יום ראשון, 18 בפברואר 2018

טעים בכרם

ניקולא נסים טובול הוא רכז הסיורים הגאופוליטיים של המכון לאסטרטגיה ציונית ומנהל תחום המעברים בתנועת זכויות אדם כחולבן. מכיוון שלאכול בשר טעים זו זכות אדם בסיסית, לא הייתה לי ברירה אלא לקיים את פגישת העבודה שלנו במסעדה בשרית איכותית ששנינו עוד לא הכרנו.   

אם הייתם שואלים את הילד הצרפתי שהייתי אם יום יבוא והוא יאכל בשיפודיה בארבע אחר הצהריים הוא פשוט לא היה מבין מה אתם רוצים ממנו. ללמוד עברית, לחיות במזרח התיכון ולעשות צבא סבבה, הוא יכול להכיל. אבל לאכול בשר בשעה כזאת, ובנוסף על כך במסעדה?! לא לא לא, הquatre-heures זה אך ורק משהו קטן מתוק להחזיק עד הערב.

כך אשכנע את ניקולא לאכול בשר בשעה 16:00
אז כשעדי הציע שניפגש בשעה ארבע אחר הצהריים ב'טעים בכרם', שאריות הצרפתיות שבי נדהמו מול הפרספקטיבה לחוויה קולינרית בשעות אקזוטיות כאלה. מסתבר שיש דברים ששנים של ציונות לא מחקו מן הגלות. אבל אז הצד האלג'יראי של מצפוני הקולינרי התעורר ובא לסנגר: בחיים לא מסרבים לאוכל, אז הכל מסתדר.

'טעים בכרם' היא שיפודיה בקצה הדרום-מערבי של בית הכרם, לא הרחק מבית חולים שערי צדק. ממבט ראשון המקום נראה כמו שיפודיות אחרות ברחבי הארץ. ואכן, קשה להתחרות בשוק המסעדות הבשריות העממיות הכמעט-אנונימיות. אבל לדעתי דווקא כאן חוזקה של 'טעים בכרם': היכולת לשים את הדגש איפה שהאחרים מזניחים.

קחו למשל את מבחר הסלטים המוגשים לסועד. תרגיל קלאסי פר אקסלנס, ויש אומרים אפילו די חרוש. כמה אפשר לחדש בתחום כבר? פה מתחילה ההפתעה הטובה: למעט סלט הירקות הסתמי, בעל הבית התמקד על איכות ומבחר מרענן וביתי. בין השאר: גרגרי חומוס, סלט חצילים על הגז או גזר בכמון. מי שבא לשיפודיה אמנם לא מקווה לרזות אבל ישמח שאותם סלטים יוגשו טריים ולא טובעים בשמן.

בימי שישי המקום מציע מגוון רחב של אוכל מוכן
נעבור למנות העיקריות. שלא תטעו, אני לא מתכוון לכתוב ביקורת שלמה על שיפודיה בלי לדבר על בשר. אין מה לעשות, לא באנו בשביל הסלטים... נתחיל עם השיפודים. מאוד אהבתי את הפרגיות, שהיו רכות בטירוף ובאמת סיפקו את התיאבון שלי לבשר. יש כמובן עוד כמה אופציות, כולל מעורב ירושלמי מאוד נחמד גם הוא. מה שכן, למי שלא ירושלמי לא עלינו, לא הייתי ממליץ למלא את הקרייב למעורב שבטח יש לו, דווקא כאן, אלא ללכת על משהו אחר מתוך המבחר הרחב של בשרים מכובדים שמציע המקום.

עכשיו שיצאתי ידי חובת הביקורת על הבשר, אני יכול להגיד: לא כאן הסוד ש'טעים בכרם' לדעתי. הסוד הוא פשוט החלטה עסקית חכמה: בעולם תחרותי שהיצע כה מפוזר, רק הבולט שורד. להיות ''בולט'' זה לא לעשות כמו האחרים, ובמונחים של עולם השיפודיות מסתבר שזה אומר להתמקד דווקא על הלווי. בשר טוב אפשר למצוא בהרבה מקומות בארץ בכלל ובירושלים בפרט. אבל אותם מקומות נוטים להזניח באופן די רציני את המסביב. פה הפירה ממש טעים, האורז מתובל היטב, בצלים ועגבניות טריים צלויים מדהימים... בסופו של דבר דווקא הדברים האלה עושים את ההבדל.

בפינתנו לבדוק בפעם הבאה: חציל ממולא בפרגית
ומה שנכון לגבי הסלטים והליווי נכון אולי עוד יותר בנוגע לקינוחים. אותי הם קנו סופית. נתחיל מהמלבי על קוקוס, סילאן ומי ורדים. פשוט מעדן אמיתי. הבקלוואה, גם היא ביתית, פשוטה ועושה את העבודה. ולמי שהצד האלג'יראי דחף אותו לשם מלכתחילה זה מה שצריך. זה ותה (נענע כמובן) להתחיל את תהליך העיכול המבורך. לא הדבר הכי קשה להשיג במחוזותינו אבל עדיין משהו שלא מספיק מציעים במקומות כאלה.

לסיכום, אם אתם נמצאים בבית הכרם, קפצו ל'טעים בכרם', היא בהחלט שווה את זה!


