יום רביעי, 24 במאי 2017

סושיה

ברי רוזנברג הוא ירושלמי מקצועי וממייסדי הבריגדה התרבותית, החבר'ה שעלו כילדים מברית המועצות, ועכשיו מנסים להסביר לנו מה זה נוביגוד (לא להתבלבל עם סילבסטר!). לאחרונה החל ברי לעבוד במיזם רשת מקסים שקשור ליוטיוב (פרטים בקרוב), אז הרשיתי לו להיות האורח הראשון בבלוג עם פוסט מצולם. לאן ברי בחר לקחת אותי? לסושיה (לא להתבלבל עם רשת הסושיה!) המעולה ברחוב טרומפלדור.



לאתר המסעדה
לדף הפייסבוק של המקום

יום ראשון, 7 במאי 2017

יהודית - השיפודיה

ליאור שורקה הוא המנכ"ל והמייסד של הקרן הציונית לישראל, מיזם שאפתני שמבקש לסייע לעמותות הימין לעשות עבודה טובה יותר. זו נראית לי כמו סיבה מצוינת להחזיר בקטנה לאיש שדואג לנו ולקחת אותו לאכול משהו. הבחירה של ליאור, ירושלמי מבטן ומלידה (אז מה אם בשנה האחרונה הוא גר באפרת?) הייתה משהו משהו.

אל מסעדת יהודית הגענו במוצאי יום השואה וכמצוות היהודים שאומרים "ניסו להשמיד אותנו, לא הצליחו, יאללה בואו נאכל". אז הלכנו לאכול.

יום השואה? יהודית? מזכיר לי משהו...

אל מסעדת יהודית הגענו בעקבות שמועות והמלצות ברשת. "יהודית בשוק" הטוקבקים אמרו. ואני וואלה על יהודית בשוק לא שמעתי ולכן לקחתי על עצמי לבדוק. אז הגענו עדי ארבל ואני לבליינד דייט עם המסעדה. וכמו בבליינד דייט אתה אומנם לא יודע מה תקבל אבל מקווה בכל זאת שיהיה שווה.

התחלנו: הגענו לשיפודיה. החזית שלו נראית מצוין. בפנים הסגנון הוא יותר של שנות השמונים. פתחנו תפריט ובינתיים התחילו לזרום לשולחן הסלטים השונים ומפה הכול מתקדם לטובה. הסלטים מעולים שנראה שעשו אותם במקום והם לא נקנו מידי מאיזה חברת "צבר" גנרית. פיתות האש תנור (כך ירושלמים אמיתיים קוראים ללאפות) הגיעו חמות מהטאבון וללא הגבלה וכנ"ל כמובן גם הסלטים.

מפה לשם אחרי טעימות מכל הסלטים הזמנו לעצמנו מעורב ירושלמי, קבב שלנו (קציצות קבב שיהודית מכינה בעצמה) ושישליק כבש. המנות הגיעו עם שתי תוספות. הלכנו על צ'יפס ומג'דרה. המעורב היה תענוג לחיך, מלא בחלקי פנים ומתובל למהדרין בשלל תבלינים. השישליק מצוין והקבבים פריכים וטעימים.

האוכל נראה טוב כמו בפרסומת וטעים כמו בבית!
אבל ההפתעה הגדולה הייתה דווקא לא בבשר אלא במג'דרה שהייתה טעימה בצורה בלתי רגילה. אני חושב שמימיי לא התלהבתי כל כך ממג'דרה. הנימוחות שלה, הטעמים הרכים שלה יחד עם הבצל המקורמל מלמעלה פשוט עשו לי את זה. מיצי הקיבה שלי אשכרה עולים כשאני מספר לכם את זה עכשיו...

לקינוח עדי הזמין לשולחן בקלאוות. אומנם אני כשלעצמי אני שונא מתוק אבל ידידי התלהב מהבקלאוות המתוקות כמו ילד קטן (הערת העורך: לא נכון. אני כבר ילד גדול!) והבקלאוות המתוקות העלו לו זיכרונות מבית אבא ובעיקר מבית סבתא.

שוק מחנה יהודה הוא אחד השווקים הטובים בארץ ויש בו מבחר רחב של פנינות קולינריות. מסעדת יהודית הוא מקום שאם חשקה בנפשכם מקום טוב לאכול בו בשר אז לכו על זה. והיי יש גם עסקיות שוות.


לאתר המסעדה    

יום שלישי, 18 באפריל 2017

פומפידו

עם מעיין ארז יש לי עסקה שווה במיוחד: אני מכיר לה את ירושלים והיא, בתמורה, מכירה לי את גבעון החדשה. כשירות לקוראי הבלוג, החלטנו שאין כמו אחרי פסח כדי לכתוב על פומפידו, מסעדה המתהדרת בתפריט איטלקי וקינוחי שף צרפתי. מי אמר חמץ ולא קיבל? 

