יום ראשון, 10 בספטמבר 2017

קורקי

אליענה רודי היא עיתונאית ואכלנית (יש לכם דרך יותר טובה לומר foodie בעברית?). כתבות שלה הופיעו ב-USA Today, New York Daily News ,Forbes ועוד. אבל מה שבאמת חשוב הוא שאליענה (אתם יכולים לקרוא לה אלי) עשתה עלייה, ועוד לירושלים, וזו סיבה מצוינת לצאת לשתות משהו. שזו גם סיבה מצוינת לבקר סוף כל סוף בקורקי, בר היין הכשר והמשובח שברחוב עזה.

לא כל יום פסטיבל היין במוזיאון ישראל, ויש להודות, שגם שם לא תמיד מקבלים את מנת היין ההגונה והנדרשת ממעמד כזה. אבל לא אלמן ישראל! קורקי, על רחוב עזה ברחביה, הוא בר יין משובח בו כל ערב הוא פסטיבל יין. קורקי מציג את מבחר היינות הגדול של ישראל שמתאים לכל תקציב וסגנון.

מה זה שולחן גדול, עם הרבה יין, הרבה אורחים, וזה לא ליל הסדר?
קורקי, הממוקם ברחביה, נמצא ברחוב עזה הרוחש והתוסס, בין בתי הקפה וחנויות הבוטיק המתמחות (מי בגבינות ומי בבשרים, מי בפרחים ומי בספרים) שגודשות את הרחוב. בהשוואה לשכן, 'בר יין' מקבוצת מחניודה (עליו נכתב כבר פה), קורקי מיועד לקהל חובב הכשרות ומציע מגוון גדול של יינות ומבחר מטעמים חלביים. אנחנו בחרנו לשבת בחוץ, שם רגוע ונעים, אבל האורחים יכולים גם לבחור לשבת בפנים (השולחן הגדול מומלץ מאד לחבורות ולאנשים שפתוחים לטעום גם חברים חדשים) או במרתפון טעימות היין הפרטי והאינטימי שמתחבא במקום.

כשאתם מגיעים למקום, חפשו את אחד מבעלי הבר, שיכולים להציע יין מעולים הקולעים לטעמכם האישי. עבור מי שלא יכול לבחור רק יין אחד, אני ממליצה להזמין טעימות של יינות. הלקוחות יכולים לבחור בין טעימות היקב של עמק יזרעאל, הכוללת שלושה יינות אדומים (סירה, קריניאן ואדומים) ויין לבן אחד (לבנים); טעימות שרדונה בהן מוצעים יינות מארבעה יקבים נבחרים הממוקמים על קו פרשת המים הארצי: גוש עציון, פסגות, טורה וגבעות; או טעימות רוזה (תבור, רקאנטי, 1849 ופסגות) המושלם ללילות הקיץ. כל סט טעימות עולה 45 ₪. את הטעימות תקבלו על מגש נייר בו לכל טעימה מוקדש הסבר מאיר עיניים.

האורחים תמיד מוזמנים להשאיר חותם
כוסות בודדות נעות בין 25 ₪ ל-45 ₪. אם אתם מעדיפים יין לבן, אני עצמי מתלבטת בין שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא יין 'לבנים' של יקב עמק יזרעאל, בלנד משובח המשלב שלושה זנים לבנים (גוורצטרמינר, קולומברד וסובניון בלאן). אפשרות שנייה היא השרדונה הפירותי של יקב טורא, יין לבן יבש העשוי מענבים שגדלו בכרמים שבהרי יהודה ושומרון, נבצרו מוקדם והתיישנו במשך 10 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי. אם אתה אדם 'אדום', אני ממליצה בחום על יין סירה 2013 של יקב עמק יזרעאל (שוב הוא!) העשוי מענבי כרם קדש שבגליל העליון. היין התיישן בחביות עץ למשך 22 חודשים והוא מתאפיין בארומה פירותית, טעם של פלפל שחור עם ניחוח עישון קל.

למרות היותו בר יין, אין ספק שבקורקי תחום האוכל נמצא אף הוא בראש סדר העדיפויות. המגוון הקולינרי כולל בין היתר פריטטה רכה עם גבינה ותפוח אדמה (42 ₪), סלט קפרזה עם עגבניות שרי קלויות, מוצרלה, חומץ בלסמי, פסטו כוסברה ובזיליקום על פרוסת עגבנייה (36 ₪), פוקצ'ה (36 ₪), בצל טמפורה (38 ₪), קממבר אפוי (42 ₪), מגש גבינה (55 ₪), מרק עגבניות (35 ₪) וקינוח יומי מתחלף. אנחנו זכינו לעוגת שוקולד מלוחה עם אגוזים, שגם הגיעה עם קפה.

אני ממליצה במיוחד על מגש הגבינה, שמגיע עם חמישה סוגי גבינות (אני זוכרת שהיה שם סנט מור, בייבי בל וקממבר), לחם פריך, עגבניות מיובשות, פקאן מסוכר, פרוסות תפוחים ירוקות וחמאת עשבי תיבול. אם כי מי שזוכה בתואר המנה האהובה עליי הוא הקממבר האפוי, בעל הטעם המתוק והמרקם הקטיפתי. המנה כוללת פקאן סיני ופירורי בייגל, ומוגשת לצד סלט ירוק ולחם קלוי ופריך.

