יום שבת, 21 באפריל 2018

אוריינט

תפארת סולומון היא ירושלמית אסלית. זאת אומרת מהזן שאשכרה נולד וגדל ברובע היהודי שבעיר העתיקה. בזמנה הפנוי מעבודתה בתכנית לחדשנות ויזמות באוניברסיטה העברית היא גם מנהלת ההפקה של FuckUp Nights בעיר. לאן ניקח עלמה הנושאת את שם התפארת, אם לא לארוחת הבוקר המדוברת של מלון אוריינט שרק יצא מהניילונים ביולי האחרון?

את בוקר יום שישי, כ"ח ניסן, ה-13 לאפריל ביליתי בלגימת מוסקטו ואכילת ארוחת בוקר מגוונת, מושקעת, מדוקדקת ועם טוויסט פה ושם. תכירו: ארוחת הבוקר של מלון האוריינט.

האוריינט הינו מלון בוטיק יוקרתי שנפתח בירושלים לפני כשנה, הוא ממוקם בתחילת עמק רפאים, ליד מתחם התחנה הראשונה וגן הפעמון. בכניסה למלון קיבל את פניי בלבוי נחמד מאוד בברכת "בוקר טוב גברתי" (ניסיתי שלא לקחת את ה"גברתי" קשה מדי). הלובי היה שילוב צבעים עדינים, קירות זכוכית, תקרות גבוהות, וארכיטקטורה מודרנית עם שזירות של ירושלים העתיקה. ארוחת הבוקר מוגשת בקומה התחתונה, עם אזור ישיבה בפנים וגם בחוץ. עדי ואני ישבנו בחוץ.

מה זה כל הטוב הזה? תכף תדעו
ברקע התנגנה לה מוזיקה אקוסטית עדינה ונעימה, עם שילוב של פכפוך מים עדין, הן מהמפל משמאל, והן מהבריכה הקטנה מימין. באזור הישיבה החיצוני היינו מוקפים בקירות הזכוכית השקופות של המלון, ומעל מצד ימין התיימר מבנה טמפלרי עתיק וגם הוא שיקף את אופי המלון, עתיק ומודרני כאחד. כששאלתי את עדי מה התחושה שהעיצוב והמקום משרים עליו הוא ענה- "אושר\עושר שהוא ירושלים". לא הייתי יכולה לנסח זאת טוב יותר. זה לא אירופה או חו"ל אחר, זה הייחודיות של ירושלים - עתיקה ומודרנית, צעירה ובעלת היסטוריה ארוכה, מורכבת, שקופה, עוצרת נשימה ושלווה.

לאחר סקירת הבופה, לקחנו צלחות לקראת הסבב הראשון, שכלל סלטים, כמה מאפים, לזנייה, גבינת ברי, חומוס ביתי עם גרגרים ועגבניות, סלט טורקי, וסלמון מאודה עם בצל סגול וירוק. לאחר שהתיישבנו ניגשה אלינו מלצרית אדיבה, לקחה את ההזמנה שלנו לביצים, קפה ומיץ, את היין כבר לקחנו בבופה :-)

תכירו: בנדיקט
האגס בנידיקט (Eggs Benedict) היה אנין ומדויק. מוגש על מצע של חצי קרואסון מלא טעם, עם עלה בזיליקום, ביצה עלומה (כמובן) ומעל רוטב הולנדייז- לא יותר מדי כך שהוא משתלט על המנה, אלא כמות מדויקת למנה עצמה. את הביס הראשון אכלתי לפי הכוונת הטבח, אבל לביס השני הוספתי סלמון מאודה, פסטו, ועגבנייה מעושנת שלוויתי מהסלט עגבניות ומוצרלה עם בלסמי - כי אני יודעת אילו שילובים אני אוהבת, ובאמת, היה שמיימי!

המאפים כולם ביתיים וטריים, נאפים כל יום, חלקם על ידי השפים בבופה עצמו. לרוב, איני עפה על מאפים. לתחושתי הם סתם מוסיפים נפח לארוחות אבל לא באמת שווים את הקלוריות, ולשמחתי הופתעתי לטובה, ונהנתי מכל ביס! המאפים היו רכים, נימוחים, חלקם מלוחים, חלקם עם תוספות כמו פטה, פסטו, פלפלים קלויות ועגבניות מיובשות, זעתר עם שמן זית ועוד. And let me tell you, לא הצטערתי על אף קלוריה!