גילוי נאות: אני לא בררנית כשזה מגיע לאוכל. אני מאוד מאוד אוהבת אוכל. מכל הסוגים. אני אוהבת לצפות בתכניות בישול, אני עוקבת אחרי ערוץ אחד בכל היוטיוב וזה הערוץ של טייסטי, אני אוהבת להסתכל על אנשים מבשלים- גם אם הם רק מקלפים תפוחי אדמה. ארוחת הצהריים האהובה עלי היא שניצל תירס ומאק אנד צ'יז וכשזה מגיע לגברים- הג'וב העדיף עלי הוא שף. אבל בואו נשים את כל זה בצד ונתמקד בערב המדהים שעדי ואני העברנו במסעדת פומפידו.

קודם כל היחס- אני מאמינה שאדם צריך ליהנות בעבודה שלו. אם אתה עושה משהו ולא בא לך לעשות אותו, אפשר להריח את זה מקילומטרים. עדיף שתלך לישון עם בואש במשך שבוע. כשמגיעים לפומפידו, החיוך זה הדבר הראשון שרואים. קיבלו אותנו הכי בכיף, הרגשתי שהגעתי למטבח של סבתא שלי ז"ל, רק הרבה יותר מודרני ומרווח. בחרנו לשבת בחוץ, בחלק של הלא מעשנים, כאלה אנחנו- אנשים בריאים.

קיבלנו תפריטים שאם להגיד את האמת- אותי קצת בלבלו. אני לא מסתדרת טוב עם מבחר. אני מעדיפה שתתנו לי ארבע אופציות ואני כבר אבחר שתיים. הזמנו למנת פתיחה פטריות מוקפצות ברוטב שמנת צ'ילי עליהן אני ממליצה בחום. אפילו לטעמו של עדי, שלא עף על פטריות, הן היו טובות טעימות מאוד, רכות אך בשרניות ושחו ברוטב לא פחות ממושלם.

מי האמין ששמנת וצ'ילי הולכים כל כך טוב ביחד?
את המנות העיקריות בחרנו מהספיישלים כי כמו שכבר הבנתם, אני מעדיפה לבחור שתיים מתוך ארבע מאשר מתוך שישים. הבחירה הראשונה הייתה לזניה, אי אפשר לטעות עם לזניה. הגבינות היו טעימות, הבצק היה אל דנטה ולא רך מדי, היה שילוב של שום, עגבניות ותרד שאפילו מישהי כמוני עם חך של ילדים נהנתה ממנו. הרוטב לא היה נוזלי מדי, שילוב מושלם ללחם שהגיע בצד.

מה שמביא אותי למנה השנייה שבחרנו- סלט. אני לא מהאנשים שמזמינים סלט במצב רגיל אבל זה פחות הרגיש כמו סלט ויותר כמו צלחת ענקית מלאה בכל טוב. כן, באופן מסורתי היו עלים מסוגים שונים אבל הייתה גבינה, היו חתיכות דג כבוש והיה ניוקי אפוי מסביב שלקח אותי אי שם, לגיל 6, כשאמא שלי (שמעולם לא אהבה לבשל) הייתה קונה בסופר טייטר טוטס (הערת העורך: כדורי פירה מטוגנים, ה' ישמור) ואופה אותם בתנור- הכי קרוב לאוכל של בית שאי פעם היה לי. יש שיקראו לזה סלט, אני בוחרת לחשוב על זה בתור מנה ייחודית שעוד לא יצא לי להיתקל בה באף מסעדה אחרת.

מה לזה ולסלט באמת?
בטח חשבתם שכאן זה נגמר, נכון? אז לא. כי כמובן, הגיע שלב הקינוח... ולא סתם קינוח - שני קינוחים! הזמנו עוגת שוקולד חמה שבאה עם כדור גלידה, קצפת ושברי עוגיות ועוגת גבינה עם פירורים ואבקת סוכר מפוזרת מעל. הכי מושחת שלנו. כל כך מושחת שהייתי צריכה כמה הפסקות כדי לא להשאיר כמות מביכה של שאריות.

כך מגישים פה את הקינוחים. לא תלכו?
לסיכום, תעשו טובה לעצמכם וגשו לפומפידו. אל תשכחו לבקר בשירותים הסופר מגניבים שלהם, אתם תודו לי אח"כ :-)


לדף הפייסבוק של פומפידו

יום ראשון, 2 באפריל 2017

עפאים

יאיר נתיב הוא חבר ותיק ומנהל החדשנות בחברת השקעות. את החדשנות הוא שומר לא רק לעבודה, אלא גם לחיים האמיתיים, במסגרתם הקים את עמותת 'נתיב בטוח' שהביאה לכם את מיזם 'שומרי הדרך'. בשביל מישהו כמוהו, מגיע רק החדשני ביותר. אז לקחנו אותו לבית הקפה המשובח של משק עפאים.

