יום שלישי, 18 ביולי 2017

לה ז'ומל

נכון שתמיד רציתם לטוס לצרפת, להגיע במקרה לפטיסרי משפחתי בלב חבל פרובאנס ולהתענג על מטעמי המטבח הצרפתי? אז עכשיו תוכלו לעשות זאת, במסעדה קסומה שנפתחה לאחרונה בבית נקופה. רק דקה מאבו גוש. ותודה לאתר רול על המשימה המפנקת...

לא יודע אם שמתם לב, אבל בשעה טובה נפתח הנתיב השלישי בכביש ירושלים – תל-אביב לכל אורכו. בזכותו, תאמינו או לא, לא קל למצוא את הפקקים הקבועים ביציאה מירושלים ובכניסה אליה. שזו גבירותיי ורבותיי, ממש סיבה למסיבה! אז יצאנו לחגוג ובעקבות הבאזז שנוצר לאחרונה סביב המקום, בחרנו במסעדה החדשה שנפתח לפני שנה בבית נקופה, ישוב קטן וציורי ששוכן בין מבשרת ציון לאבו-גוש, בדיוק רבע שעה נסיעה מירושלים.

השם של המקום, לה ז'ומל (תאומות בצרפתית), כבר חושף חלק משמעותי מהסיפור של בית הקפה והפטיסרי. רותם ומעיין לבית סוויסה, תאומות מקסימות ילידות היישוב, החליטו לאחד כוחות ולנצל את כישרונן בקונדיטוריה (מעיין) ושליטתן ברזי המטבח הצרפתי (רותם) לטובת הקמתה של פינת החמד הקולינרית הנהדרת הזו.

התאומות בפעולה
התפריט של המקום, כמו גם העיצוב הנעים שלו, לא מותיר מקום לספק: זהו מקום של בוקר. ואווירת הבוקר הזו נמשכת כל יום עד 18:00 בערב. לאחר מכן, המקום משמש לאירועים של עד 70 אורחים ומעניק גם שירותי קייטרינג (במידה והחלטתם להזמין לאירוע שלכם את מטעמי לה ז'ומל, תהיו חברים ותזמינו גם אותי).

הגיע הזמן להפסיק להסתכל בתפריט, אלא במה שיש בו. את עינינו צדו מיד שתי מנות: בנדיקט לה ז'ומל (טיפ חינם: תמיד תזמינו את המנה שנושאת את שם המקום) וקראנץ' קרואסון. כדי לדמיין שאנחנו גם אוכלים בריא, הזמנו בנוסף סלט עגבניות.
טעים לפחות כמו שזה נראה...
הבנדיקט לה ז'ומל הוא צמד בריושים ביתיים המוגשים עם קממבר וריבת בצל (אפשר לבחור עוד מגוון תוספות מסקרנות), ביצים עלומות, רוטב הולנדז וסלט אישי. מבלי להכביר מילים, נספר שמדובר בלא פחות מאשר מנה אלוהית. אל תפספסו אותה, גם אם הגעתם למקום עבור תה מנחה.

ואז הגיע הקראנץ'. קרואסון חמאה ביתי שמולא בגבינת שמנת, בזיליקום ומוצרלה ועבר תחת ידיו של טוסטר מקומי. המנה הזו הכניסה אותנו כבר לקרב דתי של ממש בין אל הבריושים לאלת הקרואסונים. בהחלטה משותפת החלטנו שמונותיאיזם זה פאסה, וגם פה לא נותר לי אלא להמליץ לכם על מנת חובה נוספת.

יותר טעים מאיך שזה נראה!
לסלט עגבניות השרי הצבעוניות שכלל גם נבטי חמניה, בצל סגול, בזיליקום, קרעי מוצרלה, שמן זית, לימון ובלסמי, לא נותר אלא להביט עלינו בקנאה. מפאת הנימוס טעמנו גם ממנו (מה פתאום גרגרנות? אמרתי נימוס!). יש להודות שגם הוא, באופן שכבר לא הפתיע, היה טעים מאד, אז החלטנו להמשיך עם הקו המנומס ולנקות את הצלחת.

הנימוס מחייב
זוכרים שאמרנו שהמקום הזה הוא גם בית קפה וגם פטיסרי? אז אחרי שהשקענו במטעמים של רותם, החלטנו לא לקפח גם את מעיין. זה השלב לציין שבמקום אין תפריט קינוחים כתוב, אלא ויטרינת קינוחים עשירה שכאילו בוהה בך מכל מקום בו תשב. המונה ליזה של הוויטרינות. בגבורה קולינרית עילאית, הסתפקנו בשני קינוחים בלבד והזמנו עוגת גבינה וטירמיסו. זה כבר היה ממש לא פייר. שני הקינוחים היו פנטסטיים וערערו לגמרי את כל תפיסותינו הדתיות. לאחר דיון הלכתי מעמיק, הגענו לתובנה שאנחנו בעצם חיים בשני יקומים מקבילים. יקום האוכל, ויקום הקינוחים. כל יקום והאלוהים שלו (שמתם לב שאלוהים זה בלשון רבים, נכון?).