את קיש התמרים שראיתי בבופה הייתי חייבת לנסות, הקונספט היה כל כך שונה ומעניין, מה גם שתמרים תמיד היו חולשה שלי, כך שזו לא הייתה מכירה קשה. ואכן טעמו היה בדיוק כפי שקיוויתי - מתקתק, פריך, עדין ונמס בפה (חבל שאי אפשר לבקש מתכונים מהשף...).

אציין שבדרך כלל ארוחות הבוקר שלי מסתכמות בפירות וקפה, אבל הגיוון היה מושלם! אף מנה לא הייתה מתוקה מדי, מלוחה מדי או שתלטנית. שילובי הטעמים היו עדינים, מחמיאים ומאפשרים לכל אורח ואורחת להוסיף ולשלב בין המגוון הרחב שהוצע.
קפיצה קטנה לבריכה
אחת הסכנות בארוחות בופה הוא חוסר הרצון לפספס משהו, והתחושה שחייבים "להרוויח את הבופה" כך שפעמים רבות יוצאים עם בטן כבדה אחרי אכילה מרובה ומיותרת מכל הבא ליד. היופי באוריינט הוא שהם אינם מגישים בצורה שגורמת לסועדים לקחת יותר מדי. כל מנה שמוגשת היא מדויקת בגודלה, וכמובן שתמיד אפשר לקחת עוד, אבל לתחושתי הם קלעו בול.

בסבב השני לבופה (אל תשפטו, זה עדיין היה מתוכנן...) הלכנו יותר לכיוון של המתוקים. בדרך כלל אני מוותרת על מתוקים. לא אוכל סתם שוקולד כדי לאכול שוקולד. זה חייב להיות שוקולד מריר איכותי ומשובח כדי שארצה לאוכלו, וכך גם עם מתוקים... אבל פה, שום דבר לא היה מתוק להחריד, והיו כל האפשרויות שהיה ניתן לקוות להן: חמש אופציות לעוגות גבינה (אני לקחתי את כולם, נקודת חולשה שלי, אני מודה) וופל בלגי, עוגות שמרים, סברינות (עליהן ויתרתי, בכל זאת מטוגנות, אבל הן נראו יופי) תמרים, חלווה, אגוזים, פירות, יוגורט ועוד...

אני חייבת לציין את הוופל פשוט כי כל כך נהנתי ממנו! הוא היה פריך, ספג לתוכו את המייפל שמזגתי עליו מבלי להפוך ספוגי, והפיסטוק והשקדים הטחונים שפיזרתי מעל היו שילוב מדויק! יחד עם הקינוחים שתינו שייק פירות, אחד תות והשני אננס. שוב אציין לשבח את העובדה שהם לא הוסיפו סוכר כך שהחמיצות הטבעית של הפירות היו מרעננים ומגרים. גם הם, כמו מיץ הגזר ששתינו קודם לכן, היו מוגשים בצנצנות כך שניתן לשקשק אותם לפני כל מזיגה.

שקשק בגזר
אחרי הקינוחים שאלנו את אנה, מארחת מקסימה שניגשה אלינו, מה אסור לנו לפספס? היא המליצה על ריבות הבית המוכנות במקום וציינה גם פטריות ממולאות גבינה שלא הוגשו באותו היום, אבל לא הרגשנו בחסרונן. היו שש סוגי ריבות, אז לקחתי קצת מכולם, ועדי ואני התחלנו לנסות לפענח מהם. היה שם אחד שחשבנו שהוא דלורית או דלעת (היינו חלוקים בנוגע לזה) עם קינמון, ענבים, עגבניות שרי, תפוחים, אתרוג, והאחרון – זיתים שחורות (לטענת עדי) או שזיף (לטענתי). לאור  המחלוקת האידיאולוגית ביקשנו לשאול את השף במה היה מדובר. I don’t want to toot my own horn, but - רק אגיד שעדי חייב לי יציאה נוספת...

ים ריבות
אחרי כל השפע הזה, עלינו לגג המלון, שם נמצאת גם ברכת שחייה מרשימה, על מנת להשקיף על הנוף שהיה עוצר נשימה. שוב ראינו את היופי של ירושלים - מורכבות, היסטוריה, גיוון, עצים ואבנים ירושלמיות, עיר עתיקה, פיתוח, שגשוג, ובעיקר המון חיים.

