת הכשרות יש הפנייה ליצירת קשר עם המכשירים בפייסבוק.

האכזבה היחידה שלי (ככה זה כשאתה שנים הולך לאותו מקום – אתה יכול להתמרמר על מה שהיה פעם) היא שהפסיקו להגיש במקום סיידר אגסים חם.

בסולם של מ-1 עד 10, הרצון לחזור שוב ושוב ושוב שלי הוופל של דובה מקבל 12. הסיבה שאין תמונה של וופל בתמונות המצ"ב היא כי אכלתי אותו כל כך מהר שלא הספקתי לצלם.

יום שלישי, 2 באפריל 2013

בני דגים

אורחת הבלוג היא מוריה בן-משה, גם שוטרת וגם עורכת דין. אין לה אקדח, אבל יש לה אזיקים. וגם חוש טעם משובח.

כולם מכירים את מרכז העיר ירושלים, קינג ג'ורג', המשביר הישן והשעון- שרק הירושלמים באמת יודעים להגיד שקוראים לו טליתא קומי (לא שאני ירושלמית מלידה, אבל מתחזקת כמה חברים כאלה).

למרות ההכרות הכפויה עם רחוב מלא פיח אוטובוסים (מי לא היה חייייב לעבור שם לפחות פעם בשנה?) מסתבר שיש באזור גם מקומות לא ידועים, אלה שמתעוררים לחיים בשעות הבוקר ולא נשארים עם הבליינים עד שעות הערב. עקב מעבר עבודתי למרכז העיר, התגלו לי ארוחות הצהריים באזור מרכז העיר, ובזכות הבלוג המארח - גילינו גם את בני הדייג.

מסעדת דגים ממש בלב ירושלים, בקרבת המשביר הישן, עמוק בתוך הבניין העצום מאחורי המשביר וכמעט לא נראה לעין אם לא מחפשים. לירושלמים אין ים, אבל יש לנו את שוק מחנה יהודה שמספק דגים טריים למסעדה. מדובר במסעדה ותיקה בירושלים אשר שכנה ברחוב בצלאל במשך 40 שנה. לפני כמה חודשים העתיקה את משכנה לקינג ג'ורג', ועל כן יצאנו לפקוד אותה.




קשה לא להבחין ששנות ה-70 של המאה שעברה השאירו במסעדה חותמן. הייתי מתארת את המקום כמסעדת "פועלי צווארון לבן" מסורתית. ריהוט כבד וחום ומלצרים לבושי חולצות מכופתרות בסגנון מכובד. אין ספק שעדי ואני הורדנו את ממוצע גיל הסועדים במידה ניכרת. בהתאם לכך, האווירה במקום רגועה ונעימה. מוסיקה לא שמענו אבל את עצמנו כן, מה שאומר מסיבת טראנס - אאוט, שיחה חברית - אין. לא רע.

צוות המלצרים אדיב ומסביר פנים. שירות מהיר וענייני. גם מי שלא מבין גדול בדגים (אני...) ימצא את עצמו בתוך התפריט הפשוט, ואם אין באמת סבלנות וכוח להתעמק בו, המלצרים שמחים להמליץ על מנות לפי העדפה. בתור אדם שלא מעוניין להתעסק עם המזון שלו יותר מידי, לאחר שזה הונח על הצלחת, ביקשתי דג מפולט ללא עצמות. ההמלצה הייתה דג בורי מתובל. עדי הלך על הדבר האמיתי וקיבל דג שלם על הגריל. המנות העסקיות מגיעות עם תוספת לבחירה ושלל סלטים, טריים ורעננים, כולל חומוס שלא יצא מקופסא של אחלה, וקנקנן לימונדה.

הסלטים מיד נפרשו בפנינו בתוספת פיתות חצויות לרוחב מרוחות בשום וצלויות על הגריל. נתנו לייק.

הדגים היו טעימים ועשויים כהלכה. התיבול על נתח הדג היה חזק ועשיר ולכן מי שרגיש לתיבולים עזים, כדאי שיתריע על כך לפני קבלת המנה. לקינוח קיבלנו תה ובקלוואות.

לסיכום, המסעדה הזו לוקחת אותך למסע קטן אחורה בזמן וקל למצוא את הארוחה מתארכת בנעימות. יצאנו שמחים ומפוצצים. אם אתם חובבי דגים ומעוניינים בארוחת צהריים שקטה ונעימה, שתי דקות מהעבודה ובמראה ובטעם של פעם- אתם חייבים ללכת לבני דגים. ד"ש לפדלפון.

לדף האינטרנט של בני דגים.

יום ראשון, 17 במרץ 2013

שם:טוב


כותבת וכוכבת הפוסט הפעם היא הילה לוקסנבורג. פרזנטורית של מועצת יש"ע ביום וסטייליסטית בלילה.