ביקור בבית הקפה עפאים בבית הכרם במסגרת הבלוג הזה הוא בעצם שילוב של הדברים האהובים עלי בחיים, לא בהכרח אם כי ייתכן שאולי בסדר הזה: ארוחות בוקר, אוכל חינם ועבודה מבתי קפה. מבלי להתפלצן יתר על המידה, אפשר להוסיף לכך גם את מטרת הבלוג – שהיא הרצון לקדם ולפרגן לעסקים שווים בירושלים. כפי שיתברר מיד עם הכניסה למקום, מדובר בבית עסק ירושלמי קצת שונה בנוף בתי הקפה השגרתיים והמסחריים.

- רגע, צריך לעשות תמונה כשיגיע האוכל.
- ברור.
מגיע האוכל: - תראה, אוכל!
מסיימים לאכול: - שכחנו להצטלם. כשיגיע הקינוח נזכור!
במסגרת ההזדמנות הזו שעדי מעניק לנו, שבמסגרתה אתה הופך להיות מבקר מסעדות ליום אחד, פתאום אתה שם לב לכך שאתה פשוט אוכל לרוב כל מה שנותנים לך בלי לשאול שאלות. לרוב אני לא מעיק על מלצרים בשאלות על מאיפה הגיע האוכל לצלחת. בכל אופן, "מאיפה מגיעות הגבינות", שאלתם? ובכן, הגבינות מיוצרות על ידי משק עפאים ממושב עידן שבערבה, ומגיעות טריות טריות, דבר שבהחלט מורגש. גם הירקות היו טריים למדי.

בית הקפה מנסה לגוון קצת את הבנאליות של ארוחות הבוקר השגרתיות. לצד העובדה שקשה לחמוק מהמבנה של ביצים, ירקות ושתייה, נראה שיש ניסיון לצאת קצת מאותה ארוחת הבוקר כמעט ללא הבדל המוכרת לנו מכל הרשתות הגדולות. לא הכרתי את המקום לפני, ולצד הארוחות הטעימות, יש בו גם אווירה נעימה וצעירה יחסית ושירות חייכני.

ניגשנו מיד לארוחה והזמנו שתי ארוחות בוקר: הראשונה, בעלות 56 שקלים, הייתה ארוחת בוקר על קרש, שכוללת גבינות עזים טריות, סוגי גבינות כמו קממבר שלרוב לא מוגשות בארוחות בוקר במסעדות ישראליות, ממרחים טריים, ירקות חתוכים, לחם איכותי וטרי ומיצים. בבחירת הביצים לקחנו פריטטה עם ביצים אורגניות, תפוחי אדמה וירקות צלויים – שגם קצת חורגת מהסטנדרט הרגיל של חביתה או ביצת עין עם תוספות.

בנוסף לקחנו ארוחת בוקר איכרים (45 שקלים), שכללה ביצת עין על תפוח אדמה, תרד ועגבנייה צלויים בחמאה, גבינת משק ולחם שאור. שתי המנות היו טעימות ומשביעות, וכנראה שגם בריאות יותר ממרבית ארוחות הבוקר בבתי קפה האחרים (נו טוב, למעט אולי, הקממבר). עוד ממרח אחד או שניים לגיוון היו יכולים לתרום לארוחה, אבל ממרחי הפסטו ועשבי התיבול עשו את העבודה. המוצרים הטריים הוסיפו לתחושה הנעימה.

מהמשק ישר לצלחת. מדגמן עובר אורח: הדיי עפאים, בעל המקום
לקינוח התלבטנו בין שתי אפשרויות, ובאופן החלטי בחרנו בסוף לקחת את שתיהן: האחת הייתה לחם פודינג עם שבבי שוקולד נמסים ונגיעות של בצק קרואסון, קינוח הבית של המקום – קינוח מושחת לפחות ביחס לאופי הבריא של המקום. מתאים בהחלט לחובבי השוקולד והקרנצ'יות. הקינוח השני, שהיה חדש ועדיין לא הופיע בתפריט, כלל רוטב קרמל מפנק לצד גבינה מתוקה וטעימה ועוד אי אלו פינוקים.

יש לא מעט בתי קפה ראויים בעיר, ועפאים בהחלט נכנס לרשימה הראויה הזו, בטח לחובבי ארוחות הבוקר, שמוגשות בכל שעות הפתיחה. מי שמחפש מקום קצת גיוון בארוחת הבוקר שלו, וגם על הדרך אולי גם לעשות קניות לבית, לא יבזבז את זמנו אם יגיע לשם.