מה שעדי לא ידע, הוא שהשבוע הוא מורכב וטעון עבורי, כל שנה מחדש, ובמיוחד בשנים האחרונות. בזכותו זכיתי לטוויסט לקראת סוף השבוע, ויומולדת 25 שלי שאחגוג ביום שני, א' אייר. הכל סוף סוף נרגע, עצר, ואיפשר לי לקחת נשימה עמוקה וליהנות - מזג האוויר היה מושלם, מחמם, עוטף ומותאם, בדיוק כמו האווירה באוריינט, הארוחה, והחברה.


לאתר בית המלון

יום רביעי, 4 באפריל 2018

ווליה אייבקס

חגית צברי היא בחורה אלטרנטיבית, מינימליסטית ותימנייה, לכן בחרתי לקחת אותה למסעדה אלטרנטיבית, מינימליסטית ואתיופית. קבלו את מסעדת ווליה אייבקס, הנציגה הראשונה בבלוג של המטבח האתיופי!  

לאכול במסעדה אתיופית זו חוויה שצריך להתנסות בה. האווירה שם היא תמיד אותנטית באופן טבעי ולא מתאמץ. למרות המראה הנקי מסממנים עדתיים, גם בווליה אייבקס (איך הוגים את זה?) עדיין הייתה לנו התחושה ההרפתקנית הזו של זרים המבקרים במועדון סגור.

מבט על איג'רה
נכנסנו, עדי ואני והתיישבנו באחד השולחנות הפנויים. רק אחרי שהזמנו את האינג'רה (צמחונית, כמובן), שמנו לב שיש חלל ישיבה נוסף במקום, חלל פנימי שאני החלטתי שהוא בטח חדר ששמור ללקוחות הקבועים או לחברים. האינג'רה הגיעה, כמקובל, עם מגוון מאכלים עליה, סלט באמצע וחתיכות אינג'רה מגולגלות בצדדים (קושיה לפסח: אינג'רה זה חמץ?).

כיף לאכול אינג'רה! אוכלים עם הידיים, תמיד עם עוד מישהו (מי שאוכל אינג'רה לבד וגו'), כל פעם טועמים משהו אחר, מנסים לדרג את המאכלים ולבחור מנצח. עדי החליט שזה הכרוב. אל תאמינו - העדשים הצהובות לוקח! הכל היה מאד טעים ובמיוחד היה כיף הסלט שהיה חמצמץ ומרענן לאכול בין כל התבשילים המתובלנים.

האינג'רה עצמה היתה רכה וטעימה למרות שאני עוד לא התרגלתי לקונספט של לאכול משהו בצבע אפרפר (במחילה מכל אוכלי הגפילטע). עניין של מראה, אני מניחה.

חגית לא מבינה למה צריך לספר מה היה על האינג'רה אם אפשר להעלות תמונה
לפני שהלכנו, כמובן שנתנו הצצה לחדר הפנימי שמסתבר שהיינו לגמרי יכולים לשבת בו. פעם אחרת...
אחרי שהלכנו, רדף אחרינו אחד המלצרים בניסיון להחזיר לנו את העודף שהשארנו על השולחן. כנראה שהקונספט של טיפ עדיין לא הגיע לכל מקום.


לדף הפייסבוק של המקום

יום שבת, 17 במרץ 2018

חיוקה

אם אתם מסתובבים בכל מיני אירועי תרבות בירושלים, סיכוי לא רע שעל המיתוג והעיצוב ניצחה לא אחרת מאשר נופר דסקל, לה יש כשרון גדול ועין טובה. וכישרון גדול ועין טובה זה בדיוק מה שאני מחפש במבקרי הבלוג הזה. מי שעוד יש לו כישרון גדול ועין טובה הוא אבירם חיוקה, עליו מיד תספר לכם נופר.

אני ממש לא קרניבורית. עם השנים אני פחות ופחות אוכלת בשר ויותר ויותר מתקרבת לחזון הצמחונות של הרב קוק (אבל הדגים, מה יהיה איתם? עליהם לא אוכל לוותר כל-כך בקלות). עם זאת, אני יודעת לזהות אוכל טוב כשאני טועמת אותו, לא משנה ממה הוא עשוי (פרסומת סמויה: ממפיס), לכן נעניתי בהתלהבות להצעה להצטרף לעדי ולבדוק את ׳חיוקה בפיתה׳ שנפתחה לא מזמן ממש לידי, בעמק רפאים. אחרי שכל מיני מביני עניין נצפו בפייסבוק כשהם סופרים את הימים לפתיחה, הבנתי שלמרות שלא עפתי על הלוגו והמיתוג כנראה לא מדובר פה בסתם עוד חתולייה. ואכן כך הדבר.