לדף הפייסבוק של טעים בכרם

יום שבת, 3 בפברואר 2018

אנג'ליקה

אין צורך להציג את אמילי עמרוסי, אולי הכותבת הכי טובה בעיר. אין גם צורך להציג את אנג'ליקה, אולי המסעדה הטובה בעיר. כל שנותר הוא לחבר בין האישיות למקום, כדי להסיר את סימני השאלה שמסתתרים מאחורי ה"אולי", ולהחליפם בסימני קריאה מהדהדים. אני מעביר את השרביט לאמילי, שעשתה יופי של עבודה.

חוץ מאותיות העץ על הקיר, המרכיבות 'שיר' שנראה כאילו נוצר במחולל מילים, אנג'ליקה כולה אומרת יוקרה. היושבים הלוחשים ליד השולחנות נראים כמו פרסומת לכסף גדול וזר. המיקום ליד מלון המלך דוד רומז שהוא אכן גדול, וזר. חיפוי העץ על הקירות, המוסיקה, תפריט היינות (120 יינות, שמתחלפים בכל חודש) - הכל משחק טופ.

עדי, אמילי, יין, וואג'רס
האם זו רק תפאורה? האם אנחנו על סט של סרט שכוכביו הם אולמרט ושולה זקן? התחלנו לאכול. אומרים שמדובר בכשרה הטובה ביותר בירושלים. השורה התחתונה: זו ודאי הכשרה הטובה ביותר שאכלתי בה בירושלים. מטבח פיוז'ן, בישול מולקולרי ושיטות מהמטבח הבריא, חומרים טריים, נועם לעין. הכבישים מסביב היו סגורים בגלל ביקור סגן הנשיא פנס, מה שהעניק לביקור נופך נוסף של יוקרה: מחסומי המשטרה נפתחו לכבודי כשאמרתי שאני מוזמנת של 'אנג'ליקה'. הגעתי בשמלה ונעלי עקב. עדי, העוסק למחייתו בציונות וטרוד בעניינים שברומו של עולם, הגיע בפליז-מתנחלים.

במנת פתיחה התגלגל על הצלחת פאני פורי, כדור דוריטוס מושלם. אחרי הפיצוח שלו התברר שהוא ממולא סביצ'ה סלמון וטונה אדומה, איולי ווסאבי, ופתיתי קוויאר סלק מגניבים. היה טעים כמו מן. מיליון טעמים, הפתעה, ומחשבה - איך הגיעו החומרים לתוך הכדור. דקות ארוכות תמהתי עם עדי איך יצרו את זה. שני אנשים חכמים אנחנו. לא הצלחנו לפצח.

כשהמלצר פתח לנו את היין עשיתי את כל הוואג'רס. מזיגת טעימה של המלצר, ערבוב לחמצון, הרחה, פירצוף, ואז לגימה. תנועת סירוב עם הראש. המלצר חזר עם בקבוק אחר וכוס חדשה. ושוב מזיגת טעימה, תנועת ערבוב מעגלית שלי, רחרוח, מצמוץ, לגימה. הנהנתי - והכוס מולאה. אני רואה עצמי בשלה להוליווד.

קובה נייה דג ים (צילום: דור כהן)

המנות הבאות שהובאו אלינו, כמו שליו הנוחת בדממה, היו קבב דג עם בורגול, יושב על קרם אספרגוס וקארי ירוק (בתפריט הם יקראו לו קובה נייה ים); מרק ארטישוק ירושלמי וכרובית; סלט שוק אווז; ו"קטאיף" - אמפנדס ענק ממולא בבשר צלעות עגל ופטריות מיוחדות. הכל היה פצצה לחיך ופצצה לעין. פרחי מאכל קישטו את הצילחות, פרחי מלפפונים, פרחי כוסברה.

יונתן, מנהל אנג'ליקה, מספר על שם המסעדה: אנג'ליקה היא בתו מחוץ לנישואין של האמן ומייסד 'בצלאל', בוריס שץ. רכילות שנת 1900 זה הכי. המסעדה שכנה בראשית דרכה ברחוב בוריס שץ, ומכאן הפרגון הפמיניני לאותה ילדה מסתורית שאמורה להיות היום בת 118.

על הצוות החרוץ של אנג'ליקה אפשר לתצפת גם דרך המטבח השקוף
אני שואלת את יונתן איך הוא מסתדר עם חיי משפחה כשהוא עובד הפוך כבר יותר מעשור: על הרגליים בלילה, מאוזן במיטה בבוקר. השאלה מתחדדת כשהוא מגלה לנו שיש לו אישה, שתי בנות ועוד אחת בדרך. ''אחרי הלידה אני באמת לא יודע איך נעשה את זה", הוא אומר בייאוש אבל כל ישותו מבהירה שהוא מת על העבודה. הם גרים באשדוד כדי להיעזר במשפחה של אשתו. עם שלוש בנות העסק הולך להיות מסובך. עדי מעודד אותו במדרש השם של לוי, בנו השלישי של יעקב: "עתה ילווה אישי אליי". את הילד הראשון והשני הורה אחד יכול להחזיק לבד. בילד השלישי חייבים שהאבא יצטרף. מה לעשות שנולדנו רק עם שתי ידיים. יונתן מהנהן בהפנמה.