לדף בית הקפה באתר משק עפאים

יום שלישי, 14 במרץ 2017

פטריק'ס

דניאלה טראוב חזרה לאחרונה משליחות באירלנד, בה שימשה כסגנית השגריר הישראלי. הסרט האיטלקי החדש והמשובח, 'זרים מושלמים', היה נראה לי כמו הזדמנות מעולה להוציא את עלמת החן בעלת השורשים האיטלקיים לבילוי כפול: ארוחת ערב בפטריקס, הפאב האירי בסינמה סיטי, ואחריו סרט שגם אותו לא כדאי לכם לפספס.

קשה לתאר פאב אירי אותנטי. כזה שממוקם באמצעו של כפר, בין הכנסייה לבתים הציוריים. המרחב הפתוח של הירוק הבלתי נגמר, האח הבוערת בחורף האירי שמתמשך כל השנה, חבורה של נגנים שיושבת ליד האש, הברמן עם המבטא הכבד, העץ העתיק של הרהיטים והאווירה. הו! האווירה. עם, שקצת כמו היהודים, למד לשמוח למרות הכול, בגלל הכול.

לפני שנה טיילתי במחוז קלייר שבאירלנד בכפר שכוח-אל שבמקרה התנהל בו באותו הזמן פסטיבל משוררים. נכנסנו לפאב והברמן הסביר שברחבי העולם מנסים לחקות את הפאבים שבאירלנד. הם אפילו מייבאים רהיטים אותנטיים ומגישים גינס "אבל דבר אחד אין להם," הוא התקרב אלינו ולחש "אין להם ברמן אירי עם המבטא הנכון". ואיכשהו היה זה מדויק להפליא. מעטים היו הפאבים האירים שנכנסתי אליהם בארץ  ובעולם שהצליחו לשחזר את האווירה המיוחדת.

כשעדי הציע לי להתלוות אליו לפאב האירי Patrick's בסינמה סיטי, כיווצתי את גבותיי, שכן אני משתדלת שלא לנסות לשחזר חוויה שלא ניתן לשחזרה. הכניסה הייתה נראית יותר כמו מועדון לרשומים בלבד מאשר האווירה המקבלת של פאב אירי. עם זאת התאורה המעומעמת השרתה קצת מהחוויה האירית. ככל שהתקדם הערב כך התמלא המקום באנשים ושלטו הצחוק, החיוכים, ריחות הבישול ואפילו המוצ"ש לא הצליח לפגום ברגע.

מנקודת מבטו של הברמן
הבירות לא היו אלו שניתן למצוא באירלנד ועדיין היה מגוון לא רע, גם לנשים בינינו שמעדיפות את הטעם המעודן והמתקתק יותר. הזמנו את בירת הפירות ליפמנס הנהדרת (המידות הינן בחצי ושליש ולא בפיינט). עדי, כמנהגו בקודש, הלך על קוקטייל עדין (מי אמר נשי?) שלא מופיע בתפריט בשם זנזיבר. בחירה שעדי היה מבסוט ממנה, למקרה ותהיתן.

"באירלנד יש מנהג," התחלתי להסביר " אם אתה יוצא, נגיד, עם חמישה חברים- כל אחד בתורו מזמין את כל השאר לסבב שתיה. כלומר 5 סבבים,ו-5 פיינטים בסוף הערב. אין דבר כזה שמשלמים רק על עצמך ולא מזמינים את האחרים". בישראל שני הדברים לא נהוגים: לא להזמין את כל החברה ולא לשתות כל כך הרבה.

התפריט עצמו מתאים יותר לקהל הישראלי ולא ניתן למצוא את רוב המנות בפאב באירלנד, עם כי חלקן (כמו פיש אנד צ'יפס, הנקניקייה האירית, הסטייק וההמבורגר בהחלט מככבים בכל תפריט של פאב המכבד את עצמו). גילוי נאות: אני שומרת כשרות ועל כן לא אכלתי בשר באירלנד, אשר ידועה בבשר הטוב שלה (יותר פרות מבני אדם ואותו מספר כבשים כבני אדם, אם אתם בענייני דמוגרפיה) ועל כן עקב המחסור החמור בברזל החלטנו להזמין בעיקר בשרים.

לא, זו לא פיצה!
הזמנו את המאפה האירי: בצק באפייה במקום במילוי תבשיל בשר בקר וירקות שורש, טחינה ועשבי תיבול. בפועל קיבלנו פיצה בשרית נהדרת (אבל לא כל כך אירית). המנה הייתה מעניינת מאוד ומשביעה אפילו לשני אנשים ועם זאת נשאר מקום לעוד משולש ועוד משולש. מנה מומלצת ביותר שיכולה להספיק בהחלט לשניים.