דברים טובים שיוצאים ממעיין...
מי שייכנס למבנה המשופץ, שנמצא ממש בכניסה ליישוב, לא ינחש שעד לפני כמה שנים שימש המקום כבית כנסת, שננטש לטובת בית כנסת חדש וגדול יותר. מי שקצת מבין בענייני דת, יודע שיש פה עניין לא פשוט, שכן היהדות קובעת כלל: מעלין בקודש ואין מורידין. המשמעות במקרה שלנו: מקום ששימש כבית כנסת, יוכל לשמש רק לטובת מטרה נעלה יותר. רותם ומעיין בהחלט עמדו באתגר, והן מוכיחות לבאי המקום כל יום מחדש שגם באוכל יכול להיות טעם של קדושה. תודה לאל!


לאתר של לה ז'ומל
נכתב במקור עבור אתר רול

יום שלישי, 4 ביולי 2017

פאפאגאיו

יונתן יעקובוביץ הוא ממייסדי המרכז למדיניות הגירה ישראלית, ארגון שפועל כבר חמש שנים לטפל בתופעת ההסתננות הלא חוקית לישראל וקצר לא מעט הישגים במשך שנות פעילותו מול חמישה שרי פנים שונים.
על כל אלה החלטתי לשמח קצת את יונתן ואין שמחה אלא בבשר. אז הלכנו לפאפאגאיו.

ביקור במסעדה זה תמיד סיבה למסיבה, אבל הזמנה לבקר מסעדה זו חגיגה כפולה ומכופלת שלא יכולתי לסרב לה. יש בזה משהו די מלהיב, אפילו קצת 007, כאשר מושאי הביקורת לא יודעים מה מטרת ביקורך האמיתית. תאמינו לי, זה לא קל לצלם תפריט בלי שהמלצרים החביבים יקלטו אותך, אבל הם דווקא לא חשדו בדבר החברה התמימים האלה. האמת, הרגיש לי קצת כמו שאני מוביל אותם "כצאן לטבח", אבל אולי המחשבה הזו עלתה לי רק בגלל שהם הלכו הלוך ושוב עם שיפודי בשר בגודל של עדר בינוני.

בכל מקרה, תחושת המחתרת רק גברה כיוון שעבורי זו הייתה לא פחות מפעולה מעבר לקווי האויב. לאחרונה יצא "איגוד המסעדות" בקמפיין אגרסיבי לבטל את "חוק פיקדון כספי מסתננים" שבמקרה אני יזמתי. החוק מחייב מעסיקים של מסתננים להפקיד 20 אחוז ממשכורתם ועוד שווה ערך ל-16 אחוז על חשבון המעסיק, בקרן ממשלתית עד ליציאתם מישראל. המסעדנים, כנראה המעסיקים המשמעותיים ביותר של אוכלוסיית המסתננים, לא אוהבים את החוק הזה, בלשון המעטה.
הופתענו לטובה עוד לפני שהתיישבנו
בכל מקרה ולמרות שזה עלול היה להיות שטח עוין, הופתעתי מאוד מהעיצוב היפה ואלגנטי של המסעדה, במיוחד בהתחשב בכך שהיא ממוקמת באזור התעשייה תלפיות, אזור שלרוב מאכלס מסעדות בסגנון עממי יותר. מעבר לעיצוב, יש שם מבחר גדול של שולחנות לזוגות, ספות לארבעה סועדים וכלה במספר שולחנות לקבוצות גדולות, מה שהופך את החוויה למתאימה ונעימה מאוד עבור כל אירוע. מכיוון שמדובר במסעדה עם כשרות מהדרין, חלק גדול מהסועדים היו חרדים, מה שהעניק לאווירה ניחוח ירושלמי, אם כי חופשית לחלוטין עם מוזיקת רקע קלילה.

כפתיח למשימה שלנו הזמנו את מנת ה"סלט כבדי עוף בגריל". זו הייתה מנה מצוינת, גם יפה וגם טעימה. השילוב של הכבד והצ'יפס בטטה הוא ממש מנצח לטעמי, למרות שאישית הייתי מבקש להבא שיכינו את הכבד פחות וול דאן. לאחר מכן המשכנו לחלוק את פלטת הבשרים "ג'ונטוס פורטו אלגרה", שכלל נתח אנטריקוט, חתיכות פרגית, קבב וצ'וריסוס במשקל של 900 גרם ובעלות של 281 ש"ח, לא ממש מחיר פועלים כפי שמיקום המסעדה היה עלול לרמז.