השיחה עם עדי הייתה גבוהת מצח, רצינית, וציונית. כראוי לעדי. את הרכילות השארנו בסביבות תחילת המאה הקודמת ולא מטעמי מוסר: עדי פשוט לא סיפק חומרים איכותיים להליכת רכיל, מה גם שקשה ללכת אחרי כוס יין גדולה וכל כך הרבה אוכל.

הגיע זמן עיקרית
המנה העיקרית הייתה פילה סלמון (טרי) בבישול סו-ויד עם אצות ותרד. לא הכזיבו. מכוונים גבוה ופוגעים. שליו ומן, מן ושליו. קסם. אכלנו ושבענו. הקינוח, מגנום פיסטוק, היה מכה קלה בכנף השליו. השוקולד איכותי, הקשקושים מסביב יפים וערבים לחיך, אבל המילוי הירוק צועק קצפת צמחית. נפילה. מרוב שהיה טעים נזכרנו להצטלם רק אחרי שהאוכל הלך.

שורה תחתונה אמיתית, לכו לאנג'ליקה. ואם שוטר עוצר אתכם בדרך, תגידו לו את מילת הקסם בזרת מונפת.


לאתר של המסעדה


יום ראשון, 28 בינואר 2018

Harvey's Smokehouse

היסטוריה בבלוג: מבקר שהוא חבר מועצת העיר! קבלו את אלעד מלכא, שבשאר זמנו הוא גם מנכ"ל האגודה לזכות הציבור לדעת והאיש שבזכותו נראה בקרוב מוניות שירות ברחובות ירושלים. כפרס על הישגו האחרון, החליטה מועצת הבלוג לארח את אלעד בדבר הקולינרי הבא שיש לירושלים להציג: הארוויס, מעשנת הבשרים הראשונה בירושלים.

"על האש טוב - ברכתו בורא נפשות". המשפט הזה ליווה אותי בכל ערב על האש עם חברים או משפחה. מעטות המסעדות בהן ניתן להגשים את המוטו הזה באכילת בשרים ללא הזדקקות לבצקים מיותרים. ואז הגיעה ההצעה מעדי לבוא ל- Harvey's Smokehouse (ברשותכם, ולטובת הקיצור, אנחנו נעברת להארוויס).

שלב ראשון בביקורת מסעדה חדשה: פותחים חזית (צילום: Andrew Malakhovskyy)
קירות מעוטרים בציורי גרפיטי של האמן סלומון סוזה (הידוע בשמו "סלומון" - ההוא מהשוק) משולבים בקירות האבן של מבנה ירושלמי עתיק, תאורה עמומה משנדלרים ניו אייג'יים, חלון פונה לרחוב בן שטח הגשום, בירה מהחבית בשבילי ומגוון יינות לעדי (למה יין לבן עם בשר למה?). בקיצור הבנתם, האווירה מעולה. לא פלא שגילינו שאנחנו מתחרים בטור הזה עם מבקר המסעדות הנודע במגזר שאול יהלום, שישב גם הוא במקום אותה העת.

צוללים לתפריט הראשונות. לפני שנקבל המלצות מהמלצר הוא מבקש לדעת מה נזמין לעיקרית כדי לוודא שהראשונות תואמות את המנה העיקרית. אז על הפלטה שלקחנו לעיקרית נדבר בהמשך, רק נאמר שקיבלנו את אישור המלצר להזמין טאקוס צלעות שעושנו במשך 18 שעות. אודה ולא אבוש, הטאקוס הטובים שאכלתי ever! הבשר עשוי במידה מדויקת, האבוקדו מלווה אותו בלי להשתלט ויחד עם יתר רכיבים נוצרת הרמוניה בפה שגורמת לך לחשוב: למה זה לא הקינוח בעצם? ברור שזה הטעם שהייתי רוצה ללכת איתו הביתה. בפעם הבאה.

לצד הטאקוס לקחנו "קצוות שרופים". הסיבה המרכזית לבחירה הייתה המילה "מקורמלות" שהגיעה אחרי המילים "קוביות חזה בקר". אם כבר להתארח בבלוג ביקורת מסעדות, אז לזרום עם מילים פלצניות. לא התאכזבנו. עשוי במידה מעולה עם מעט חריפות מלמעלה. צ'יפס הבטטה שהגיע עם המנה לא היה להיט אבל היי – זה באמת שולי ליד הבשר הזה.