אלי, עורך הבלוג שואל איך לא הזמנו גם את הברוסקטות?!
קורקי משקף את העולם החדש של היין הישראלי המקורי שמתאים לתרבות הירושלמית, מזג האוויר, והכי חשוב, המטבח שלנו. ככל שהיקבים בישראל משגשגים, כך ניתן למצוא יותר ברי יין שנפתחים בעיר. ברחוב עזה לבדו נפתחו לאחרונה שלושה ברי יין שונים, בזכותם ירושלים ממשיכה למשוך קהל צעיר, תרבותי ובינלאומי. אלו תנאים מושלמים לסצנת יין משגשגת, שבוודאי תתרחב בשנים הקרובות. אה כן, ולא צריך לחכות שנה בשביל פסטיבל היין הבא.


לדף הפייסבוק של קורקי


יום ראשון, 20 באוגוסט 2017

קפה עלמה

את הילה רחל חן אתם אולי מכירים מההצגה 'עליזה בארץ התלאות' שרצה בימים אלו בבית האומנים הירושלמי 'המפעל'. לאן ראוי לקחת שחקנית שמגלמת עלמה מרדנית אם לא לקפה עלמה בגן העצמאות שנמצא ממש מול 'המפעל' וסיפור הקמתו מעלה את הסעיף ומעורר אמפתיה בו זמנית?


הילה ורחל. אל תספרו להן מי זו מי.
בכל יום שני מדמם הרביעייה נפגשת בעיר הקדושה. דיונים אינסופיים וקרבות ווטסאפ בדבר מקום המפגש מתנהלים כבר מחמישי. זהו!!! אני עושה לזה סוף! הפעם אני פשוט מחליטה על מקום ושעה ומעדכנת.
אני: אז בנות. שמונה וחצי. עלמה. גן העצמאות. ביי.
טליה: כשר?
אני: המממ...לא. אבל כן.
טליה: מז'תומרת?
אני: כשר אבל אין תעודה.
טליה: למה?
אני: זה סניף של רשת לנדוור לכל דבר רק שעקב פתיחתו בשבת על שטח מריבה שהחרדים תופסים כשלהם (הערת העורך: להבדיל ממתחם התחנה בו יש סניף לנדוור שגם פתוח בשבת וגם לא כשר), איימו החרדים להסיר כשרות מכל סניפי הרשת אז הזכיין נאלץ להחליף את השם ל"עלמה". קיצור, סוג של כשר אך פתוח בשבת.
טליה: טוב אז תחשבי על מקום אחר...
אני: יש לך בהחלט מזל שאני אוהבת אותך...

יומיים אחר כך, מר ארבל הציע שאסקר את המקום לבלוג האוכל שלו. מה לי ולאוכל? בימים טובים במזווה שלי יש קורנפלקס. יחד עם זאת החתרנות שבלשבת במקום כל כך קונבנציונאלי קסמה לי והחלטתי לתת לגאון הקולינרי שבי לצאת לאור.
כך זה התחיל
אז הנה הגיעה מחבת הנירוסטה עם תבשיל צרפתי בשורשים ויין- רצועות סויה, ירקות שורש ופטריות טריות מוקפצות בשום, בצל מקורמל, יין אדום ורוזמרין. מוגש עם האורז של לנדוור וסלט ירקות. הביקורת המלומדת שלי: היה טעים. אפילו הוספתי מלח, שזה סימן טוב, סימן שהאוכל גרם לי להתייחס אליו.

אחר כך הגיע גם רביולי בטטה וערמונים- רוטב שמנת וערמונים, בזיליקום, כמהין, פרמז'ן ובטטות אפויות בתנור לבנים לוהט. הביקורת שלי: היה טעים ממש! אפילו לא הוספתי מלח, שזה סימן טוב, סימן שהאוכל היה בטעם מדויק.

שקשוקה לטבעונים. למקרה והילה תקצין עם הצמחונות שלה.
לקינוח נתנו את השם: "מגדל שחיתות", מה שישר גרם לי לדמיין אותי ואת עדי אוכלים את ההולילנד בעזרת כפיות שופלים. אבל בפועל מה שהגיע היה וופל בריסל בלגי עם רוטב טופי, שוקולד חלב, ממרח שוקולד חלב ולבן, גלידת שוקולד, קצפת, שברי מקופלת, קסטת גלידת וניל צרפתי, רוטב שוקולד ושטרוייזל. אני צריכה להגיד שהיה טעים ושלא הוספתי מלח???

לגבי המקום עצמו, מרווח, נעים, עם פינות אינטימיות ומרפסת שפונה לגן. המלצרים חמודים ואדיבים. מעניין אם הם זורמים עם כאלו שעובדים שם עם לפטופ כי זה נראה מקום מאוד נוח בשביל זה.

כך זה נראה היום
לסיכום, עדי קנה לי פעם ליומולדת ספר בישול וכתב בהקדשה- "גאה להיות הראשון שלך". כלומר. ספר הבישול הראשון. הבחור מעלה אבק על המדף כמובן. לא עדי, הספר. ועכשיו הוא (עדי, לא הספר) הפך אותי לכותבת בלוג אוכל בפעם הראשונה גאה. מה שכן, עדי אומר שברמה הטכנית, פוסט טוב על אוכל צריך להכיל שלוש מאות חמישים מילים, אז בקיצור, לכו, תהנוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו.


לדף הפייסבוק של המקום

יום רביעי, 2 באוגוסט 2017

ציפורה אקספרס

יהודה עמרני הוא מייסד התנועה למשילות ודמוקרטיה, או בקיצור, התנועה. שזה מזכיר לכם ודאי את ציפי לבני, או בקיצור, ציפורה. שזה מזכיר לנו את מסעדת ציפורה, שצופה על על בית המשפט העליון וקריית הממשלה. מקום נהדר לעשות בו קצת משילות ודמוקרטיה.

כאן אוכלים ח"כים לארוחת בוקר!