בחלק העליון: נופר. בחלק התחתון: תקראו בהמשך...
המסעדה החדשה ממוקמת בעמק רפאים 51 במקום בו שכנה מסעדת ׳סויו׳ הלונדונית ז״ל, אחרי שבגלגול קודם וממש לא רחוק הייתה בצומת אורנים. לאור ההצלחה החליט אבירם חיוקה, פיינליסט תוכנית הריאליטי ׳משחקי השף׳, לפתוח אותה מחדש במיקום יותר מרכזי עם יותר מקומות ישיבה. כשנכנסים למסעדה מורגשות היטב השאריות של ׳סויו׳. חלוקת החלל המרווח נותרה זהה, וכך גם השולחנות והכיסאות הצבעוניים שמייצרים אווירה אקלקטית במובן הפחות טוב של המילה.

׳חיוקה בפיתה׳ היא בעצם חתוליית גורמה לאוהבי הבשר שטעמם השתכלל בעשרים השנים האחרונות, ושווארמה בפיתה כבר לא עושה להם את זה כמו פעם. בכלל, בשנים האחרונות צצות יותר ויותר מסעדות של אוכל רחוב עם טוויסט עכשווי / סמי גבוה וזה דבר מבורך ולרוב פחות כואב בכיס.

הזמנו ראגו בפיתה ושווארמה אסאדו בצלחת, ולתוספות בחרנו מעקודה ליד האסאדו, צ׳יפס בטטה ופלאפל עדשים שהוגשו יחד עם מגש פיתות, חומוס-טחינה, סלט כרוב וגזר, וסלט קצוץ. לאורך כל ההזמנה השירות היה אדיב ונעים.

סלטי צד. לפעמים לא פחות חשובים מהעיקר...
אל הפיתה עם הראגו שבושל עם לימונים כבושים ואריסה, הוספתי טחינה (אני טוענת שאין דבר שלא הולך עם טחינה), עגבניות, פסטו כוסברה ולימון כבוש. על העמבה ויתרתי כי חמלתי על עדי (הערת העורך: אבל אני אוהב עמבה!). הבשר היה טעים והפיתה הטרייה וכל התוספות התערבבו לדבר שעובד טוב-טוב בפה. האסאדו היה ממש מעולה - נימוח ומתובל בדיוק במידה. אני מניחה שבפעם הבאה שאבקר שם אזמין אותו בפיתה, אבל לנמנעים מגלוטן, או למי שסתם לא רוצה להתפוצץ, הוא עובד מצוין גם בלי.

״סלט ירוק״, לרוב, בישראלית מדוברת זה ״לא רצינו להשקיע בכם אבל כן רצינו לתת לכם הרגשה טובה, אז שמנו לכם כמה עלים בצלחת ליד העיקרית ושפכנו עליהם קצת וינגרט״, אבל פה מדובר באחד הסלטים המקוריים שיצא לי לטעום. היו בו מקלונים דקים-דקים של קישוא וסלק חיים, עם מעט צנונית, בצל ירוק ופטרוזיליה. גם יפה וגם טעים. מהמעקודה, במקור, פשטידת תפו״א מרוקאית, ופה - מין קציצת פירה מטוגנת, לעומת זאת, לא נפלתי. התוצאה הסופית רחוקה מידי מהשם ויותר דומה לקרוקט צרפתי.

את סלסלת צ׳יפס הבטטה הגדולה זללנו וסיימנו בקלות. פלאפל העדשים הגיע פריך וחם והיה טעים מאוד, אך בעצימת עיניים טעמו כמעט זהה לפלאפל רגיל. הסלטים שהגיעו על המגש היו מהנים, במיוחד סלט הכרוב, שנכון, לא היה בו טוויסט, אבל לפעמים כל מה שדרוש זה טריות ומיץ לימון טרי.

איזה מזל ששאלנו אם יש קינוח
אחרי כל הטוב הזה - שבענו, אבל בתור חובבנים רציניים ומתוך חובתנו המוסרית לדווח לכם מה קורה גם בגזרת הקינוחים, שאלנו בחשש האם יש תפריט קינוחים. התשובה הגיעה בדמות קאדה שוקולד בליווי סורבה. מה זה קאדה? גם אני לא ידעתי. מסתבר שבמקור מדובר במאפה כורדי ממולא בגבינות, אבל כבר למדנו שחיוקה לא חושש להתרחק מהמקור, בפועל, הקינוח הזכיר לי פיתה עם שוקולד בטוסטר, שיש בזה משהו ילדי ונחמד. הסורבה הוכתר ככוכב הקינוח ועדי ואני חיסלנו אותו מהר מבלי להבין מה יש בו. על הג׳ינג׳ר שהיה בו לא היה לנו ויכוח, אך לגבי הפרי שהכיל נשארנו חלוקים עד עצם היום הזה: עדי האמין שיש שם פרי הדר כלשהו ואני הייתי בטוחה שזה אננס. נצטרך להישאר במתח עד הביקור הבא...