התפריט. מבט על. (צילום: Andrew Malakhovskyy)
עוברים לעיקרית. "מה תרצו בפלטה?". קצת מהכל. הארווי הודיע: "פלטת בשרים מגיעה או עם חצי עוף או בלי עוף כלל". במקומות אחרים יש רבע עוף, אבל פה אין דבר כזה חצי דרך. ובכן, אם השף-בעלים נכנס לי לצלחת כדאי מאוד שהוא יצדיק את זה. ויתרנו על העוף והלכנו על חבילה בשרית להפליא: הבריסקט שעושן 14 שעות בעץ אלון היה רך כחמאה, האסאדו שעושן בעץ דובדבן במשך 12 שעות גרם לאסאדו שהכנתי בשבת להצטער על שהגיע למטבח הלא נכון וצלעות הבשר המפורקות שעושנו 18 שעות בעישון היקורי (יש עץ כזה!) גיוונו את הטעמים בפה. לגבי הצ'וריסוס: תראו. באופן אישי לא הבנתי איך מצא הצ'וריסוס את מקומו בחבורה הנכבדת הזו. אלא שלא דומה צ'וריסוס ששהה שעה בעץ מייפל ומסקיט לצ'וריסוס המוכר. בקיצור, תענוג של מנה, החל משלב ההגשה ועד הביס האחרון. עד לרגע זה לא הבנתי למה הזמנו סלט קולסלואו וטבעות בצל ליד, כאילו שהיה להם סיכוי לצד פלטת הבשרים הזו.

על כולם התעלה הבייקון. לא לא, אמנם מדובר על 'מאכלי י-ם' אבל אני עדיין שומר כשרות. בייקון כבש. מימיי לא אכלתי בייקון ואני לא יודע להשוות, אבל זה היה וואו! לא זוכר בכלל שלעסתי את הדבר הזה, הוא פשוט התפוגג לי בפה. בגזרת הרטבים, ברביקיו לצד רוטב חרדל כלשהו וכמובן קצת חריף. אמריקאי להפליא בשביל חובב צ'ימצ'ורי, פסטו ושום שכמותי.

בשעה טובה שלב הקינוחים. לא לפני שקיבלנו הסבר די מפעים ממנהל המקום, ערן. ערן ניהל את מסעדת גבריאל שהייתה במקום. יום אחד, עודו מנהל וממלצר בו זמנית נשאל על ידי לקוח אם הוא מעוניין בשינוי כיוון והסביר שלא, הוא מאוד אוהב את מה שהוא עושה. לא עוברת חצי שעה ואותו לקוח מציב כתנאי לרכישת המקום את המשך העסקתו של ערן כמנהל. עבר עוד קצת זמן עד שהארווי, הבעלים והשף מימש את חלומו והפך את מסעדת השף למעשנת בשרים. לאור הפרטים החדשים על הבעלים האמריקאי חובב הבשר, הכנתי את עצמי לקינוחים אמריקאיים ובלבי החלטתי למחול מראש למקום על קינוחיו לאור רמת הבשרים שהפגין.

ציורי הקיר מזכירים לכם את השוק? (צילום: Andrew Malakhovskyy)
המשכנו בקו: מנה אחת קלאסית ומנה אחת יצירתית. סופלה שוקולד מ-77% חומרי קקאו איכותיים שגורמים לך להיות בטוח לרגע שעברת למסעדה חלבית. שכבה דקה קשיחה והיתר צמיגי להפליא. הללויה! פרפה חלווה כדי לשבור את השטאנץ. מסתבר שגם המנה הזו מוכנת במקום, לא לפני שהופכים את החלווה לנוזלת מקפיאים אותה ומוסיפים שברי פיסטוק ושערות חלווה מלמעלה. בקיצור, גם מלך החלווה יתגאה במוצר של האמריקאי הזה. כדי לסגור את חווית הקינוח הישראלית שלי קיבלתי גם כוס קפה שחור (לא אספרסו חלילה) בדיוק במינון הנכון – של הצבא.

לסיכום – חווית בשר עילאית לכל קרניבור (מרמת מתחיל ומעלה). שילוב של מטבח אמריקאי עם התאמות אלינו – הישראלים וכל זה בתוך אווירה ותפאורה ירושלמית. כבר אמרתי למה אני אוהב את העיר הזו?


לדף הפייסבוק של הארוויס

יום שלישי, 16 בינואר 2018

JLM סושי מקומי

עינת גומל היא למעשה המנהלת האמנותית של ירושלים. כמעט כל פסטיבל עירוני-אמנותי שאתם מכירים (רשימה חלקית: הליכות ג'יין, אינדיסיטי, הפרונט סטייג', סיפור רחוב, ניילון, הליכת על הספקטרום) עבר דרכה. ועכשיו, שנייה לפני שעינת צוללת לשאון חורף (כל יום שני לאורך פברואר) זה נראה כמו זמן מעולה לבדוק את המיזם הקולינרי החדש מבית מסעדת 1868.  

כבר כמה חודשים שפתוחה בעיר מסעדה חדשה שעוד לא ביקרתי בה – JLM סושי מקומי. מסעדת שף יפנית כשרה. וזה שעוד לא ביקרתי בה - גורם לי להיות לא רגועה. אז הצעתי לעדי שנעשה את ביקור קולינרי משותף, ולשמחתי - עדי זרם איתי על ההצעה בקלות.

בזמן שעינת התלבטה אם לשבת בחוץ, למטה או למעלה, עורך הבלוג השתעשע עם התפריט
אני חייבת להודות שהחך שלי לא בררן דווקא לקולינריה גבוהה או דווקא לאוכל יפני. גם אני חובבת מושבעת של קערת הדגים של הסושייה בטרומפלדור שגורמת לחלקינו להיזכר בפרק של הסופ נאצי של סיינפלד. אבל כחובבת של אוכל טעים, אני תמיד שמחה להכיר מקומות נוספים בעיר.