המנה השנייה שהזמנו הייתה פלטת בשרים זוגית: נקניקייה אירית, פרגית, סינטה ואנטריקוט יחד עם ירקות קלויים. אלוהי הבשר היה טוב אלינו במיוחד שכן טרפנו את כל הצלחת. בעיקר ניתן לציין לחיוב את הנקניקיות והפרגיות. מידת העשייה הייתה טובה והטעם נהדר. בהחלט מכפר על שנה שלמה ללא בשר באירלנד הקפואה.

וגם בקר עם פלפל, ועוף עם תפוח אדמה יירבץ
אולי הפאב לא הכי אירי אבל מומלץ עבור הפיינטים והאוכל שלפני או אחרי הסרט. ועם מדברים על סרט, קינחנו בצפייה בסרט האיטלקי "זרים מושלמים" (ברומא גרתי גם כן תקופה ועל כן עדי דאג לתת לי את החוויה הנוסטלגית האולטימטיבית). קומדיה טרגית מעוררת מחשבה, חריפה ונוגעת בעצבים הקטנים של כל אחד מאיתנו. ההומור רק מוסיף יותר לטרגיות של... ספוילר, אז לא משנה בעצם.

לסיכום. החוויה האירית-איטלקית- ישראלית שלי מסתכמת בערב נדיר, מלא אלכוהול (כמיטב המסורת האירית) ובניחוח איטלקי רומנטי. הפאב בהחלט מומלץ לבילוי קליל ולארוחה משביעה. באשר לחגיגות האיריות המסורתיות בסנט פטריק'ס דיי החל ב-17.3, ניתן בהחלט לשקול את הPatrick's כמקום ראוי לבלות בו את הערב.


יום חמישי, 9 במרץ 2017

קפה מיכאל

השם של קפה מיכאל מטעה. מי שיראה אותו מהרחוב, יחשוב שמדובר בעוד קפה שכונתי. מי שייכנס ויטעם מהתפריט העשיר, יגלה שמדובר במסעדה משובחת לכל דבר, שפעם בחודש מפיקה ארוחת קונספט עם שף אורח. כששמעתי שהארוחה הקרובה תהיה ארוחה יפנית, לא היה לי ספק שאזמין את נטע כהן, מנהלת מחלקת האירועים במוזיאון ישראל. תקראו את הפוסט ותבינו כבר לבד מדוע לא יכולתי שלא לחשוב עליה.

הכול התחיל כשעדי ואני התרברבנו אחד בפני השנייה על כמות החותמות שלנו בדרכון, ופצחנו במשחק הידוע והתחרותי "בכמה מדינות ביקרתי ביותר מ-12 שעות מחוץ לשדה התעופה? (ובמילים אחרות- ואת/ה לא)". בזמנו עוד הובלתי ב-3 מדינות והרגשתי אשת העולם הגדול, אבל מאז עברו אי אלו שנים וצבירת מיילים אוויריים (בעיקר שלו), כשהוא משאיר אחריו רק עשן-מטוסים ומטפח את התחביב הידוע להתוודע לשוטרי גבולות משופמים בארצות אקזוטיות. לכן היה לי ברור שאם אי פעם אוזמן על ידי עדי לכתוב בבלוג המסעדות הירושלמיות, זה בטח יהיה קשור עבורי למסע עולמי כלשהו.

כך עובדת השיטה
האבסורד הוא שבתור יפנולוגית מוסמכת (בעיני עצמי, כמובן) כמעט ופספסתי את ההזמנה לארוחת שף יפנית. רק בגלל שכבר ביקרתי ב'ארץ השמש העולה'- בערך המדינה היחידה בעולם שביקרתי בה, ושעדי טרם הספיק לדגום. למזלי הרב, הבחור התעשת על עצמו בזמן והזמין אותי לארוחת שף יפנית של השף בועז צאירי בקפה מיכאל, ואני זכיתי לביקור חוזר במחוזות ילדותי האלטרנטיבית ולחוות שוב את תחושות העונג, הריחות, החוויות והאפשרויות הבלתי נגמרות שארוחה כזו מגלמת בתוכה.

Welcome Drinks: צ'ויה וסאקה
שדה התעופה הבינלאומי Narita, טוקיו 

כבר בנחיתה בשדה התעופה היפני הבנתי שהגעתי לכוכב לכת אחר, כזה שלא דומה לשום מקום שביקרתי בו, ועליי ללמוד את כללי המשחק / הטעמים החדשים: כוסיות ה- Welcome Drinks האלכוהוליות שקיבלנו בכניסה משקפות בדיוק את התחושה של הטעם הנרכש כשמגיעים ליפן. אנחנו נכנסים לאווירת לחיים Kanpai! עם כוסית סאקה, יין העשוי מאורז, וכוסית צ'ויה, משקה אלכוהולי המיוצר מתהליך של התססת שזיפים, ההופך את הסוכר שלהם לאלכוהול, בדומה לתהליך ייצור של בירה (טיפ לחיים: פתרון קל לשומרי כשרות).