לאתר של חיוקה שף תאכל

יום שבת, 3 במרץ 2018

תאנים

ענת כהן נולדה וגדלה בירושלים, אבל בסופו של דבר היא ילדת טבע. בין טיול בהר לטיול במדבר, לקחתי אותה לתאנים, מסעדה ירושלמית קלאסית שמביאה לכל צלחת חגיגה קולינרית תוצרת הטבע.

כחובבת ז׳אנר האוכל הצמחוני והטבעוני, התעוררה בי סקרנות גדולה להכיר את מטעמיה של מסעדת ״תאנים״ הוותיקה הממוקמת בשכונת ימין משה. אמנם אינני חובבת בישול גדולה, אך מעוניינת תמיד להרחיב את אופקיי הקולינריים במאכלים הצמחוניים, ובפרט הטבעוניים, שכן, בהם האתגר הוא גדול יותר.

טיפ של אלופים: תזמינו מקום מראש ליד אחד החלונות הצופה לחומות
הלילה היה קר, וסופה הבריחה את באי ירושלים לבתיהם, ואת עדי ואותי – היישר אל בית הקונפדרציה (הציונית, מעיר העורך) השוכן בימין משה. מעת שנכנסנו בשערי המסעדה, התרחב הלב. לא זו בלבד שהייתה נחמה גדולה שנמצא מפלט מפני הסערה, אלא שהמסעדה אף מספקת תיאבון לעיניים. היא מעוצבת בפשטות ירושלמית של פעם ומאפשרת הצצה מרוממת לעבר חומות ירושלים העתיקה. האווירה נינוחה ושלווה, כאילו לקוחה מימי עבר, ומנותקת מסביבתה הסוערת שבחוץ.

לשם התחלה, הזמנו שתייה. לרוב אני חסידת השתייה החמה, במיוחד בלילות קרים שכאלה, אך המלצרית האדיבה המליצה על מיץ סחוט טרי מאגסים ומסלק. השילוב נשמע לי מסקרן, ולא רק שלא אכזב אלא הפתיע. השילוב היה מתקתק ומרענן, ויש לי כוונה אמתית לאמץ לעצמי את הכנת מיץ זה. המיץ היה מנחם מאין כמוהו וטעים להפליא. תנסו! עדי הזמין את משקה התמרהינדי, שזכה מצידו למחמאות דומות.

מהמיוחדים הזמנו פטריות פורטבלו אפויות בתנור על מצע פולנטה וירקות טריים. המנה הזו בהחלט לא הכזיבה, ונרשמה בראש שלושת המנצחים שלי. הפורטבלו היה עשוי היטב, וטעמו התחזק והיה פיקנטי אף יותר עם האפייה. הפולנטה איזנה את המנה עם העדינות שבה, והירקות, איך לא? כצמחונית מובהקת, הרי הירקות, תמיד מוסיפים לכל מנה מנצחת, ממילא...

המנה השנייה המנצחת אצלי, היא מאפה כרישה וגבינת עזים. גם מנה זו לוותה בנתחי פולנטה משביעים ועדינים. וכאן הזמן לומר, גבינת עזים היא אכן שדרוג מצוין שמוסיף ממילא לטעמה המתקתק של הכרישה. השילוב הזה הוא קלאסי ומנצח. ואם יש משהו שמנצח תמיד, אז למה לא? מנה מצוינת וטעימה מאד. המנה כמובן מלווה בסלט טרי ומחיה. לחיים!

שלוש מנות במכה אחת: סלט ירוק ומפתיע, מאפה כרישה וגבינת עזים, ופטריות פורטבלו.
עוד מנה קלאסית ומנצחת כתמיד היא מאפה בלקני- ספינקופיטה. כשתזמינו מנה זו תקבלו עלי פילו במילוי תרד וגבינת פטה. השילוב של הפטה והתרד הוא שילוב מוכר עם טעם של עוד. האפייה שלו הייתה נכונה ומדויקת, שכן בצק הפילו היה פריך בדיוק כפי שציפיתי לקבלו. הנאה מובטחת.