העיצוב של המקום מוקפד, נקי ומדוד. למעלה שולחנות נמוכים לרביצה (בטוח יש לזה מילה יותר מדויקת ביפנית, לא נראה לי שהיפנים רובצים) ולמטה שולחנות קטנים, צרים וגבוהים. מה שגרם לי להעריך את העובדה שלאורך כל הארוחה שום דבר קריטי לא צנח מהשולחן. הלוגו ההייטקיסטי והשם הדי גנרי הזכירו לי לוגו של האפליקציה שבנינו לחיי הלילה של ירושלים, אבל אולי זה כי גם לחיי הלילה וגם לאוכל יפני יש מאפיין מרכזי משותף של מינימליזם.

להלן: פוד פורן
התחלנו את הערב עם קוקטיילים יפנים שהגיעו מבר הזוטא הסמוך בשני בקבוקוני שיקויים ירוקים חמצמצים, המשכנו בלחמניות מאודות סלומון מיסו שהיו מעולות וגם בעלות מרקם מגניב במיוחד וברול מאקי שמבוסס על דג ומה שבא לשף לשים. המלצרית טענה שמאקי (שזה זה עם האצה בחוץ) ואינסייד אאוט הם בעצם בדיוק באותו הגודל. אבל בתכלס המאקי היה טעימה שעשתה חשק לאינסייד אאוט אז הזמנו גם אותו. וזה כבר היה בלי שום ספק אחד הרולים הכי טעימים שאכלתי.

אחד הטעימים!
חמישי בערב, המקום מתחיל להתמלא. מסביב תמהיל שפות אופייני לירושלים והמנות ממשיכות לזרום אל השולחן. גיוזה שפונדרה ושזיפים מיובשים, סלט איטריות סובה וקריספי טרטר מעולה שהוגש עם מנגו ועל פריכיות שמזכירות את החטיף "דובונים". מלא טעמים חדשים ושילובים מעניינים והכל אסתטי ויפה ומצטלם נהדר ולא הייתה בררה אז עשיתי קצת פוד פורן.

ועוד קצת פוד פורן
אני ועדי דיברנו מלא על חו"ל ועל יעדים אופציונליים למסע הבא, אחרי שבפעם הקודמת, ביקרנו יחד בסלוניקי עם משלחת של הישיבה החילונית ו-ROI. תוך כדי שיחות המסע הגיעו הקינוחים, שמזל, ממש בנס נשאר להם עוד מקום: קרם ברולה קוקוס במראה צנוע אבל טעים במפתיע ועוגת מאצ'ה קציפת קוקוס מרנג ותותים במראה ראוותני ומסובב מבטים.

טעים לא פחות מאיך שזה נראה!
צמוד ל-JLM נמצאת מסעדת 1868 ובר הקוקטיילים שלה זוטא שאיכשהו בשניהם מעולם לא ישבתי. המרפסת שלהם פונה לנקודת מפגש מרתקת שאותה הם חולקים עם המפעל ועם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה והחצר היפהפייה שלה, שאם עוד לא ביקרתם באחד מהם – ממליצה לכם בחום - שבו לסושי ותקפצו גם לביקור אצל השכנים. הם אלו ששמים את ה"מקומי" בסושי של JLM.


לאתר של המקום

יום רביעי, 3 בינואר 2018

BBB

אלחנן מילר הוא מומחה לענייני מזרח תיכון, שזוכה לכתוב במבחר בימות מכובדות מאד בארץ ובעולם (כולל הניו-יורק טיימס), ובין יתר עיסוקיו הוא מקים עכשיו מיזם מושקע לסרטוני הסברה על הדת היהודית - בערבית. הסרטון הראשון במיזם עוסק בכשרות, שזו סיבה מעולה לקחת את אלחנן לבדוק את ה-BBB הירושלמי הכשר הראשון (כמעט) בעולם, ולהעשיר את הרזומה שלו בבימת כתיבה מכובדת נוספת. אה כן, היה ממש טעים! 

בשנים האחרונות תפס ההמבורגר מקום של כבוד ברשימת הג'אנק פוד האהוב על ישראלים, לצד הפלאפל והשווארמה. עם השנים נפתחו בירושלים מסעדות שנותנות כבוד למאכל האמריקאי ומשדרגות את חוויית האכילה הרבה מעבר למקדונלדס או בורגר ראנץ'.

לא שמישהו מנסה לפתוח לכם את העיניים
הסניף החדש של רשת BBB ברחוב הלל 35 הוא בהחלט בשורה טובה לחובבי הז'אנר. ראשית, לצד הסניף בקריית גת, הסניף הירושלמי הוא היחיד מבין 25 סניפי הרשת שכשר (ועוד למהדרין!). שנית, תקרת הנחושת הדקורטיבית – שריד ממסעדת הקונספט רובע 5 ששכן בבניין קודם – נותנת תחושה של בית קפה וינאי, לא של דיינר אמריקאי על אם הדרך. ועדיין לא דיברנו על אזור המשחקים לילדים בקומה השנייה. חלל המסעדה עצום ומאפשר תחושת מרחב והעיצוב צעיר ומודרני, אבל שיחה שקטה קצת קשה לנהל במקום בשעות הערב העמוסות.