יש משהו נחמד מאוד בפלטת בשרים בגלל האפשרות לטעום ממגוון בשרים, אך כחובב בשר יונקים מושבע, לרוב אני נמנע מכך כיוון שבמחיר דומה ניתן קבל איזה סטייק אנטריקוט או גוש סינטה טהור, בלי הסחות דעת כמו פרגית וקבבים וכו'. למרות זאת, כיוון שהיינו בשליחות טעימות לאומית, פלטת הבשרים הייתה האפשרות המתבקשת.

יש פלטה של שבת ויש פלטה של יום חול
מסתבר שחושי הריגול שלי דווקא היו מוצלחים באותו ערב (לפחות כך חשבתי באותו רגע), כיוון שהסטייק היה סביר, אבל מה שהכתיר את הפעולה כמוצלחת היו הקבבים המדהימים, וגם הפרגיות הפתיעו לטובה. דווקא הצ'וריסוס קיבלו ציון עובר פלוס, אבל ממסעדה בסגנון ברזילאי היית מצפה ליותר ממנת דגל שכזו. המנה הגיעה עם שתי מנות צד והזמנו סלט וצ'יפס שהיו סבבה, אבל אם את אוהבים צ'יפס, חובה לקחת אותם בשתי המנות אם אתם רוצים לבוא על סיפוקכם.

לקינוח לקחנו את הסניקרס, ואם לא היה מדובר במסעדת מהדרין, בחיים לא הייתם משכנעים אותי שזה לא חלבי. מסעדה ברזילאית או לא, הבשר היה על הכיפאק, אבל הקינוח היה קרנבל.

על אף שסך הכל המסעדה מקבלת ציון טוב מאד, אנחנו לעומת זאת נכשלנו כישלון חרוץ כמרגלים. מסעדת פאפאגאיו ידועה בעיקר עבור המנה שלא הזמנו, מנת ה"אכול כפי יכולתך" הזכורה לטוב. מאז התיכון אני חולם שאגיע לכאן ואוכל את עצמי לדעת אבל מעולם לא הבאתי את עצמי לעשות זאת. כשקיבלתי את ההזמנה מעדי, קיוויתי שהפעם אזכה ועוד על חשבון הברון. להפתעתי, כשפתחתי את התפריט כלל לא מצאתי את המנה. שמעתי בעבר שמועות שביטלו את המנה הזו ובצר לנו, הלכנו על פלטת הבשרים. אולי הלכנו רחוק מדי עם משחק הצללים, כיוון ששאלה פשוטה למלצרים הייתה מגלה כי המנה קיימת גם קיימת ואף מופיעה בעמוד הראשון, אך היא נקראת שם  ה"שולחן הברזילאי". המנה מתפרסת על שני עמודים שלמים, אך לדאבוננו המילים "בשפע וללא הגבלה" נקברו עמוק בתוך הטקסט, מעבר לכישורי הריגול של שנינו, בוגרי מוסדות אקדמיים ישראליים. לתומנו חשבנו שמדובר בעוד סוג של פלטת בשרים ותו לא.

לא בתמונה: יונתן ועדי לא מבינים מה הולך סביבם
זה לא שהמסעדה מנסה להסתיר את המנה, שכן לכל אורך הארוחה זיהינו מלצרים הולכים הלוך ושוב עם שיפודי בשר ענקיים שאמנם לא טעמנו, אבל בהחלט הוציאו לנו את העיניים. הייתי ממליץ להם לכתוב בענק את המילים "אכול כפי יכולתך" כי עם כל הכבוד לתיאורים משובבי הנפש על איכות הבשר, מקורותיו הברזילאים וחיבתו למוזיקת סלסה, זה מה שבאמת מעניין אותנו כישראלים. בקיצור, תאמינו או לא, אבל הצלחנו לעבור ערב שלם במסעדת "אכול כפי יכולתך" במחשבה שהמנה עברה מן העולם. בכל מקרה, זה לא נורא בכלל, עכשיו נותרה לי סיבה מצוינת לחזור שוב ואם כבר אגשים אז סוף סוף את חלום הנעורים, אולי אהיה גם אסטרונאוט, או מרגל.


לאתר המסעדה

יום ראשון, 18 ביוני 2017

קרייב

כמה סיפורים אתם מכירים על תלמיד שהתאהב במורה שלו? אז הנה עוד אחד: עדי טובי היא המורה הנערצת שלי לערבית מדוברת. לכן הסכמתי לקחת אותה לאן שהיא רק רוצה, והיא עשתה יופי של בחירה: הקרייב, אחת המסעדות שמובילות את הבאזז סביב ההתחדשות הקולינרית של שוק מחנה יהודה בשנה האחרונה. 

עכשיו תורי. עכשיו תורי לאכול.