לצד כל אלו, ביקשנו סלט ירוק שעל פניו נשמע בנאלי ומוכר, אך הסוויצ׳ שעשה את הטוויסט בעלילה היה התוספת של גבינת עזים צלויה בגריל. איך לא חשבו על זה קודם? תוספת זו, לצד השקדים הקלויים, הפכה את הסלט למנה בפני עצמה שהייתה בהחלט, ועודנה ראויה למקום של כבוד. יש כבוד!

ועכשיו לחלק המתוק והכי כיפי במדור, איך לא? קינוחיישן. Let’s go!
בחורף קר שכזה, כשהלב חם והידיים קפואות, נדרשות שתי מנות לקינוח, ובהחלט בלי להתנצל על כך. פאי תותים הוא הזדמנות מנחמת וחורפית למאפה מתקתק-חמצמץ, כשהמתיקות לא מסאבת. החיים שלנו תותים! ואחרון, ותמיד תמיד חביב- שוקולד, והרבה ממנו! עוגת שוקולד מתוקה מתוקה שהיא הילדות של כולנו בעצם, לא? א-ב ני-בי או-בו ה-בב.

בסך הכל המבקרת נראית די מבסוטה
מסעדת ״תאנים״ הירושלמית, בהחלט זכתה למקום של כבוד אצלי, מה גם שהמחירים סבירים ותואמים את אופי המנות ואת העיצוב היפהפה להן הן זוכות.

תודות לעדי שהכיר לי את המקום ותודה לסופה שסחפה אותי לשם.


יום ראשון, 18 בפברואר 2018

טעים בכרם

ניקולא נסים טובול הוא רכז הסיורים הגאופוליטיים של המכון לאסטרטגיה ציונית ומנהל תחום המעברים בתנועת זכויות אדם כחולבן. מכיוון שלאכול בשר טעים זו זכות אדם בסיסית, לא הייתה לי ברירה אלא לקיים את פגישת העבודה שלנו במסעדה בשרית איכותית ששנינו עוד לא הכרנו.   

אם הייתם שואלים את הילד הצרפתי שהייתי אם יום יבוא והוא יאכל בשיפודיה בארבע אחר הצהריים הוא פשוט לא היה מבין מה אתם רוצים ממנו. ללמוד עברית, לחיות במזרח התיכון ולעשות צבא סבבה, הוא יכול להכיל. אבל לאכול בשר בשעה כזאת, ובנוסף על כך במסעדה?! לא לא לא, הquatre-heures זה אך ורק משהו קטן מתוק להחזיק עד הערב.

כך אשכנע את ניקולא לאכול בשר בשעה 16:00
אז כשעדי הציע שניפגש בשעה ארבע אחר הצהריים ב'טעים בכרם', שאריות הצרפתיות שבי נדהמו מול הפרספקטיבה לחוויה קולינרית בשעות אקזוטיות כאלה. מסתבר שיש דברים ששנים של ציונות לא מחקו מן הגלות. אבל אז הצד האלג'יראי של מצפוני הקולינרי התעורר ובא לסנגר: בחיים לא מסרבים לאוכל, אז הכל מסתדר.

'טעים בכרם' היא שיפודיה בקצה הדרום-מערבי של בית הכרם, לא הרחק מבית חולים שערי צדק. ממבט ראשון המקום נראה כמו שיפודיות אחרות ברחבי הארץ. ואכן, קשה להתחרות בשוק המסעדות הבשריות העממיות הכמעט-אנונימיות. אבל לדעתי דווקא כאן חוזקה של 'טעים בכרם': היכולת לשים את הדגש איפה שהאחרים מזניחים.

קחו למשל את מבחר הסלטים המוגשים לסועד. תרגיל קלאסי פר אקסלנס, ויש אומרים אפילו די חרוש. כמה אפשר לחדש בתחום כבר? פה מתחילה ההפתעה הטובה: למעט סלט הירקות הסתמי, בעל הבית התמקד על איכות ומבחר מרענן וביתי. בין השאר: גרגרי חומוס, סלט חצילים על הגז או גזר בכמון. מי שבא לשיפודיה אמנם לא מקווה לרזות אבל ישמח שאותם סלטים יוגשו טריים ולא טובעים בשמן.