זו המסעדה הקרובה ביותר לבית המשפט העליון, מבעד לקירות הזכוכית השקופים מתנשא הכותל המזרחי של היכל הצדק האקטיביסטי ביותר במזרח התיכון, בו חברי כנסת ופועלם נטרפים מעת לעת על ידי השופטים. כאן ניתן למצוא מזכיר ממשלה וחברי כנסת שיושבים לסעוד את ליבם. ציפורה, מסעדה בשרית שמציעה מיקום זמין ונוח לכנסת, לתחנה המרכזית ולקריית הממשלה. המיקום בסינמה סיטי, יכול לשלב את הביקור במסעדה עם בילוי או פגישות עבודה בסביבת קריית הממשל הישראלי.

מעולם לא היינו יותר אקטיביסטים
כמי שמשתדל להיות אקטיביסט גדול למען השמרנות, מצאתי את עצמי במקום נוח מאד עם הצעות מספקות ועשירות לארוחה בשרית טובה, עם תפריט ומנות בעלי שמות מובנים וקריאים, בשונה מתפריטי יוקרה שבחירה בהן עשויה להוות מכה כלכלית הגונה שאין שכרה בצידה.

מנות הפתיחה של הסלטים מומלצות ביותר ומגיעות עם פיתות הנאפות במקום על טאבון. הסלטים, 15 במספר, מגיעים במילוי מתמיד בלי הגבלה, והם טריים, רעננים ומושקעים. יצוין לטובה סלט הכבד הקצוץ שנעשה בטוב טעם. משום מה הוא היה גם הראשון להתרוקן, והמלצרים האדיבים מילאו אותו 3 פעמים. יחד איתו בלטו הכרוב הסגול והתירס (שניהם במיונז), וכן העגבניות המגוררות שמשתלבות נהדר עם הפיתה החמה ושוב עם הכבד הקצוץ.

למי שתהה איך אנחנו שומרים על הגזרה המושלמת שלנו. אז ככה!
התפריט מציע בין היתר את מנות השיפודים השגרתיות במסעדות מהסוג הזה: שיפודי עוף ובשר, לצד מנות עוף עשויות ומטופלות יותר, כמו עוף במרינדה מעורב ירושלמי, מרגז וכדו'. הבשרים והמנות היותר אקטיביסטיות מציעים קבבוני טלה, סינטה, צלעות טלה ויש גם סטייק אנגוס.

כדי לטעום קצת מהרבה דברים הזמנו מיקס בשרים זוגי שהגיע על מגש של כסף והכיל פרגית, קבב, מרגז, אנטריקוט, פילה בשר, ובמקום שקדי עגל שאזלו קיבלנו בשר כבש מעולה. פלטת הבשרים הזוגית התבררה כבחירה טובה והיא עלתה למשלם המיסים 199 שקלים. יש אפשרות להגדיל את הפלטה לארבעה ושישה סועדים והיא יכולה להתאים למי שטוב לו לטעום מכל העולמות ולא להתמסר לסוג אחד.

בשרייך סוררים
כאילו כל הטוב הזה לא מספיק, הזמנו גם שתי תוספות: מג'דרה ותבשיל שעועית. טעות גדולה. לא כי המנות האלו לא היו טעימות ומוצלחות, והן היו טעימות ומוצלחות, אלא שזה כבר באמת היה יותר מדי. פעם הבאה נסתפק במנות הבריאות של הסלטים והבשרים.

בשלב המנה האחרונה גיששתי באפילה, לא ידעתי בדיוק מה מציע התפריט. השמות המעודנים לא סיפקו ולו רמז קל על אופי, טעם וכמות המנה. לכן, כששמעתי "קוקוס" במנת קאוור (הערת העורך: שזה שם החיבה שנתן יהודה לקרם בוואריה), קיוויתי שאני בוחר נכון. וכך היה. המנה הייתה פשוט מעולה עם נגיעות שוקולד סביבה, לא כבדה מדי כמו וופל בלגי שעלול לא להחליק בגרון אחרי ארוחת בשרים דשנה. אם אתם לא סולדים מטעם הקוקוס, זו מנה מומלצת עד מאד.

קינוח הרבה יותר טעים מאיך שהוא נראה
מסביבנו ישבו זוגות ומעט משפחות. חצי מאולם המסעדה מוקדש לקבוצות גדולות במתחם חצי פתוח. ישנה אפשרות לישיבה בחוץ, במרפסת של המסעדה אל מול הגשר בואכה בג"ץ, מה שלא בא בחשבון בימי שרב או בחורף הירושלמי הקריר.

למיטב שיפוטי, שירות המלצרים היה אדיב ומאיר פנים. ציפורה מציעה מקום נוח, חנייה חינם בסינמה סיטי, גמישות במנות, כשרות של בד"צ בית יוסף ובעיקר שהות נעימה וטעימה. השארנו טיפ ואשאיר גם לכם: עוד נשוב.


יום שלישי, 18 ביולי 2017

לה ז'ומל

נכון שתמיד רציתם לטוס לצרפת, להגיע במקרה לפטיסרי משפחתי בלב חבל פרובאנס ולהתענג על מטעמי המטבח הצרפתי? אז עכשיו תוכלו לעשות זאת, במסעדה קסומה שנפתחה לאחרונה בבית נקופה. רק דקה מאבו גוש. ותודה לאתר רול על המשימה המפנקת...