אז בואו ניגש לאוכל. התפריט הענקי (פיזית!) של BBB מקשה עליך לבחור. כמנות פתיחה לקחנו את הבורגוס רינגס: טבעות בצל בבלילה פריכה שמגיעות עם רוטב איולי צ'יפוטלה, וכנפי BBB בציפוי פריך שבאות עם רוטב צ'ילי מתוק ושומשום. שתי המנות הקראנצ'יות היו טעימות מאוד, גדולות ומשביעות, ופתחו יפה את התיאבון לקראת המנה העיקרית, שהגיעה במהירות בעודנו מלקקים את השפתיים מהרטבים.

מבט על
ההמבורגר עם התוספות המתוקות לא תפס עדיין חזק בארץ, אבל אני אוהב אותו, אז הלכתי על המבורגר קצבים, שמוגדר בתפריט "המבורגר מנתחי בקר מובחרים" ועליו כמות נדיבה (לטעמי נדיבה מדי, אבל תמיד אפשר להוריד) של ריבת בצל ביין אדום, וחתיכת פסטרמה מעושנת. עדי לקח את הג'מייקה בורגר ועליו אננס עם צ'ילי מתוק. התפריט מבטיח בשר איכותי ומידת עשייה סטנדרטית של מדיום וול (MW) – מבטיח ומקיים. הלחמניות טריות והבקר עסיסי וורדרד מעט בדיוק במרכז הקציצה. מה עוד אפשר לבקש? את מנת הצ'יפס הענקית (והמצוינת) והקולסלאו שמגיעים עם ההמבורגר בקושי הצלחתי לסיים, למרות שבאתי על בטן ממש ריקה.

היידה BBB
מחירי ההמבורגרים הרגילים נעים סביב ה-60 ש"ח והמיוחדים באזור ה-70. התפריט מציע אפשרויות לא רעות לחובבי הבריאות/שומרי המשקל: שלושה מיני סלטים מפתים כמנות פתיחה (עגבניות וטחינה, סלט יוליוס, סלט פרגית אסייתי) או שני סוגי המבורגרים המוגשים על לחמנייה כפרית בתוספת שעועית ירוקה (מרקט בורגר וגרין בורגר). ישנו גם מבחר מפתיע של מנות עיקריות, שלפי מיטב המסורת הישראלית חולש על כל מטבחי העולם: משניצל קלאסי (אוסטריה) לחזה עוף בטריאקי (יפן); מטורטייה עוף ופרגית צ'יפוטלה (מקסיקו) לסטייק אנטריקוט מעושן (ארה"ב). רוב העיקריות מתומחרות ב-62 ש"ח.

בקיצור, אם ארוחת שחיתות היא הכיוון, BBB החדש בירושלים בהחלט יכול להתאים.


לאתר סניף BBB ירושלים
לדף הפייסבוק של BBB ירושלים

יום ראשון, 17 בדצמבר 2017

וילה בראון

ביום, אפרת זהב היא כלכלנית בות"ת שבמל"ג (לא, אלו לא ראשי התיבות מגבעת חלפון). בלילה היא אוהבת להכיר מקומות חדשים בירושלים. מה שאומר שאין מתאימה ממנה לבקר בבר המערה החדש שנפתח בווילה בראון, מלון בוטיק קסום השוכן בלב רחוב הנביאים.

בלי יותר מדי רעש או הכרזות מיותרות הגיעה גם אלינו לעיר הקודש סצנת ברי הקוקטיילים. אם עד לפני כמה שנים קוקטייל היה על תקן המשקה המתוק הקליל בסוף התפריט (כדי שגם לבחורות יהיה מה לשתות), היום הקוקטיילים מקבלים תפריט משלהם ומביאים איתם ניחוח של אומנות ותחכום (והעולם סוף סוף למד שגם נשים לא מתפשרות על איכות האלכוהול).

אז כשעדי חיפש מישהו שיכתוב על בר המערה, בר הקוקטיילים של מלון הווילה בראון, ידעתי שבדיוק לזה נועדתי, כי מי אני שאתנגד לשילוב של אלכוהול איכותי וביקורת.

ברוכים הבאים למערה!
אמנם בר המערה הוא לא בר הקוקטיילים הראשון בירושלים (קדמו לו הגטסבי, הזוטא וה-Tap&Tail) והוא גם לא הבר הראשון במלון ירושלמי (קדם לו המירור בר במלון ממילא), הוא אפילו לא בר הקוקטיילים הראשון במלון ירושלמי (קדם לו האימפריאלי רד במלון כרמים), ובכל זאת הוא מביא איתו משהו חדש ומרענן לעיר הזאת.

אז על מה בעצם אנחנו מדברים?

בר המערה ממוקם במלון הבוטיק וילה בראון ברחוב הנביאים בלב ליבה של ירושלים, מעין נקודת חיבור בין התרבויות השונות בעיר. כדי להגיע לבר עוברים דרך לובי המלון שמשלב ריהוט בעיצוב מודרני עם קשתות רומיות עתיקות והאבן הירושלמית המסורתית. הבר עצמו נמצא בקומת מרתף בחלל שנחצב באבן ושימש כפי הנראה כבור מים, והוא מעוצב ברוח המלון ומשלב גם הוא סגנונות מודרניים ומסורתיים. חלל הבר קטן, כל כך קטן שבכניסה יש שלט שהמקום מיועד ל-18 אנשים בלבד, ועם זאת העיצוב והתאורה נותנים תחושה של מרחב.