נטע הגיעה ליפן והתרשמה עמוקות מהפונטים המקומיים
לשמחתי המרובה, המלצרית מסבירה לנו שבארוחת שף המנות הן קבועות ולא ניתנות לבחירה. מקבלים אותן לפי הסדר והתזמון של השף. לא מתלוננת! עודף האפשרויות ביפן רק בלבל אותי, אז אני סומכת על מה שהשף יבחר עבורי. גם ככה לא הייתי מצליחה לבחור, והייתי רוצה לטעום מהכול. המחשבות האלו החזירו אותי לקריאות "ברוכים הבאים" המסבירות פנים - Irashaimase! שמופנות אליך בכל מקום אליו אתה נכנס ביפן. אחת מהמשמעויות שלהן היא אנחנו נעשה ככל שביכולתנו כדי שתהיו מרוצים. אני בהחלט מרוצה.

מנת פתיחה: מאקי סושי-משולשי אורז עטופים באצה במילוי ירקות, פירות וטמפה
אנדרטת השלום הירושימה

הציור השבועי לילד: איפה הצ'ופסטיקס?
למנת פתיחה קיבלנו סושי טבעוני מעוטר בסחלב לאכילה (טעם נרכש, כבר אמרנו?) וממולא בפומלה ואבוקדו. לצידו, משולש אורז עטוף באצות במילוי ירקות. נאלצנו לאכול אותם בסכין ומזלג, כי לא היו צ'ופסטיקס בסביבה. אני מודה שהופתעתי. הקולינריה היפנית מבוססת על דגים שמרגישים טריים, כמו שרק דג שיצא מהים לפני שעה יכול להרגיש (טיפ לחיים: אל תוותרו על ביקור בשוק הדגים צוקיג'י בטוקיו בשעות הבוקר המוקדמות!). אז להגיש לנו סושי בארוחה כזו בלי דגים? הרגשתי כאילו הם היו חייבים להגיש סושי רק כי זו ארוחה יפנית, אבל הם היו מעדיפים שלא. זה הזכיר לי את הביקור בהירושימה- אתר חובה היסטורי שחייבים לסמן עליו V כשנמצאים בסביבה, גם כשאתם מרגישים, ובכן.... פחות.

הבית היחיד ששרד את הפצצה האטומית בהירושימה

מנה ראשונה: סלט יפני חם עם בצל ירוק במיסו לבן
שוק האוכל קיוטו  

נא לא להתבלבל בין מנה ראשונה למנת פתיחה
המנה הראשונה (להבדיל ממנת הפתיחה, כן?) שנחתה אצלנו בשולחן: סלט חם המורכב מאצות, מלפפונים, בצל ירוק כשמעל כל האושר הזה רוטב מיסו משובח. מיסו זה מין רוטב סמיך המורכב מהתססת אורז, סויה מלח ועובש שנקרא קוג'י. זה נראה דוחה, זה נשמע דוחה אבל יש לזה טעם אלוהי שאינו מוכר לחך הישראלי. זה כל כך טעים שהמנה הזו העיפה אותי לביקור היומי שערכתי בשוק האוכל בקיוטו: Nishiki Marekt. שוק קטן, מעוצב ומסוגנן עם דוכני אוכל מכל הסוגים, ובעיקר מהסוג שבחיים לא נתקלתי בו.

החמצת ירקות במיסו בשוק נשיקי, קיוטו

מנה שלישית: קערת ראמן צמחונית עם ירקות יפניים, שלושה סוגי אצות של צבעי סתיו
ניקו 

ראמן או סובה? הציבור ישפוט!
מרק ראמן הוא מרק המורכב מאטריות חיטה בתוך ציר של בשר או ירקות. בתפריט כתוב שזה ראמן וכך גם אמרו השף והמלצרית אבל אני עדיין סבורה שזה היה מרק סובה, שזה אותו מרק רק עם אטריות כוסמת (יחי הניואנסים של אניני הטעם!). במרק שקיבלנו שטו להם בהנאה 3 סוגי גזרים בצבעים שונים (אפילו ביפן לא נתקלתי בכאלו!), דייקון- שורש צנון יפני (הכי קרוב לבייקון שאוכל כנראה בחיי....), וחי נפשי ה-פטריות!!! בשלב הזה עדיין לא החלטתי אם אני יותר שונאת פטריות ומוותרת על המנה, או יותר אוהבת את כל מה שקשור ליפן וממשיכה. העברתי את הפטרייה לעדי והמשכתי לאכול את המרק המושלם. הטעמים היו כל כך עמוקים ומלאים כמו צבעי השלכת בעיירה ניקו הצפונית לטוקיו, הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי שלכת אמיתית מהי.