לא יודע אם שמתם לב, אבל בשעה טובה נפתח הנתיב השלישי בכביש ירושלים – תל-אביב לכל אורכו. בזכותו, תאמינו או לא, לא קל למצוא את הפקקים הקבועים ביציאה מירושלים ובכניסה אליה. שזו גבירותיי ורבותיי, ממש סיבה למסיבה! אז יצאנו לחגוג ובעקבות הבאזז שנוצר לאחרונה סביב המקום, בחרנו במסעדה החדשה שנפתח לפני שנה בבית נקופה, ישוב קטן וציורי ששוכן בין מבשרת ציון לאבו-גוש, בדיוק רבע שעה נסיעה מירושלים.

השם של המקום, לה ז'ומל (תאומות בצרפתית), כבר חושף חלק משמעותי מהסיפור של בית הקפה והפטיסרי. רותם ומעיין לבית סוויסה, תאומות מקסימות ילידות היישוב, החליטו לאחד כוחות ולנצל את כישרונן בקונדיטוריה (מעיין) ושליטתן ברזי המטבח הצרפתי (רותם) לטובת הקמתה של פינת החמד הקולינרית הנהדרת הזו.

התאומות בפעולה (צילום: אסף קרלה)
התפריט של המקום, כמו גם העיצוב הנעים שלו, לא מותיר מקום לספק: זהו מקום של בוקר. ואווירת הבוקר הזו נמשכת כל יום עד 18:00 בערב. לאחר מכן, המקום משמש לאירועים של עד 70 אורחים ומעניק גם שירותי קייטרינג (במידה והחלטתם להזמין לאירוע שלכם את מטעמי לה ז'ומל, תהיו חברים ותזמינו גם אותי).

הגיע הזמן להפסיק להסתכל בתפריט, אלא במה שיש בו. את עינינו צדו מיד שתי מנות: בנדיקט לה ז'ומל (טיפ חינם: תמיד תזמינו את המנה שנושאת את שם המקום) וקראנץ' קרואסון. כדי לדמיין שאנחנו גם אוכלים בריא, הזמנו בנוסף סלט עגבניות.
טעים לפחות כמו שזה נראה... (צילום: אסף קרלה)
הבנדיקט לה ז'ומל הוא צמד בריושים ביתיים המוגשים עם קממבר וריבת בצל (אפשר לבחור עוד מגוון תוספות מסקרנות), ביצים עלומות, רוטב הולנדז וסלט אישי. מבלי להכביר מילים, נספר שמדובר בלא פחות מאשר מנה אלוהית. אל תפספסו אותה, גם אם הגעתם למקום עבור תה מנחה.

ואז הגיע הקראנץ'. קרואסון חמאה ביתי שמולא בגבינת שמנת, בזיליקום ומוצרלה ועבר תחת ידיו של טוסטר מקומי. המנה הזו הכניסה אותנו כבר לקרב דתי של ממש בין אל הבריושים לאלת הקרואסונים. בהחלטה משותפת החלטנו שמונותיאיזם זה פאסה, וגם פה לא נותר לי אלא להמליץ לכם על מנת חובה נוספת.

אפילו יותר טעים מאיך שזה נראה! (צילום: אסף קרלה)
לסלט עגבניות השרי הצבעוניות שכלל גם נבטי חמניה, בצל סגול, בזיליקום, קרעי מוצרלה, שמן זית, לימון ובלסמי, לא נותר אלא להביט עלינו בקנאה. מפאת הנימוס טעמנו גם ממנו (מה פתאום גרגרנות? אמרתי נימוס!). יש להודות שגם הוא, באופן שכבר לא הפתיע, היה טעים מאד, אז החלטנו להמשיך עם הקו המנומס ולנקות את הצלחת.

הנימוס מחייב
זוכרים שאמרנו שהמקום הזה הוא גם בית קפה וגם פטיסרי? אז אחרי שהשקענו במטעמים של רותם, החלטנו לא לקפח גם את מעיין. זה השלב לציין שבמקום אין תפריט קינוחים כתוב, אלא ויטרינת קינוחים עשירה שכאילו בוהה בך מכל מקום בו תשב. המונה ליזה של הוויטרינות. בגבורה קולינרית עילאית, הסתפקנו בשני קינוחים בלבד והזמנו עוגת גבינה וטירמיסו. זה כבר היה ממש לא פייר. שני הקינוחים היו פנטסטיים וערערו לגמרי את כל תפיסותינו הדתיות. לאחר דיון הלכתי מעמיק, הגענו לתובנה שאנחנו בעצם חיים בשני יקומים מקבילים. יקום האוכל, ויקום הקינוחים. כל יקום והאלוהים שלו (שמתם לב שאלוהים זה בלשון רבים, נכון?).

דברים טובים שיוצאים ממעיין... (צילום: אסף קרלה)
מי שייכנס למבנה המשופץ, שנמצא ממש בכניסה ליישוב, לא ינחש שעד לפני כמה שנים שימש המקום כבית כנסת, שננטש לטובת בית כנסת חדש וגדול יותר. מי שקצת מבין בענייני דת, יודע שיש פה עניין לא פשוט, שכן היהדות קובעת כלל: מעלין בקודש ואין מורידין. המשמעות במקרה שלנו: מקום ששימש כבית כנסת, יוכל לשמש רק לטובת מטרה נעלה יותר. רותם ומעיין בהחלט עמדו באתגר, והן מוכיחות לבאי המקום כל יום מחדש שגם באוכל יכול להיות טעם של קדושה. תודה לאל!


לאתר של לה ז'ומל
נכתב במקור עבור אתר רול

יום שלישי, 4 ביולי 2017

פאפאגאיו

יונתן יעקובוביץ הוא ממייסדי המרכז למדיניות הגירה ישראלית, ארגון שפועל כבר חמש שנים לטפל בתופעת ההסתננות הלא חוקית לישראל וקצר לא מעט הישגים במשך שנות פעילותו מול חמישה שרי פנים שונים.
על כל אלה החלטתי לשמח קצת את יונתן ואין שמחה אלא בבשר. אז הלכנו לפאפאגאיו.