רוצים לנחש של מי הקוקטייל הוורוד?
במקום יש תפריט נפרד לקוקטיילים ותפריט נפרד לאוכל, וכמובן ברמן עם המלצות מוצלחות. התחלנו עם תפריט הקוקטיילים, כי בכל זאת לשם כך התכנסנו. כבר במבט ראשון על התפריט אפשר היה לזהות שנקודת הפתיחה מעולה, האלכוהול בבסיס הקוקטיילים מגוון, איכותי ולא טרוויאלי. אחרי שעדי ואני סיכמנו מראש על שני סבבים של שתייה, התפנינו לבחור את הקוקטיילים של הסבב הראשון. עדי התנדב לשבור את הסטיגמה של ורוד הוא לבנות בלבד ובחר בגרסה חגיגית וטוויסט של ג'ין אנד טוניק ה-"בזיפרש". אני עם חיבה יתרה לוויסקי והטעם החמוץ בחרתי לפתוח עם ה-"טים וואלי".

בעוד הברמן דאג להזמנתנו, ניצלנו את הזמן הפנוי ועדי ערך לי סיור במלון. תיירנו בקומת הכניסה, בין ספרייה עם עיצוב מעורר מחשבה ובין תמונות העמדה של סלב ידועים (לא אגלה לכם מי, שיישמר לכם לפחות אלמנט הפתעה אחד). עלינו לגג לתצפית על האזור עם הרוח הירושלמית הקרירה, וחזרנו בדיוק בזמן אל הקוקטיילים המוכנים.

בבזיפרש, האלכוהול כמעט ולא הורגש ובאופן מפתיע לטובה נגיעות המרירות יצרו תחושת רעננות על רקע המתוק הכבד. בטים וואלי לעומת זאת הוויסקי קיבל את המרכז כאשר המרכיבים המשלימים העניקו לו את העומק הראוי.

כל תפריט האוכל (כמעט) בתמונה אחת
אחרי שנחה דעתנו מהטעימה הראשונית התפנינו לבחון את תפריט האוכל. המנות הינן מנות "טאפס" והמבחר אמנם מצומצם (ובמצומצם הכוונה לארבע אפשרויות בלבד), אך הן מכסות די הצורך. לאחר התלבטות קלה החלטנו להזמין שלוש מתוך ארבע המנות האפשריות: מיני טוסטונים, כריך הווילה ומיקס פטה (לטובת הצמחונים/טבעונים שבקהל אציין כי המנה הצמחונית היחידה היא המיני טוסטונים).

יתרון משמעותי וחשוב יש לטאפס בכך שלא צריך לחכות הרבה מרגע ההזמנה. וכך תוך מספר דקות היו מולנו שלוש המנות שהזמנו: המיני טוסטונים הגיעו על מגש עם ירקות קצוצים מעורבבים במטבלים ייחודיים מעל, כריך הווילה (שהוגש לנו בגרסה המשודרגת של הברמן) הגיע כשתי פרוסות לחם לבן עבות וטריות עם רוסטביף ושילוב נכון של ירקות וממרח איולי, ומיקס פטה הגיע כעיגול סימטרי של פטה, מעליו ריבת גויאבות ולצידו טוסטונים. המנות כולן היו טעימות במיוחד, אבל את העונג הצרוף שיש בכל ביס ממיקס הפטה קשה לתאר במילים. למזלנו הברמן במקום, כיאה לברמן טוב, יודע לקרוא את הקהל שלו גם בלי דיבורים ופינק אותנו במנת פטה נוספת.

עוד סיבוב!

אחרי האוכל הגיע השלב לסבב נוסף של קוקטיילים, עדי בחר באווירה הירושלמית את "יא חביבי", ואני באווירת הקינוח מצד אחד והדבקות בוויסקי מצד שני הלכתי על "רד פלאמי". גם בסבב הזה הקוקטיילים לא אכזבו. יא חביבי, עם אניס משובח שאפילו קיבל כוכב אניס לקישוט ורד פלאמי עם שילוב מצוין של שוקולד וויסקי.

ואם כל הטוב הזה לא מספיק, בין דיונים על ירושלים, לימודים, אלכוהול ועבודה הברמן פרגן לנו בצ'ייסרים מעת לעת (בכוסיות מעוצבות באופן מקורי למדי, יש לציין). וכמו שאמרנו, הברמן לא היה צריך לשאול יותר מדי כדי לדעת מה נרצה לשתות, לעדי הוא מזג מיניי ליקרים מתקתקים ולי הוא מזג –טוב אתם בטח כבר מנחשים...

כוסות השוטים של המערה
כשיצאנו מהמקום, צעדנו רגלית חזרה הביתה ועברנו דרך רחוב יפו שבימים אלו ממש בנייניו מוארים בתאורה ייחודית שבהחלט השלימה את האווירה.