אחרי חודשים ארוכים של קריאה בטורים, נעתר מר ארבל להפצרותיי להתארח בבלוג מאכלי-ים, אבל התנה זאת בתנאי שהיה כמעט בלתי אפשרי עבורי לעמוד בו, ואני מצטטת: "רק תבחרי לאן".

לבחור זה לא בשבילי, ולכן ביקשתי מחברה לעשות זאת עבורי. הדגשתי שאני מעדיפה מקום שנפתח אחרי שעזבתי את העיר, כי בשאר המקומות כבר שתיתי את ההפוך שלי, והוספתי שתקפיד על שלושה דברים:
1. לא מסעדה בשרית – כי תמיד העדפתי אוכל צמחוני.
2. לא אוכל מקסיקני – כי זיכרונותיי ממקסיקו כוללים שעמום קולינרי של בצקים ומילויים.
3. לא מקום שמתפאר בכריכיו - כי בחיאת, במסעדה אל תביאו לי סנדוויצ'ים.
בקיצור, הלכנו לקרייב, מסעדה בשרית אמריקנית כשרה עם ניחוח מקסיקני.

כשנכנסנו המלצר המליץ בכל פה על מנת הדגל של המסעדה- כריך 'דה-רובן' שמכיל פסטרמה תוצרת בית, מוצרלה טבעונית, קימצ'י, בצל כבוש ומיונז כמהין. עכשיו, תראו, זה נכון שיש לי אנטי לכריכים, אבל המלצר פשוט עשה לי חשק, אז לקחתי אותו (את הכריך, כן?).

ועדיין, רציתי משהו נועז יותר (והפוך הם לא מגישים שם כי המסעדה בשרית וכשרה), אז שמתי ספקותיי בכיסיי והזמנתי לנו בוריטוס עם חזה בקר ('פילי סטייל'), טורטייה עם דג לוקוס ('דג באחה') ושני קוקטיילים משמחים שתמיד יהיו שם בשבילנו אם תתרגש לבוא עלינו איזו פורענות. אגב, המלצרים נמצאים שם כדי לענות על שאלות ולהגיש את המנות, אך את ההזמנה מבצעים עצמונית בדלפק. זה קצת מוזר, אך זה עומד להשתלם, חכו לסוף.

תמונת הכל כלול
בזמן שהמתנו למנות עשיתי סיבוב בפנים - יש שם קירות מחוספסים מבטון, גרפיטי שנראה כמו פרשנות מופשטת לכתובת צבעונית של 'נחמן מאומן', מסך גדול של קליפים כשברקע מתנגנת מוסיקה שיכולה להתאים לכל תחנת רדיו פופולרית, חלונות זכוכית גדולים ויפים שמפרידים את המטבח, שנמצא במרכז כחלק מהבר, מאזור הסועדים. מה אומר לכם, בתור בחורה שלא אוהבת להתאמץ, אהבתי את העובדה שהעיצוב לא מאומץ מצד אחד, ומאותו צד ממש גם לא מתאמץ להיראות לא מאומץ. אנחנו ישבנו בחוץ, ולמרות שאנחנו כבר בחודש מאי, החוויה הזו מתאימה רק למי שאוהב את הבירה שלו קרה (ירושלים, שחררי, בשאר הארץ כבר קיץ גם בלילה).

העיקר המנות הגיעו. ביחד. וגם הקוקטיילים. והכל היה נראה עשיר ומזמין. הכי צבעונית ומעניינת נראתה הטורטייה דג באחה, מה לא היה בה? דג קוד בטמפורה, פנקו יפני, סלט כרוב יפני, ירקות כבושים, מיונז סריראצ'ה טוביקו. הסתקרנתי לגלות איך כל הטעמים והמרקמים האלה ישתלבו יחד.  במילה אחת: הרמוניה משמחת חך (אוקיי, אוקיי, אז אתם חייבים לי שתי מילים). הטעם של הדג לא היה חזק ואני מהמרת שגם מי שאינו חובב את טעמם של יצורים מימיים אלה ייהנה מהמנה הזו.

בנוסף, חוויית הטורטייה תרמה להעלאת תחושת המסוגלות האישית מכיוון שהצלחתי לא להפיל ממנה כלום (שמעו לי - תנו ביס קטן למעלה להפחית מהעומס ואז תמשיכו מהצדדים). היה כל כך טעים שקיוויתי שהטורטייה לא תיגמר כל כך מהר, אבל היא כן.