ביקור במסעדה זה תמיד סיבה למסיבה, אבל הזמנה לבקר מסעדה זו חגיגה כפולה ומכופלת שלא יכולתי לסרב לה. יש בזה משהו די מלהיב, אפילו קצת 007, כאשר מושאי הביקורת לא יודעים מה מטרת ביקורך האמיתית. תאמינו לי, זה לא קל לצלם תפריט בלי שהמלצרים החביבים יקלטו אותך, אבל הם דווקא לא חשדו בדבר החברה התמימים האלה. האמת, הרגיש לי קצת כמו שאני מוביל אותם "כצאן לטבח", אבל אולי המחשבה הזו עלתה לי רק בגלל שהם הלכו הלוך ושוב עם שיפודי בשר בגודל של עדר בינוני.

בכל מקרה, תחושת המחתרת רק גברה כיוון שעבורי זו הייתה לא פחות מפעולה מעבר לקווי האויב. לאחרונה יצא "איגוד המסעדות" בקמפיין אגרסיבי לבטל את "חוק פיקדון כספי מסתננים" שבמקרה אני יזמתי. החוק מחייב מעסיקים של מסתננים להפקיד 20 אחוז ממשכורתם ועוד שווה ערך ל-16 אחוז על חשבון המעסיק, בקרן ממשלתית עד ליציאתם מישראל. המסעדנים, כנראה המעסיקים המשמעותיים ביותר של אוכלוסיית המסתננים, לא אוהבים את החוק הזה, בלשון המעטה.
הופתענו לטובה עוד לפני שהתיישבנו
בכל מקרה ולמרות שזה עלול היה להיות שטח עוין, הופתעתי מאוד מהעיצוב היפה ואלגנטי של המסעדה, במיוחד בהתחשב בכך שהיא ממוקמת באזור התעשייה תלפיות, אזור שלרוב מאכלס מסעדות בסגנון עממי יותר. מעבר לעיצוב, יש שם מבחר גדול של שולחנות לזוגות, ספות לארבעה סועדים וכלה במספר שולחנות לקבוצות גדולות, מה שהופך את החוויה למתאימה ונעימה מאוד עבור כל אירוע. מכיוון שמדובר במסעדה עם כשרות מהדרין, חלק גדול מהסועדים היו חרדים, מה שהעניק לאווירה ניחוח ירושלמי, אם כי חופשית לחלוטין עם מוזיקת רקע קלילה.

כפתיח למשימה שלנו הזמנו את מנת ה"סלט כבדי עוף בגריל". זו הייתה מנה מצוינת, גם יפה וגם טעימה. השילוב של הכבד והצ'יפס בטטה הוא ממש מנצח לטעמי, למרות שאישית הייתי מבקש להבא שיכינו את הכבד פחות וול דאן. לאחר מכן המשכנו לחלוק את פלטת הבשרים "ג'ונטוס פורטו אלגרה", שכלל נתח אנטריקוט, חתיכות פרגית, קבב וצ'וריסוס במשקל של 900 גרם ובעלות של 281 ש"ח, לא ממש מחיר פועלים כפי שמיקום המסעדה היה עלול לרמז.

יש משהו נחמד מאוד בפלטת בשרים בגלל האפשרות לטעום ממגוון בשרים, אך כחובב בשר יונקים מושבע, לרוב אני נמנע מכך כיוון שבמחיר דומה ניתן קבל איזה סטייק אנטריקוט או גוש סינטה טהור, בלי הסחות דעת כמו פרגית וקבבים וכו'. למרות זאת, כיוון שהיינו בשליחות טעימות לאומית, פלטת הבשרים הייתה האפשרות המתבקשת.

יש פלטה של שבת ויש פלטה של יום חול
מסתבר שחושי הריגול שלי דווקא היו מוצלחים באותו ערב (לפחות כך חשבתי באותו רגע), כיוון שהסטייק היה סביר, אבל מה שהכתיר את הפעולה כמוצלחת היו הקבבים המדהימים, וגם הפרגיות הפתיעו לטובה. דווקא הצ'וריסוס קיבלו ציון עובר פלוס, אבל ממסעדה בסגנון ברזילאי היית מצפה ליותר ממנת דגל שכזו. המנה הגיעה עם שתי מנות צד והזמנו סלט וצ'יפס שהיו סבבה, אבל אם את אוהבים צ'יפס, חובה לקחת אותם בשתי המנות אם אתם רוצים לבוא על סיפוקכם.

לקינוח לקחנו את הסניקרס, ואם לא היה מדובר במסעדת מהדרין, בחיים לא הייתם משכנעים אותי שזה לא חלבי. מסעדה ברזילאית או לא, הבשר היה על הכיפאק, אבל הקינוח היה קרנבל.

על אף שסך הכל המסעדה מקבלת ציון טוב מאד, אנחנו לעומת זאת נכשלנו כישלון חרוץ כמרגלים. מסעדת פאפאגאיו ידועה בעיקר עבור המנה שלא הזמנו, מנת ה"אכול כפי יכולתך" הזכורה לטוב. מאז התיכון אני חולם שאגיע לכאן ואוכל את עצמי לדעת אבל מעולם לא הבאתי את עצמי לעשות זאת. כשקיבלתי את ההזמנה מעדי, קיוויתי שהפעם אזכה ועוד על חשבון הברון. להפתעתי, כשפתחתי את התפריט כלל לא מצאתי את המנה. שמעתי בעבר שמועות שביטלו את המנה הזו ובצר לנו, הלכנו על פלטת הבשרים. אולי הלכנו רחוק מדי עם משחק הצללים, כיוון ששאלה פשוטה למלצרים הייתה מגלה כי המנה קיימת גם קיימת ואף מופיעה בעמוד הראשון, אך היא נקראת שם  ה"שולחן הברזילאי". המנה מתפרסת על שני עמודים שלמים, אך לדאבוננו המילים "בשפע וללא הגבלה" נקברו עמוק בתוך הטקסט, מעבר לכישורי הריגול של שנינו, בוגרי מוסדות אקדמיים ישראליים. לתומנו חשבנו שמדובר בעוד סוג של פלטת בשרים ותו לא.