שוק מחנה יהודה של הלילה זה לא שוק מחנה יהודה של היום.

בניגוד לאחרים, אני לא מאלה שמתות עליו ביום. אותנטיות אותנטיות, אבל להלך על רצפה מלאה בנוזלים ניגרים שאינם נראים כמו מים, צרחות מכל עבר, עגלות שנתקעות בך וריח דגים שמלווה את כל החגיגה- כל אלה לא ממש עושים לי את זה, אני מודה.

אבל בשנה האחרונה גיליתי את מחנה יהודה של הלילה, וזה כבר עולם אחר לגמרי: הפאבים והמסעדות שנפתחו במקום מקנים חיי לילה הכי ירושלמים שאפשר, במובן הטוב של המילה כמובן. כל כך טוב שאפילו הקישואים המרוחים על הרצפה הופכים לנסבלים.

מכיוון שאני מוצאת את עצמי בשוק לא מעט בכלל, ומכיוון שכבר די הייתי בכל המקומות מספר לא מבוטל של פעמים, ומכיוון שאין יותר מדי מגוון של מקומות, ומכיוון שאני מתה על חידושים- מצאתי את עצמי לא מזמן בבר-מסעדה חדש- "שם טוב". טוב,אולי גם כיוון שחברה טובה שלי, שהיא חברה טובה של בעל המקום סחבה אותי לשם...

אני מודה שלקח לי קצת זמן עם ה"שם טוב". זאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון. אבל עם הזמן, אחרי כל פעם שהגעתי (או יותר נכון- חברה טובה שלי סחבה אותי..), הצלחתי לאהוב את המקום יותר ויותר. המקום מאד קטן וצפוף מה שגורם לך להתחיל לדבר עם כל האנשים שיושבים סביבך גם אם לא התכוונת או רצית, ואפילו ליהנות מזה.



האוכל פשוט ולא מתחכם, כאשר מנת הדגל היא החמשוקה- חומוס בשילוב שקשוקה, שאני מודה שלא טעמתי אבל שמעתי שמדובר בדבר החם הבא. המלצרים והמלצריות אדיבים ובעל המקום המדובר, קוראים לו גילי, מכנה את עצמו כ"בעל שם טוב" בשנינות ירושלמית של דתל"שים (אבל אנחנו נמשיך לקרוא לו גילי שם טוב), תמיד ייתן חיוך ויזרוק איזו בדיחה (עד כמה היא מצחיקה זה כבר תלוי בסוג ההומור שלכם). הכי חשוב- יש גולדסטאר מהחבית, כי אם אני שמה את הציונות שבי בצד, במקרה הזה- ישראלי זה באמת הכי טוב.

בקיצור- מקום ירושלמי צנוע ופשוט עם אווירה משפחתית. רק טיפ קטן- אפשר לגוון קצת עם המוסיקה. הפלייליסט הישראלי הקבוע גם לא משהו וגם כבר צפוי...

לאתר האינטרנט של שם:טוב

יום חמישי, 28 בפברואר 2013

אקליפטוס


והפעם מארח הבלוג את מרים רסט, סטודנטית לתואר שני בלימודי אירופה, עובדת בקרן מנדל-ישראל – במקור ילדת היישוב הקטן שהגיעה לעיר הגדולה ומוכרת היום בתור ירושלמית נהנתנית.

נוהגים, אותם אנשים מבחוץ שלא ספגו מספיק ריח אורנים, לומר על ירושלים שהכול בה שחור ולבן. אבל נכון הרבה יותר לטעון שהעיר סובלת מחוסר איזון כללי. לא מדובר רק בעליות ובירידות, בריבוי הדתות שהחליטו להשתכן בה ובמספר הוופל ברים למטר מרובע. זה גם נטורי קרתא לצד סטודנטים בבצלאל, קור חודר עצמות וקרני שמש עוצמתיות. החורבה וההולילנד. אוויר הרים צלול ועשן מוסכים צפוף.

מסעדת אקליפטוס ממשיכה את הקו ומוכיחה את הירושלמיות שלה. ההמלצות על המקום אף הן יצאו מאיזון, הן כללו תגובות מ-מדהים והמממ יאמי יאמי טעים ל-לא מוצלח, יומרני ומיועד לתיירים.




יום אחרי פורים, האזור של חוצות היוצר עומד לו שומם. בקיץ סוגרים את המתחם כדי למנוע קריסה. סמטת אבן קסומה עם גלריות ומסעדה. יחסית לרחוב, המסעדה הומה, אבל בגדול כנראה שנפלנו על ערב שקט. אחר כבוד המלצרית הובילה אותנו אל שולחן פינתי המוסתר מאחורי מחיצה, מעין אלה שניתן למצוא בבתי כנסת ארעיים שחסמה את כל ההתרחשות המעניינת של המטבח.