לסיכום: אם אתם מחפשים לשנות אווירה ורוצים לנסות טעמים חדשים, אם בא לכם קצת אווירת חופשה בסוף יום עבודה, אם אתם מוכנים להתנתק לרגע מהטלפון והעולם החיצון (אין קליטה בבר, בכל זאת מדובר בבור מים), זה המקום בשבילכם. ולסיכום במילה: מומלץ.

[נ.ב. אם אתם מחובבי הכשרות כמוני, תשמחו לשמוע שלמלון ולבר יש פיקוח של ארגון השגחה פרטית.]


יום רביעי, 6 בדצמבר 2017

ממפיס

"שומע? עוד מעט אורי מלמד פותח סניף חדש של ממפיס בירושלים. אתה חייב לקחת אותי לשם בשביל הבלוג שלך. הנה יש לי תמונות מהשיפוצים". אז לקחתי את נעם שמבה, מזכיר היישוב פני קדם, לאכול את ההמבורגר הכשר הטוב בארץ, רק כדי לגלות שהוא בכלל לא אוהב המבורגרים. 

ממפיס? אני לא אוהב המבורגרים. הקונספט של בשר טחון אף פעם לא באמת שכנע אותי, והחושים שלי מספיק חדים כדי לא להסתנוור ממיתוג אמריקאי שהפך קציצה מעובדת לתחרות קולינרית. האינסטינקט ההישרדותי שלי מציע לוותר על הרעיון.

כבר בזמן השיפוצים שמבה התייצב כדי להזמין שולחן
מצד שני, יש לי סיבות לסמוך על אורי מלמד. בתור ירושלמי מלידה – כשרב ידוע עם כיפה לבנה אומר לי שברשותו מתכון מושלם – לא משנה למה – אני אוטומטית מאמין. כמה מאמין? לפני שנה הטרחתי עצמי עד לתל אביב כדי לטעום את הפלא, ואפילו חזרתי מרוצה. אך טבעי שעם פתיחת ממפיס ירושלים פיניתי לעדי ערב לבחון אם האוויר הקר והאווירה החמה בירושלים ישפיעו על התוצאה הסופית.

שני בערב, זמן סולידי יחסית, שמאפשר לנו להתמקד בארוחה עצמה ולא ברעשי הרקע. מקומות ישיבה חיכו לנו בפנים, מרכיב חיוני ביכולת לתפקד בחורף הירושלמי. גם עיצוב המתחם מכבד וצעיר בו זמנית, הכיור לנטילת ידיים זהה לכיור אצלי בבית, עובדה נכונה אך לא חשובה. הסועדים - רובם ככולם מאותם מעגלים, כשקמנו לאסוף את האוכל, התברר שחוץ משני בני זוג כולם כאן מכירים את כולם.

שמבה מטביע את חותמו במקום, בתמונה נדירה של האיש והכיפה הלבנה, ללא הכיפה הלבנה
המקום מוגדר כהמבורגר פרימיום, והמבחר בהתאם – בעיקר המבורגר, יש גם חזה עוף ואפילו משהו צמחוני, בקיצור – נשארנו עם המבורגר. בחרנו בגרסה המרוככת, 250 גרם עם פרוסת אנטריקוט מלמעלה והשלמנו לארוחה, כלומר צ'יפס (רגיל) ושתייה. זמן ההגשה בהחלט סביר, הלחמניות ספוגיות וקלילות, ירקות בשרניים ורטבים במידה.

הבשר עצמו עומד בסטנדרטים שהוצבו בתל אביב הרחוקה, אני לא אוהב המבורגרים – אבל זה באמת טעים, מידת העשייה צורבת את הבשר בעדינות מבחוץ, ומשאירה במרכז שכבה אדמדמה שנותנת חשק. כוח המשיכה גורם לטפטוף רוטב בכל ביס, כל טיפה מרגישה כמו אובדן. בניגוד לבשר, הצ'יפס לא מביא חידוש מיוחד, יש לי יסוד סביר להניח שבחירה במיקס עם צ'יפס בטטה (הערת העורך: לא ידעתי שיש אפשרות כזו!) הייתה מוציאה אותי מרוצה יותר.

טוב, זה לא רק נראה טעים. זה באמת טעים!
שנינו מסיימים בערך ביחד, ומנשנשים מהצ'יפס. בהתחלה עוד שיקרנו לעצמנו שלוקח זמן עד שמרגישים שבעים, אבל הזמן לא הוכיח את עצמו. מצד שני, לבלוע 250 גרם דרש שימוש אגרסיבי בלסת, ועושה רושם שהגרסאות של 360 או 500 גרם מתאימות בגודלן ליצורים אחרים ממשפחת היונקים. בשורה התחתונה כדי לצאת שבעים צריך להתאמץ יותר. הסלטים שניתן להוסיף (סלט חזה עוף וסלט אנטריקוט) נראים קצת יותר מידי בתור מנה משלימה.

לסיכום, הבשר מעולה, וחבל לפספס, אבל מומלץ ללכת מראש על מנות כבדות יותר. בתקציב של 100 שקלים תיהנו מארוחה טעימה, בשר כשר וטוב מהסוג הקיצוני, יחס הולם בין העלות לטעם, והמחיר כולל סלפי עם נציג משפחת מלמד. שווה!

מנהג המקום: סלפי. ברקע: תפריט.

לאתר של ממפיס