לא בתמונה: יונתן ועדי לא מבינים מה הולך סביבם
זה לא שהמסעדה מנסה להסתיר את המנה, שכן לכל אורך הארוחה זיהינו מלצרים הולכים הלוך ושוב עם שיפודי בשר ענקיים שאמנם לא טעמנו, אבל בהחלט הוציאו לנו את העיניים. הייתי ממליץ להם לכתוב בענק את המילים "אכול כפי יכולתך" כי עם כל הכבוד לתיאורים משובבי הנפש על איכות הבשר, מקורותיו הברזילאים וחיבתו למוזיקת סלסה, זה מה שבאמת מעניין אותנו כישראלים. בקיצור, תאמינו או לא, אבל הצלחנו לעבור ערב שלם במסעדת "אכול כפי יכולתך" במחשבה שהמנה עברה מן העולם. בכל מקרה, זה לא נורא בכלל, עכשיו נותרה לי סיבה מצוינת לחזור שוב ואם כבר אגשים אז סוף סוף את חלום הנעורים, אולי אהיה גם אסטרונאוט, או מרגל.


לאתר המסעדה

יום ראשון, 18 ביוני 2017

קרייב

כמה סיפורים אתם מכירים על תלמיד שהתאהב במורה שלו? אז הנה עוד אחד: עדי טובי היא המורה הנערצת שלי לערבית מדוברת. לכן הסכמתי לקחת אותה לאן שהיא רק רוצה, והיא עשתה יופי של בחירה: הקרייב, אחת המסעדות שמובילות את הבאזז סביב ההתחדשות הקולינרית של שוק מחנה יהודה בשנה האחרונה. 

עכשיו תורי. עכשיו תורי לאכול.

אחרי חודשים ארוכים של קריאה בטורים, נעתר מר ארבל להפצרותיי להתארח בבלוג מאכלי-ים, אבל התנה זאת בתנאי שהיה כמעט בלתי אפשרי עבורי לעמוד בו, ואני מצטטת: "רק תבחרי לאן".

לבחור זה לא בשבילי, ולכן ביקשתי מחברה לעשות זאת עבורי. הדגשתי שאני מעדיפה מקום שנפתח אחרי שעזבתי את העיר, כי בשאר המקומות כבר שתיתי את ההפוך שלי, והוספתי שתקפיד על שלושה דברים:
1. לא מסעדה בשרית – כי תמיד העדפתי אוכל צמחוני.
2. לא אוכל מקסיקני – כי זיכרונותיי ממקסיקו כוללים שעמום קולינרי של בצקים ומילויים.
3. לא מקום שמתפאר בכריכיו - כי בחיאת, במסעדה אל תביאו לי סנדוויצ'ים.
בקיצור, הלכנו לקרייב, מסעדה בשרית אמריקנית כשרה עם ניחוח מקסיקני.

כשנכנסנו המלצר המליץ בכל פה על מנת הדגל של המסעדה- כריך 'דה-רובן' שמכיל פסטרמה תוצרת בית, מוצרלה טבעונית, קימצ'י, בצל כבוש ומיונז כמהין. עכשיו, תראו, זה נכון שיש לי אנטי לכריכים, אבל המלצר פשוט עשה לי חשק, אז לקחתי אותו (את הכריך, כן?).

ועדיין, רציתי משהו נועז יותר (והפוך הם לא מגישים שם כי המסעדה בשרית וכשרה), אז שמתי ספקותיי בכיסיי והזמנתי לנו בוריטוס עם חזה בקר ('פילי סטייל'), טורטייה עם דג לוקוס ('דג באחה') ושני קוקטיילים משמחים שתמיד יהיו שם בשבילנו אם תתרגש לבוא עלינו איזו פורענות. אגב, המלצרים נמצאים שם כדי לענות על שאלות ולהגיש את המנות, אך את ההזמנה מבצעים עצמונית בדלפק. זה קצת מוזר, אך זה עומד להשתלם, חכו לסוף.

תמונת הכל כלול
בזמן שהמתנו למנות עשיתי סיבוב בפנים - יש שם קירות מחוספסים מבטון, גרפיטי שנראה כמו פרשנות מופשטת לכתובת צבעונית של 'נחמן מאומן', מסך גדול של קליפים כשברקע מתנגנת מוסיקה שיכולה להתאים לכל תחנת רדיו פופולרית, חלונות זכוכית גדולים ויפים שמפרידים את המטבח, שנמצא במרכז כחלק מהבר, מאזור הסועדים. מה אומר לכם, בתור בחורה שלא אוהבת להתאמץ, אהבתי את העובדה שהעיצוב לא מאומץ מצד אחד, ומאותו צד ממש גם לא מתאמץ להיראות לא מאומץ. אנחנו ישבנו בחוץ, ולמרות שאנחנו כבר בחודש מאי, החוויה הזו מתאימה רק למי שאוהב את הבירה שלו קרה (ירושלים, שחררי, בשאר הארץ כבר קיץ גם בלילה).