עדי מדגימה מסוגלות אישית
לא נותרה ברירה אלא לעבור לבוריטוס דה פילי שהכיל חזה בקר בבישול ארוך, פלפלים, פטריות ובצל מוקפצים וגבינה טבעונית. כבר בביס הראשון הבנתי שהגיע הזמן ללמוד איך להשתמש במילה נימוח, אבל מכיוון שאני עדיין מהססת אספר על מרקם שמנתי אחיד וטעם פיקנטי עם ארומה של ברביקיו. מנה אדירה וטעימה שישר משתלטת על כל הפה ומותירה אותך עם טעם של עוד. בשלוש מילים – וואו, וואו, וואו (רואים? אני לומדת).

עד כה כל אחד מאיתנו אכל חצי מנה מהטורטייה וחצי מנה מהבוריטוס וכבר היינו די מלאים, אבל הכריך העצום שהיה עסיסי כשהוגש חיכה לנו, ולא רצינו לייבש אותו עוד. אז כן, חובבי הסנדוויצ'ים יתענגו על כריך דה-רובן, על הבשר הטרי, על הפריסה הדקה שלו מחד, ומאידך הכמויות הנדיבות והתוספות המשלימות.

היה עצוב שנגמר האוכל, אז לגמנו עוד מהקוקטיילים. הלכנו על אחד קלאסי, כי מה יכול להיות רע ב'מרגריטה'? ואחד נועז יותר, 'דרג'ילינג', על בסיס ג'ין בומביי ותה שחור בתוספת תבלון מרענן של הל, לימון ופלח תפוז. הלגימות הראשונות היו מפתיעות, אבל אחר כך התרגלתי והפסקתי להתרגש. בלילה קר כזה הייתי מעדיפה לנסות אותו חם.

עדי שוכחת לכתוב על הקינוחים וממחישה את הפתגם של תמונה אחת שווה אלף מילים...
כשניגשנו לשלם הבנו שהמסעדה דואגת לשלם שכר מלא למלצרים, וכמדיניות אין צורך להשאיר טיפ. בתור מישהי שמלצרה שנים ופעם תפסה את עצמה בקלקלתה כשהבינה שהיא הפסיקה להעריך אנשים לפי כמה הם נחמדים ואדיבים אלא לפי כמה טיפ הם משאירים, אני יכולה לומר שזהו שינוי תרבות מבורך.

בקיצור, היינו בקרייב.


לדף הפייסבוק של קרייב

יום שבת, 3 ביוני 2017

מייקס פלייס

חוץ מזה שעו"ד שמחה רוטמן הוא ממייסדי התנועה למשילות ודמוקרטיה, הוא גם שמרן שלא מעז להזמין מה שלא נמצא בתפריט. השקת תפריט הספיישלים החדש של המייקס פלייס, הייתה נראית לי כמו הזדמנות נהדרת לאפשר לשמחה ליהנות קצת ממטעמי המטבח המעולה של המקום.

נודע לי שדו"ח הביקורת של נציב התלונות על הפרקליטות, השופט בדימוס דוד רוזן, עומד להתפרסם לציבור. השופט רוזן מוכר לציבור בעיקר סביב גזר הדין בעניין אולמרט בתיק הולילנד.  ממש במקביל הזמין אותי עדי לביקורת מסעדות בבלוג, ועוד על המייקס פלייס, מוסד ירושלמי ותיק, לפחות כמו אולמרט, הולילנד, או שחיתות בעירייה, וחשבתי לעצמי שמלאכה כה חשובה של ביקורת על מוסדות ירושלמיים ותיקים אסור להותיר בידי מערכת המשפט, וחייבים להכניס מעט משילות ודמוקרטיה לעניין.

ספוילר: כנראה שאני מבקר נחמד כי המייקס פלייס יוצא אצלי הרבה יותר טוב ממה שהפרקליטות יצאה מהביקורת של רוזן. מצד שני, השף של המייקס פלייס לא עושה קיצורי דרך, ומקפיד על שקיפות מלאה. אולי כדאי לעשות השתלמויות לפרקליטים במייקס פלייס, אני בטוח שהם לא יתנגדו. בטח לא אחרי שהם ינסו את התפריט החדש של המקום...

המשרד שלי נמצא במרכז העיר, ולכן אני בדרך כלל מגיע למייקס פלייס דווקא בשעות היותר "מתות", ביום עבודה רגיל, בדרך חזרה מבית המשפט או מהכנסת. תמיד אפשר לעצור ולאכול המבורגר שהוא אחד מהטובים בירושלים, או מנת כנפיים חריפות של בופאלו, ולהמשיך את היום בכוחות מחודשים, למען הלקוחות הרגילים, המשילות, הדמוקרטיה, ומה שביניהם.