הפתיחה הייתה טובה: לחם ומטבלים לא שגרתיים, מלוביה עם אגוזים ועד טחינת הסלק המהממת (השראה נהדרת לטחינת בטטה). כמנות ראשונות לקחנו חציל עזורה, ממולא כל טוב (מה כבר יכול להיות רע בשילוש הקדוש – טחינה, בשר וחציל) ותאנים ממולאות בעוף עם הרבה רכז רימונים, שהיו בעיקר מרוכזות, וכנראה גם סימן לבאות.

בעיקריות חוסר האיזון הירושלמי הותיר חותם עמוק בתוך התבשילים. עיקרית תפלה (מקלובה) לצד מנה עשירה מדי שעל כל פשעיה כיסו חטאים מתוקים בדמות אגסים ביין עם קרם שקדים. את הארוחה סיימנו עם מעט מקום בקיבה ומגוון קינוחים שנאלצנו להסתפק בטעימות מהם.

הישיבה בעזרת הנשים המאולתרת הוציאה ממני קצת מרמור אבל בגדול מדובר ביעד מומלץ לחברים / אורחים מהניכר, מה גם שהשירות במקום נעים - אם אתם קופצים תזכרו ששתי כוכביות בתפריט מסמנות מומלצים. שבעת המינים המשתלבים להם במאכלי עדות מסורתיים, ההגשה, הניקיון והשירות הופכים את אקליפטוס לבחירה קולינרית ייצוגית של ההולי סיטי. רק קחו בחשבון שמבחינת טעמים, המקום מאמין שרק סוסים הולכים באמצע.

לאתר האינטרנט של אקליפטוס.

יום שלישי, 19 בפברואר 2013

טאפאסיטס


לרגל הפוסט הראשון, מארח הבלוג את עדי מושקוביץ, תושבת הקטמונים, עורכת דין ביום ורקדנית סלסה בלילה, שחונכת את 'מאכלי י-ם' בטאפאסיטס – מסעדת טאפאס חדשה בנחלת שבעה.

מי שמכיר אותי יודע שכל דבר שיש לו ניחוח ספרדי עושה לי את זה. בדיוק בגלל זה שמחתי להיענות להזמנה להצטרף לארוחת ערב בטאפאס בר החדש, טאפטסיטס, הממוקם ברחוב ריבלין שחוצה את נחלת שבעה. בבירור טלפוני מקדים נמסר לנו כי המסעדה הבשרית כשרה ופתוחה בימות חול בלבד, אולם היא אינה מחזיקה בתעודת כשרות. הירושלמים כבר מכירים את הקונספט. בליינים דתיים שעולים לרגל רק לכבוד חמשושלים או עוד דייט ודאי יתקשו להתרגל לרעיון. המסעדה נפתחה רק לאחרונה, עדיין אינה מוכרת ועל כן, לא הומה אדם – יתרון שבהחלט כדאי לנצל בטרם יהיה מאוחר.



הישיבה במסעדה נעימה מאוד, העיצוב מתוק ומושקע ביותר, החל בריהוט, דרך התמונות המיוחדות וכלה בנברשות התאורה הנהדרות. מתחם הישיבה העיקרי הינו סביב שולחנות שלצידם ספות וכסאות נוחים ונעימים. כמו כן קיימת אפשרות לישיבה על בר מינימלי. מיני בר, אם תרצו. ניכר כי ממון רב הושקע בעיצוב ובריהוט המקום. להשלמת האווירה האינטימית מצטרפת מוסיקת לדינו נעימה (למבינים: יסמין לוי). בדיוק המקום לשבת ולשוחח עם בן זוג או חבר טוב.

בהתאם לרוח הבלוג, אני לא מתכוונת להרחיב בעניין איכות האוכל, מהסיבה הפשוטה שאינני מבינה גדולה בזיהוי חומרי הגלם או בשילוב הטעמים. האוכל בטאפאסיטס פשוט נראה טוב ומוגש באופן מאד אסתטי. ניכרת השקעה בסידור המנות ובכלים השונים. גודלן של המנות סביר והמחיר שלהן הוגן. אמנם אמרתי שאני לא מתכוונת להתפלצן בניתוח איכותו של האוכל אבל פטור בלא כלום אי אפשר... אמא שלי תמיד אומרת לי שטיבו של האוכל במסעדה הוא כטיב לחם הבית המוגש בתחילת הארוחה. אז הנה שני דברים שכדאי שתדעו שאני מעריכה: את דעותיה של אמא שלי, ואת לחם הבית של טאפאסיטס.

לאתר האינטרנט של טאפאסיטס