העיקר המנות הגיעו. ביחד. וגם הקוקטיילים. והכל היה נראה עשיר ומזמין. הכי צבעונית ומעניינת נראתה הטורטייה דג באחה, מה לא היה בה? דג קוד בטמפורה, פנקו יפני, סלט כרוב יפני, ירקות כבושים, מיונז סריראצ'ה טוביקו. הסתקרנתי לגלות איך כל הטעמים והמרקמים האלה ישתלבו יחד.  במילה אחת: הרמוניה משמחת חך (אוקיי, אוקיי, אז אתם חייבים לי שתי מילים). הטעם של הדג לא היה חזק ואני מהמרת שגם מי שאינו חובב את טעמם של יצורים מימיים אלה ייהנה מהמנה הזו.

בנוסף, חוויית הטורטייה תרמה להעלאת תחושת המסוגלות האישית מכיוון שהצלחתי לא להפיל ממנה כלום (שמעו לי - תנו ביס קטן למעלה להפחית מהעומס ואז תמשיכו מהצדדים). היה כל כך טעים שקיוויתי שהטורטייה לא תיגמר כל כך מהר, אבל היא כן.

עדי מדגימה מסוגלות אישית
לא נותרה ברירה אלא לעבור לבוריטוס דה פילי שהכיל חזה בקר בבישול ארוך, פלפלים, פטריות ובצל מוקפצים וגבינה טבעונית. כבר בביס הראשון הבנתי שהגיע הזמן ללמוד איך להשתמש במילה נימוח, אבל מכיוון שאני עדיין מהססת אספר על מרקם שמנתי אחיד וטעם פיקנטי עם ארומה של ברביקיו. מנה אדירה וטעימה שישר משתלטת על כל הפה ומותירה אותך עם טעם של עוד. בשלוש מילים – וואו, וואו, וואו (רואים? אני לומדת).

עד כה כל אחד מאיתנו אכל חצי מנה מהטורטייה וחצי מנה מהבוריטוס וכבר היינו די מלאים, אבל הכריך העצום שהיה עסיסי כשהוגש חיכה לנו, ולא רצינו לייבש אותו עוד. אז כן, חובבי הסנדוויצ'ים יתענגו על כריך דה-רובן, על הבשר הטרי, על הפריסה הדקה שלו מחד, ומאידך הכמויות הנדיבות והתוספות המשלימות.

היה עצוב שנגמר האוכל, אז לגמנו עוד מהקוקטיילים. הלכנו על אחד קלאסי, כי מה יכול להיות רע ב'מרגריטה'? ואחד נועז יותר, 'דרג'ילינג', על בסיס ג'ין בומביי ותה שחור בתוספת תבלון מרענן של הל, לימון ופלח תפוז. הלגימות הראשונות היו מפתיעות, אבל אחר כך התרגלתי והפסקתי להתרגש. בלילה קר כזה הייתי מעדיפה לנסות אותו חם.

עדי שוכחת לכתוב על הקינוחים וממחישה את הפתגם של תמונה אחת שווה אלף מילים...
כשניגשנו לשלם הבנו שהמסעדה דואגת לשלם שכר מלא למלצרים, וכמדיניות אין צורך להשאיר טיפ. בתור מישהי שמלצרה שנים ופעם תפסה את עצמה בקלקלתה כשהבינה שהיא הפסיקה להעריך אנשים לפי כמה הם נחמדים ואדיבים אלא לפי כמה טיפ הם משאירים, אני יכולה לומר שזהו שינוי תרבות מבורך.

בקיצור, היינו בקרייב.


לדף הפייסבוק של קרייב

יום שבת, 3 ביוני 2017

מייקס פלייס

חוץ מזה שעו"ד שמחה רוטמן הוא ממייסדי התנועה למשילות ודמוקרטיה, הוא גם שמרן שלא מעז להזמין מה שלא נמצא בתפריט. השקת תפריט הספיישלים החדש של המייקס פלייס, הייתה נראית לי כמו הזדמנות נהדרת לאפשר לשמחה ליהנות קצת ממטעמי המטבח המעולה של המקום.

נודע לי שדו"ח הביקורת של נציב התלונות על הפרקליטות, השופט בדימוס דוד רוזן, עומד להתפרסם לציבור. השופט רוזן מוכר לציבור בעיקר סביב גזר הדין בעניין אולמרט בתיק הולילנד.  ממש במקביל הזמין אותי עדי לביקורת מסעדות בבלוג, ועוד על המייקס פלייס, מוסד ירושלמי ותיק, לפחות כמו אולמרט, הולילנד, או שחיתות בעירייה, וחשבתי לעצמי שמלאכה כה חשובה של ביקורת על מוסדות ירושלמיים ותיקים אסור להותיר בידי מערכת המשפט, וחייבים להכניס מעט משילות ודמוקרטיה לעניין.

ספוילר: כנראה שאני מבקר נחמד כי המייקס פלייס יוצא אצלי הרבה יותר טוב ממה שהפרקליטות יצאה מהביקורת של רוזן. מצד שני, השף של המייקס פלייס לא עושה קיצורי דרך, ומקפיד על שקיפות מלאה. אולי כדאי לעשות השתלמויות לפרקליטים במייקס פלייס, אני בטוח שהם לא יתנגדו. בטח לא אחרי שהם ינסו את התפריט החדש של המקום...

המשרד שלי נמצא במרכז העיר, ולכן אני בדרך כלל מגיע למייקס פלייס דווקא בשעות היותר "מתות", ביום עבודה רגיל, בדרך חזרה מבית המשפט או מהכנסת. תמיד אפשר לעצור ולאכול המבורגר שהוא אחד מהטובים בירושלים, או מנת כנפיים חריפות של בופאלו, ולהמשיך את היום בכוחות מחודשים, למען הלקוחות הרגילים, המשילות, הדמוקרטיה, ומה שביניהם.