המלצה חמה מביקורים קודמים: כנפיים חריפות בנוסח בופאלו
אבל בשעות הערב, המייקס פלייס, שהקשר בינו לבין המייק המקורי אבד בערפילי הזמן, הופך לאבן שואבת, בעיקר לדוברי האנגלית שעיר הקודש מלאה מהם. אמנם שורשי שלושה רבעים שלי, הם מפולין בואכה גליציה ואני מרגיש לגמרי בבית בשילוב של הרינג, רגל קרושה, צ'ולנט וגפילטע פיש. ובכל זאת, מסעדות בסגנון אמריקאי, ובייחוד כשהן משלבות בין אמריקאי למקסיקני, מזכירות לי את הרבע האמריקאי שלי, שנטש את הגולה לפני יותר ממאה שנה, ובחר בירושלים על פני קליבלנד.

הפעם הקודמת שהייתי במייקס פלייס בשעות הערב, הייתה באחד מערבי תחרויות הטריוויה שיש במקום. למען הגילוי הנאות, הקבוצה המשפחתית שלי הפסידה הפסד צורב, מה שגרם לי לחשוב שיש פחות מדי שאלות על הפרדת רשויות, חוקי יסוד, או על אהרון ברק. מייקס פלייס, לטיפולכם המהיר אודה.

לכן כשעדי הזמין אותי לטעום מהתפריט החדש ומהמנות המקסיקניות של מייקס פלייס, קפצתי על האתגר בשמחה, מתוך מחשבה שיש צורך באיזו חוויה מתקנת, שתשכיח את ההפסד הלא-טריוויאלי, תחזיר את הכוח לנבחרים, ותשקם את אמון הציבור. התחלנו בקארי וורסט, שכבר התפריט מעיד עליה שהיא נקניקיית עגל מעולה, עם קטשופ קארי. הוורסט (שזה נקניקיה בגרמנית, הבטחתי חוויה מתקנת על הטריוויה) עמדה בציפיות. מעולה, טעימה ופותחת את התיאבון.

כמה שזה נראה טוב, ככה זה גם טעים!
הפעילות הציבורית של התנועה למשילות ודמוקרטיה קוראת לשמרנות, ונמנעת מאקטיביזם. כשמרן, שמשתדל להיצמד לטקסט, תמיד קינאתי בסועדים המתוחכמים, שנכנסים למסעדה ומבקשים מהמלצר שלושה או ארבעה שינויים למה שכתוב בתפריט, ולמרות שהם הזמינו סלט קיסר, איכשהו אחרי שהם הורידו את החסה ושינו את הרוטב, הם קיבלו בסוף סטייק פילה.

בשביל אנשים כמוני, המנהל הנמרץ של מייקס פלייס, ראובן, הגדיל ראש, והוסיף לתפריט חלקים שנבנו למעשה בסגנון ויקיפדיה. שינויים ותוספות שהלקוחות הקבועים והמתוחכמים הזמינו, נכנסו לתפריט, וכך גם בחור שמרן כמוני זכה לקבל המבורגר בנוסח הוואי (עם אננס, פסטרמה בטעם אווז וחלפניו) וסנדוויץ' עם שלושה סוגי בשר (חזה עוף, קורנביף ופסטרמה בטעם אווז). לא הייתי חושב בחיים על השילובים האלה, אבל אחרי שזה כתוב, וזה מה שהעם בחר, זה מה שהעם יקבל. ופסק הדין שנכתב פה אחד, הוא שהשילובים האלה עובדים מצוין. ההמבורגר (מדיום, בטח שמדיום, בכל זאת רבע אמריקאי) ושלושה סוגי הבשר, בהחלט מוצדקים.

המלצת העורך: לא לוותר על הפאהיטאס
ומאחר ואנחנו עדיין בחוויה המתקנת על הטריוויה, ובגלל שהתכנסנו בין היתר לכבוד התפריט המקסיקני החדש, למדתי שפאהיטאס (Fajita) זה בעצם השם המקסיקני של המוקפץ. שמגיע עם הגוואקמולי והסלסה, יחד עם השמנת הטבעונית של מייקס פלייס. אה כן, וטורטיות מעולות שמתחבאות להן כאילו היו אפיקומן.

וכמו שלמדתי מחמי (שכיליד שיקאגו, הוא אמריקאי באופן יותר משכנע ממני) קינוח של ארוחה טובה, הוא עוד המבורגר, ולכן לקינוח הגיע המבורגר וצ'יפס, שהם בעצם מנה אחרונה יצירתית ביותר. במייקס פלייס לקחו את הלחמנייה של ההמבורגר, הפכו אותה למתוקה והוסיפו רוטב שוקולד, הכניסו קצפת פנימה, וגם טיגנו לחם מתוק בצורת צ'יפס כתוספת. זה גם נראה טוב, גם מאוד טעים, וגם יכול לשמש כקינוח כיפי לחבר'ה (זו מנה גדולה מדי בשביל להתגבר עליה לבד).