50 גוונים של כתום, שלכת בניקו

המנה העיקרית: קערת נבה- טופו מי, ירקות שיטקה, פטריות אוזן, ושורש לוטוס
טוקיו

מנה עיקרית. כי מנה חמישית עלול להישמע מלחיץ
כשהמנה העיקרית הגיעה לשולחן, כבר הייתי שבעה, ועם הרגשה שאני מעבר ליכולת להכניס מזון לגוף שלי. המנה שקיבלנו הייתה קערה עצומה 2 סוגים של טופו ושורש טופו, מלא סוגים של פטריות ושורש לוטוס. כבר שכחתי שאני שונאת פטריות, ופשוט רציתי עוד ועוד מטוקיו בירושלים. טעמים מפתיעים, מורכבים, ומעוררי חושים שממלאים את הבטן והנשמה בשמחה.

מה שמדהים באוכל יפני, זה שאוכלים מלא, מרגישים שבעים אבל לא מרגישים שרוצים להקיא מרוב אוכל. זה כמו ביקור בטוקיו, זה כל כך הרבה להכיל ומגרה בעיניים, באוזניים ובריחות, אבל בחיים זה לא נמאס ולא נגמר אף פעם: פשוט רוצים מזה עוד והרבה.

כמו הטיים סקוואר בניו-יורק, רק פי אלף

קינוח: גלידת תה ירוק עם כדור דנגו - אורז עם חלב שקדים ושקדים וטופו
ביקור באי האמנות נאושימה

הכלל: עדיף גלידה בטעם תה, מאשר הפוך!
לקינוח הגיעה לשולחן צלוחית עם גלידת תה ירוק, וכדור דנגו. כך גילינו שדנגו, אורז עם חלב שקדים, שקדים וטופו, זה בעצם כופתה של פסח בטעם שקדים עם גלידה בטעם של תה. תה ירוק כל כך נפוץ ביפן, שכשמגיעים למסעדה מקבלים קנקן לשולחן כמו שבישראל מקבלים קנקן מים מהברז. לכן זה לא מפתיע שיש לתה ירוק שימושים מגוונים שם, רק שאנחנו לא מכירים אותם בארץ. זה היה שילוב כל כך מפתיע שנאלמנו דום וטרפנו (גם את) המנה הזו.

ביפן, כמו ביפן, יש הכול מהכול וכמעט הכול מפתיע. מה שהפתיע אותי במיוחד היה הביקור באי האמנות נאושימה לאחר יום שלם של נסיעות בשינקאנסן, מערך הרכבות המדויק. בקצה השני של העולם, במקום שהוא חור נידח בכל קנה מידה, מסתתר לו אי קטן שאין בו כלום חוץ ממוזיאונים ויצירות אמנות. הפתעה מושלמת, קטנה ומעניינת שהייתה אחת מגולות הכותרת שלי בטיול.

זה דווקא נשמע לי הגיוני למדי לנסוע יום שלם הלוך ויום שלם חזור רק כדי לראות קצת אמנות
כבר סיימנו לאכול ואני מרגישה שלא הספקתי להעביר כלום על החוויה היפנית. טיפ לחיים: סעו ליפן! או במינימום לכו לארוחת שף יפנית. זה מושלם!!!


לאתר של קפה מיכאל
לדף הפייסבוק של המקום

יום שבת, 25 בפברואר 2017

בן עמי

רחלי ריף היא מפיקה, כתבת ועורכת במוסף 'שבת' הנפלא מבית עיתון מקור ראשון. בקיצור, בחורה עם קלאסה, שביקור שלה בבלוג דורש מקום עם לא פחות קלאסה.

אז עדי הזמין אותי לארוחת צהריים בבן עמי וביקש שאכתוב על זה בבלוג שלו, ההוא שמפרגן למסעדות שוות בירושלים. לכתוב אני מכירה, אבל על אוכל? מה יש לכתוב על אוכל? מה אני, אייל שני שמפייט על עגבנייה וקישוא ויורד על סלרי? אוכלת חינם שרצה לכתוב על זה אחר כך טקסט שהמילה "פריך" חוזרת בו מיליון פעם? כןןןןן קח אותי איתך!