המלצה חמה מביקורים קודמים: כנפיים חריפות בנוסח בופאלו
אבל בשעות הערב, המייקס פלייס, שהקשר בינו לבין המייק המקורי אבד בערפילי הזמן, הופך לאבן שואבת, בעיקר לדוברי האנגלית שעיר הקודש מלאה מהם. אמנם שורשי שלושה רבעים שלי, הם מפולין בואכה גליציה ואני מרגיש לגמרי בבית בשילוב של הרינג, רגל קרושה, צ'ולנט וגפילטע פיש. ובכל זאת, מסעדות בסגנון אמריקאי, ובייחוד כשהן משלבות בין אמריקאי למקסיקני, מזכירות לי את הרבע האמריקאי שלי, שנטש את הגולה לפני יותר ממאה שנה, ובחר בירושלים על פני קליבלנד.

הפעם הקודמת שהייתי במייקס פלייס בשעות הערב, הייתה באחד מערבי תחרויות הטריוויה שיש במקום. למען הגילוי הנאות, הקבוצה המשפחתית שלי הפסידה הפסד צורב, מה שגרם לי לחשוב שיש פחות מדי שאלות על הפרדת רשויות, חוקי יסוד, או על אהרון ברק. מייקס פלייס, לטיפולכם המהיר אודה.

לכן כשעדי הזמין אותי לטעום מהתפריט החדש ומהמנות המקסיקניות של מייקס פלייס, קפצתי על האתגר בשמחה, מתוך מחשבה שיש צורך באיזו חוויה מתקנת, שתשכיח את ההפסד הלא-טריוויאלי, תחזיר את הכוח לנבחרים, ותשקם את אמון הציבור. התחלנו בקארי וורסט, שכבר התפריט מעיד עליה שהיא נקניקיית עגל מעולה, עם קטשופ קארי. הוורסט (שזה נקניקיה בגרמנית, הבטחתי חוויה מתקנת על הטריוויה) עמדה בציפיות. מעולה, טעימה ופותחת את התיאבון.

כמה שזה נראה טוב, ככה זה גם טעים!
הפעילות הציבורית של התנועה למשילות ודמוקרטיה קוראת לשמרנות, ונמנעת מאקטיביזם. כשמרן, שמשתדל להיצמד לטקסט, תמיד קינאתי בסועדים המתוחכמים, שנכנסים למסעדה ומבקשים מהמלצר שלושה או ארבעה שינויים למה שכתוב בתפריט, ולמרות שהם הזמינו סלט קיסר, איכשהו אחרי שהם הורידו את החסה ושינו את הרוטב, הם קיבלו בסוף סטייק פילה.

בשביל אנשים כמוני, המנהל הנמרץ של מייקס פלייס, ראובן, הגדיל ראש, והוסיף לתפריט חלקים שנבנו למעשה בסגנון ויקיפדיה. שינויים ותוספות שהלקוחות הקבועים והמתוחכמים הזמינו, נכנסו לתפריט, וכך גם בחור שמרן כמוני זכה לקבל המבורגר בנוסח הוואי (עם אננס, פסטרמה בטעם אווז וחלפניו) וסנדוויץ' עם שלושה סוגי בשר (חזה עוף, קורנביף ופסטרמה בטעם אווז). לא הייתי חושב בחיים על השילובים האלה, אבל אחרי שזה כתוב, וזה מה שהעם בחר, זה מה שהעם יקבל. ופסק הדין שנכתב פה אחד, הוא שהשילובים האלה עובדים מצוין. ההמבורגר (מדיום, בטח שמדיום, בכל זאת רבע אמריקאי) ושלושה סוגי הבשר, בהחלט מוצדקים.

המלצת העורך: לא לוותר על הפאהיטאס
ומאחר ואנחנו עדיין בחוויה המתקנת על הטריוויה, ובגלל שהתכנסנו בין היתר לכבוד התפריט המקסיקני החדש, למדתי שפאהיטאס (Fajita) זה בעצם השם המקסיקני של המוקפץ. שמגיע עם הגוואקמולי והסלסה, יחד עם השמנת הטבעונית של מייקס פלייס. אה כן, וטורטיות מעולות שמתחבאות להן כאילו היו אפיקומן.

וכמו שלמדתי מחמי (שכיליד שיקאגו, הוא אמריקאי באופן יותר משכנע ממני) קינוח של ארוחה טובה, הוא עוד המבורגר, ולכן לקינוח הגיע המבורגר וצ'יפס, שהם בעצם מנה אחרונה יצירתית ביותר. במייקס פלייס לקחו את הלחמנייה של ההמבורגר, הפכו אותה למתוקה והוסיפו רוטב שוקולד, הכניסו קצפת פנימה, וגם טיגנו לחם מתוק בצורת צ'יפס כתוספת. זה גם נראה טוב, גם מאוד טעים, וגם יכול לשמש כקינוח כיפי לחבר'ה (זו מנה גדולה מדי בשביל להתגבר עליה לבד).

תודה צ'רלי על המורשת המעולה שהותרת אחרייך
קוקטייל הצ'רלי (על שם ברמנית עבר של המייקס פלייס) המשובח שימש תירוץ מושלם להימנע מנהיגה חזרה הביתה. אמצע הלילה, מרכז העיר ירושלים, עורך דין, השילוב המושלם. מה כבר יכולתי לעשות? הלכתי למשרד.


לאתר של הסניף הירושלמי
לדף הפייסבוק של המקום