תודה צ'רלי על המורשת המעולה שהותרת אחרייך
קוקטייל הצ'רלי (על שם ברמנית עבר של המייקס פלייס) המשובח שימש תירוץ מושלם להימנע מנהיגה חזרה הביתה. אמצע הלילה, מרכז העיר ירושלים, עורך דין, השילוב המושלם. מה כבר יכולתי לעשות? הלכתי למשרד.


לאתר של הסניף הירושלמי
לדף הפייסבוק של המקום

יום רביעי, 24 במאי 2017

סושיה

ברי רוזנברג הוא ירושלמי מקצועי וממייסדי הבריגדה התרבותית, החבר'ה שעלו כילדים מברית המועצות, ועכשיו מנסים להסביר לנו מה זה נוביגוד (לא להתבלבל עם סילבסטר!). לאחרונה החל ברי לעבוד במיזם רשת מקסים שקשור ליוטיוב (פרטים בקרוב), אז הרשיתי לו להיות האורח הראשון בבלוג עם פוסט מצולם. לאן ברי בחר לקחת אותי? לסושיה (לא להתבלבל עם רשת הסושיה!) המעולה ברחוב טרומפלדור.



לאתר המסעדה
לדף הפייסבוק של המקום

יום ראשון, 7 במאי 2017

יהודית - השיפודיה

ליאור שורקה הוא המנכ"ל והמייסד של הקרן הציונית לישראל, מיזם שאפתני שמבקש לסייע לעמותות הימין לעשות עבודה טובה יותר. זו נראית לי כמו סיבה מצוינת להחזיר בקטנה לאיש שדואג לנו ולקחת אותו לאכול משהו. הבחירה של ליאור, ירושלמי מבטן ומלידה (אז מה אם בשנה האחרונה הוא גר באפרת?) הייתה משהו משהו.

אל מסעדת יהודית הגענו במוצאי יום השואה וכמצוות היהודים שאומרים "ניסו להשמיד אותנו, לא הצליחו, יאללה בואו נאכל". אז הלכנו לאכול.

יום השואה? יהודית? מזכיר לי משהו...

אל מסעדת יהודית הגענו בעקבות שמועות והמלצות ברשת. "יהודית בשוק" הטוקבקים אמרו. ואני וואלה על יהודית בשוק לא שמעתי ולכן לקחתי על עצמי לבדוק. אז הגענו עדי ארבל ואני לבליינד דייט עם המסעדה. וכמו בבליינד דייט אתה אומנם לא יודע מה תקבל אבל מקווה בכל זאת שיהיה שווה.

התחלנו: הגענו לשיפודיה. החזית שלו נראית מצוין. בפנים הסגנון הוא יותר של שנות השמונים. פתחנו תפריט ובינתיים התחילו לזרום לשולחן הסלטים השונים ומפה הכול מתקדם לטובה. הסלטים מעולים שנראה שעשו אותם במקום והם לא נקנו מידי מאיזה חברת "צבר" גנרית. פיתות האש תנור (כך ירושלמים אמיתיים קוראים ללאפות) הגיעו חמות מהטאבון וללא הגבלה וכנ"ל כמובן גם הסלטים.

מפה לשם אחרי טעימות מכל הסלטים הזמנו לעצמנו מעורב ירושלמי, קבב שלנו (קציצות קבב שיהודית מכינה בעצמה) ושישליק כבש. המנות הגיעו עם שתי תוספות. הלכנו על צ'יפס ומג'דרה. המעורב היה תענוג לחיך, מלא בחלקי פנים ומתובל למהדרין בשלל תבלינים. השישליק מצוין והקבבים פריכים וטעימים.

האוכל נראה טוב כמו בפרסומת וטעים כמו בבית!
אבל ההפתעה הגדולה הייתה דווקא לא בבשר אלא במג'דרה שהייתה טעימה בצורה בלתי רגילה. אני חושב שמימיי לא התלהבתי כל כך ממג'דרה. הנימוחות שלה, הטעמים הרכים שלה יחד עם הבצל המקורמל מלמעלה פשוט עשו לי את זה. מיצי הקיבה שלי אשכרה עולים כשאני מספר לכם את זה עכשיו...

לקינוח עדי הזמין לשולחן בקלאוות. אומנם אני כשלעצמי אני שונא מתוק אבל ידידי התלהב מהבקלאוות המתוקות כמו ילד קטן (הערת העורך: לא נכון. אני כבר ילד גדול!) והבקלאוות המתוקות העלו לו זיכרונות מבית אבא ובעיקר מבית סבתא.

שוק מחנה יהודה הוא אחד השווקים הטובים בארץ ויש בו מבחר רחב של פנינות קולינריות. מסעדת יהודית הוא מקום שאם חשקה בנפשכם מקום טוב לאכול בו בשר אז לכו על זה. והיי יש גם עסקיות שוות.