בימי שישי המקום מציע מגוון רחב של אוכל מוכן
נעבור למנות העיקריות. שלא תטעו, אני לא מתכוון לכתוב ביקורת שלמה על שיפודיה בלי לדבר על בשר. אין מה לעשות, לא באנו בשביל הסלטים... נתחיל עם השיפודים. מאוד אהבתי את הפרגיות, שהיו רכות בטירוף ובאמת סיפקו את התיאבון שלי לבשר. יש כמובן עוד כמה אופציות, כולל מעורב ירושלמי מאוד נחמד גם הוא. מה שכן, למי שלא ירושלמי לא עלינו, לא הייתי ממליץ למלא את הקרייב למעורב שבטח יש לו, דווקא כאן, אלא ללכת על משהו אחר מתוך המבחר הרחב של בשרים מכובדים שמציע המקום.

עכשיו שיצאתי ידי חובת הביקורת על הבשר, אני יכול להגיד: לא כאן הסוד ש'טעים בכרם' לדעתי. הסוד הוא פשוט החלטה עסקית חכמה: בעולם תחרותי שהיצע כה מפוזר, רק הבולט שורד. להיות ''בולט'' זה לא לעשות כמו האחרים, ובמונחים של עולם השיפודיות מסתבר שזה אומר להתמקד דווקא על הלווי. בשר טוב אפשר למצוא בהרבה מקומות בארץ בכלל ובירושלים בפרט. אבל אותם מקומות נוטים להזניח באופן די רציני את המסביב. פה הפירה ממש טעים, האורז מתובל היטב, בצלים ועגבניות טריים צלויים מדהימים... בסופו של דבר דווקא הדברים האלה עושים את ההבדל.

בפינתנו לבדוק בפעם הבאה: חציל ממולא בפרגית
ומה שנכון לגבי הסלטים והליווי נכון אולי עוד יותר בנוגע לקינוחים. אותי הם קנו סופית. נתחיל מהמלבי על קוקוס, סילאן ומי ורדים. פשוט מעדן אמיתי. הבקלוואה, גם היא ביתית, פשוטה ועושה את העבודה. ולמי שהצד האלג'יראי דחף אותו לשם מלכתחילה זה מה שצריך. זה ותה (נענע כמובן) להתחיל את תהליך העיכול המבורך. לא הדבר הכי קשה להשיג במחוזותינו אבל עדיין משהו שלא מספיק מציעים במקומות כאלה.

לסיכום, אם אתם נמצאים בבית הכרם, קפצו ל'טעים בכרם', היא בהחלט שווה את זה!


לדף הפייסבוק של טעים בכרם

יום שבת, 3 בפברואר 2018

אנג'ליקה

אין צורך להציג את אמילי עמרוסי, אולי הכותבת הכי טובה בעיר. אין גם צורך להציג את אנג'ליקה, אולי המסעדה הטובה בעיר. כל שנותר הוא לחבר בין האישיות למקום, כדי להסיר את סימני השאלה שמסתתרים מאחורי ה"אולי", ולהחליפם בסימני קריאה מהדהדים. אני מעביר את השרביט לאמילי, שעשתה יופי של עבודה.

חוץ מאותיות העץ על הקיר, המרכיבות 'שיר' שנראה כאילו נוצר במחולל מילים, אנג'ליקה כולה אומרת יוקרה. היושבים הלוחשים ליד השולחנות נראים כמו פרסומת לכסף גדול וזר. המיקום ליד מלון המלך דוד רומז שהוא אכן גדול, וזר. חיפוי העץ על הקירות, המוסיקה, תפריט היינות (120 יינות, שמתחלפים בכל חודש) - הכל משחק טופ.

עדי, אמילי, יין, וואג'רס
האם זו רק תפאורה? האם אנחנו על סט של סרט שכוכביו הם אולמרט ושולה זקן? התחלנו לאכול. אומרים שמדובר בכשרה הטובה ביותר בירושלים. השורה התחתונה: זו ודאי הכשרה הטובה ביותר שאכלתי בה בירושלים. מטבח פיוז'ן, בישול מולקולרי ושיטות מהמטבח הבריא, חומרים טריים, נועם לעין. הכבישים מסביב היו סגורים בגלל ביקור סגן הנשיא פנס, מה שהעניק לביקור נופך נוסף של יוקרה: מחסומי המשטרה נפתחו לכבודי כשאמרתי שאני מוזמנת של 'אנג'ליקה'. הגעתי בשמלה ונעלי עקב. עדי, העוסק למחייתו בציונות וטרוד בעניינים שברומו של עולם, הגיע בפליז-מתנחלים.