בן עמי. איזה מקום. קודם כל – יש בו אווירה. ירושלמית כזו, ביתית ונעימה, כיאה לבית קפה שכונתי אך איכותי. רחוב עמק רפאים, שבו בן עמי שוכן, הוא רחוב רחב ויפה שמלא במסעדות, בשלטים מעוצבים עם שורות שירה פואטית ובשפה האנגלית, כיאה לשכונה המאוכלסת ברובה בתושבים ממוצא אנגלו-סקסי. יש בו גם בית קולנוע "סמדר" אחד, קטן וייחודי שהלוואי שלא ייסגר, והנורות המהבהבות על העצים לאורכו רק גורמות לו להיראות אירופאי ומזמין יותר. מבחינת חנייה, קבלו טיפ - חנו ברחוב הצפירה, שימו פנגו, לכו חצי דקה ואתם שם. אחרי הארוחה תוכלו לבדוק אם הגלריה "ארטספייס" בביתה היפה של לינדה זיסקויט ברחוב הצפירה פתוחה, להיכנס ולספוג קצת אמנות יפה.

התיישבתם? יופי. לפני שאתם פותחים את התפריט העשיר, תעיפו מבט על מקרר הקינוחים
התחלנו. המלצרית הגיעה עם תפריט ועם חיוך. התפריט של בן עמי, ששודרג לאחרונה במנות של השף שמיל הולנד, מחבר ספר הבישול הנהדר "שמאלץ" שמתמחה באוכל מזרח אירופאי, מגוון ומפתיע, וכולל קרעפלך לצד פסטה טליאטלה וניוקי, מאפה בריוש לצד מנת דגים אסייתית, וגם מנות טבעוניות ונטולות גלוטן.

במסגרת ה"פתיחים" הגיעה אלינו צלחת יפה עם אספרגוס ברוטב שמנת, שקדים, לימון ווינגרט. כחובבת ירוקים, שמחתי. הירק המלכותי והבריא היה טרי ופריך, והרוטב - מתקתק ועדין, כשחתיכות השקדים שפוזרו מעליו היוו תוספת מדויקת לטעם. לא ויתרנו עליו גם כשנגמר האספרגוס.

אחרי הסלט הזה לא תוכלו לאכול סלט ניסואז במקום אחר
הלאה. בגלל שאני בת הזמנו סלט, בגלל שרעבים הזמנו גם מאפה, אבל עם תרד. סלט הניסואז, שנראה שלא אטעה אם אומר שהוא סלט הדגל של בן עמי, נפלא ומלא בכל טוב: חסה, עלי בייבי, עגבנייה, בצל ירוק וסגול, שעועית ירוקה, זיתים, צלפים מפתיעים, פלחי תפוחי אדמה רכים, חתיכות ביצה קשה מסודרות יפה בצד הצלחת, ובתפקיד הדובדבן שבקצפת, או הדג שבמרום הסלט – הטונה. חתיכות טונה אדומה צרובה במדיום-רר מדויק, מצופות בשומשום וטעימות בטירוף, הופכות את הסלט הזה למנה ששווה להגיע לבן עמי ולו בשבילה. עם הלחם הטרי, מלא או כפרי, שמוגש עם המנה הגדולה הזו, אין ספק שתצאו שבעים. גם אם זה סלט.

טארט התרד לא איחר להגיע, והוא מהביל והריח נפלא. המאפה עשוי מבצק עלים עדין, ועליו שלל תרד חם עם פטריות מפנקות, גבינת קדוש, ומעל כולם ביצת עין רכה. כמה כיף לנגוס בפיסת מאפה שמכילה חגיגת טעמים שכזו. השילוב של הפטריות המעולות עם התרד החם והגבינה המשובחת, יחד עם ביצת העין שהוסיפה חלמוניות רטובה, יצרו מאפה מפנק וטעים מאוד לימות החורף, ובכלל. יאמי של ממש.

טארט תרד. כמה יפה, ככה טעים.
אי אפשר בלי גזרת הקינוחים, זו שתמיד נשאר בשבילה מקום בבטן. הזמנו פאי פיסטוק עם דובדבני אמרנה ופאי שוקולד בננה טופי אה-לה 'הלו טו דה קווין'. מניסיון קודם קינוחים מומלצים נוספים הם פאי הלימון הנהדר ופאי השוקולד בוטנים האלוהי - מושלם לאוהבי הריסס, שהם לגמרי אני. לצד המתוקים הגיעה כמובן שתייה חמה. עדי הזמין משקה ג'ינג'ר טעים, ואני קפה הפוך גדול. בתור חובבת קפה שלא תמיד מרוצה ממה שמוגש בבתי הקפה, אני יכולה לומר שהקפה בבן עמי מצוין ועשוי מפולים טריים ומעולים. כמו שאמר האייל שני בנושא אחר: "אני רוצה להיות פה ימים". לכו על זה.

לאתר האינטרנט של קבוצת בן עמי
לדף הפייסבוק של בן עמי