לאתר המסעדה    

יום שלישי, 18 באפריל 2017

פומפידו

עם מעיין ארז יש לי עסקה שווה במיוחד: אני מכיר לה את ירושלים והיא, בתמורה, מכירה לי את גבעון החדשה. כשירות לקוראי הבלוג, החלטנו שאין כמו אחרי פסח כדי לכתוב על פומפידו, מסעדה המתהדרת בתפריט איטלקי וקינוחי שף צרפתי. מי אמר חמץ ולא קיבל? 

גילוי נאות: אני לא בררנית כשזה מגיע לאוכל. אני מאוד מאוד אוהבת אוכל. מכל הסוגים. אני אוהבת לצפות בתכניות בישול, אני עוקבת אחרי ערוץ אחד בכל היוטיוב וזה הערוץ של טייסטי, אני אוהבת להסתכל על אנשים מבשלים- גם אם הם רק מקלפים תפוחי אדמה. ארוחת הצהריים האהובה עלי היא שניצל תירס ומאק אנד צ'יז וכשזה מגיע לגברים- הג'וב העדיף עלי הוא שף. אבל בואו נשים את כל זה בצד ונתמקד בערב המדהים שעדי ואני העברנו במסעדת פומפידו.

קודם כל היחס- אני מאמינה שאדם צריך ליהנות בעבודה שלו. אם אתה עושה משהו ולא בא לך לעשות אותו, אפשר להריח את זה מקילומטרים. עדיף שתלך לישון עם בואש במשך שבוע. כשמגיעים לפומפידו, החיוך זה הדבר הראשון שרואים. קיבלו אותנו הכי בכיף, הרגשתי שהגעתי למטבח של סבתא שלי ז"ל, רק הרבה יותר מודרני ומרווח. בחרנו לשבת בחוץ, בחלק של הלא מעשנים, כאלה אנחנו- אנשים בריאים.

קיבלנו תפריטים שאם להגיד את האמת- אותי קצת בלבלו. אני לא מסתדרת טוב עם מבחר. אני מעדיפה שתתנו לי ארבע אופציות ואני כבר אבחר שתיים. הזמנו למנת פתיחה פטריות מוקפצות ברוטב שמנת צ'ילי עליהן אני ממליצה בחום. אפילו לטעמו של עדי, שלא עף על פטריות, הן היו טובות טעימות מאוד, רכות אך בשרניות ושחו ברוטב לא פחות ממושלם.

מי האמין ששמנת וצ'ילי הולכים כל כך טוב ביחד?
את המנות העיקריות בחרנו מהספיישלים כי כמו שכבר הבנתם, אני מעדיפה לבחור שתיים מתוך ארבע מאשר מתוך שישים. הבחירה הראשונה הייתה לזניה, אי אפשר לטעות עם לזניה. הגבינות היו טעימות, הבצק היה אל דנטה ולא רך מדי, היה שילוב של שום, עגבניות ותרד שאפילו מישהי כמוני עם חך של ילדים נהנתה ממנו. הרוטב לא היה נוזלי מדי, שילוב מושלם ללחם שהגיע בצד.

מה שמביא אותי למנה השנייה שבחרנו- סלט. אני לא מהאנשים שמזמינים סלט במצב רגיל אבל זה פחות הרגיש כמו סלט ויותר כמו צלחת ענקית מלאה בכל טוב. כן, באופן מסורתי היו עלים מסוגים שונים אבל הייתה גבינה, היו חתיכות דג כבוש והיה ניוקי אפוי מסביב שלקח אותי אי שם, לגיל 6, כשאמא שלי (שמעולם לא אהבה לבשל) הייתה קונה בסופר טייטר טוטס (הערת העורך: כדורי פירה מטוגנים, ה' ישמור) ואופה אותם בתנור- הכי קרוב לאוכל של בית שאי פעם היה לי. יש שיקראו לזה סלט, אני בוחרת לחשוב על זה בתור מנה ייחודית שעוד לא יצא לי להיתקל בה באף מסעדה אחרת.

מה לזה ולסלט באמת?
בטח חשבתם שכאן זה נגמר, נכון? אז לא. כי כמובן, הגיע שלב הקינוח... ולא סתם קינוח - שני קינוחים! הזמנו עוגת שוקולד חמה שבאה עם כדור גלידה, קצפת ושברי עוגיות ועוגת גבינה עם פירורים ואבקת סוכר מפוזרת מעל. הכי מושחת שלנו. כל כך מושחת שהייתי צריכה כמה הפסקות כדי לא להשאיר כמות מביכה של שאריות.

כך מגישים פה את הקינוחים. לא תלכו?
לסיכום, תעשו טובה לעצמכם וגשו לפומפידו. אל תשכחו לבקר בשירותים הסופר מגניבים שלהם, אתם תודו לי אח"כ :-)


לדף הפייסבוק של פומפידו