במנת פתיחה התגלגל על הצלחת פאני פורי, כדור דוריטוס מושלם. אחרי הפיצוח שלו התברר שהוא ממולא סביצ'ה סלמון וטונה אדומה, איולי ווסאבי, ופתיתי קוויאר סלק מגניבים. היה טעים כמו מן. מיליון טעמים, הפתעה, ומחשבה - איך הגיעו החומרים לתוך הכדור. דקות ארוכות תמהתי עם עדי איך יצרו את זה. שני אנשים חכמים אנחנו. לא הצלחנו לפצח.

כשהמלצר פתח לנו את היין עשיתי את כל הוואג'רס. מזיגת טעימה של המלצר, ערבוב לחמצון, הרחה, פירצוף, ואז לגימה. תנועת סירוב עם הראש. המלצר חזר עם בקבוק אחר וכוס חדשה. ושוב מזיגת טעימה, תנועת ערבוב מעגלית שלי, רחרוח, מצמוץ, לגימה. הנהנתי - והכוס מולאה. אני רואה עצמי בשלה להוליווד.

קובה נייה דג ים (צילום: דור כהן)

המנות הבאות שהובאו אלינו, כמו שליו הנוחת בדממה, היו קבב דג עם בורגול, יושב על קרם אספרגוס וקארי ירוק (בתפריט הם יקראו לו קובה נייה ים); מרק ארטישוק ירושלמי וכרובית; סלט שוק אווז; ו"קטאיף" - אמפנדס ענק ממולא בבשר צלעות עגל ופטריות מיוחדות. הכל היה פצצה לחיך ופצצה לעין. פרחי מאכל קישטו את הצילחות, פרחי מלפפונים, פרחי כוסברה.

יונתן, מנהל אנג'ליקה, מספר על שם המסעדה: אנג'ליקה היא בתו מחוץ לנישואין של האמן ומייסד 'בצלאל', בוריס שץ. רכילות שנת 1900 זה הכי. המסעדה שכנה בראשית דרכה ברחוב בוריס שץ, ומכאן הפרגון הפמיניני לאותה ילדה מסתורית שאמורה להיות היום בת 118.

על הצוות החרוץ של אנג'ליקה אפשר לתצפת גם דרך המטבח השקוף
אני שואלת את יונתן איך הוא מסתדר עם חיי משפחה כשהוא עובד הפוך כבר יותר מעשור: על הרגליים בלילה, מאוזן במיטה בבוקר. השאלה מתחדדת כשהוא מגלה לנו שיש לו אישה, שתי בנות ועוד אחת בדרך. ''אחרי הלידה אני באמת לא יודע איך נעשה את זה", הוא אומר בייאוש אבל כל ישותו מבהירה שהוא מת על העבודה. הם גרים באשדוד כדי להיעזר במשפחה של אשתו. עם שלוש בנות העסק הולך להיות מסובך. עדי מעודד אותו במדרש השם של לוי, בנו השלישי של יעקב: "עתה ילווה אישי אליי". את הילד הראשון והשני הורה אחד יכול להחזיק לבד. בילד השלישי חייבים שהאבא יצטרף. מה לעשות שנולדנו רק עם שתי ידיים. יונתן מהנהן בהפנמה.

השיחה עם עדי הייתה גבוהת מצח, רצינית, וציונית. כראוי לעדי. את הרכילות השארנו בסביבות תחילת המאה הקודמת ולא מטעמי מוסר: עדי פשוט לא סיפק חומרים איכותיים להליכת רכיל, מה גם שקשה ללכת אחרי כוס יין גדולה וכל כך הרבה אוכל.

הגיע זמן עיקרית
המנה העיקרית הייתה פילה סלמון (טרי) בבישול סו-ויד עם אצות ותרד. לא הכזיבו. מכוונים גבוה ופוגעים. שליו ומן, מן ושליו. קסם. אכלנו ושבענו. הקינוח, מגנום פיסטוק, היה מכה קלה בכנף השליו. השוקולד איכותי, הקשקושים מסביב יפים וערבים לחיך, אבל המילוי הירוק צועק קצפת צמחית. נפילה. מרוב שהיה טעים נזכרנו להצטלם רק אחרי שהאוכל הלך.

שורה תחתונה אמיתית, לכו לאנג'ליקה. ואם שוטר עוצר אתכם בדרך, תגידו לו את מילת הקסם בזרת מונפת.


לאתר של המסעדה


יום ראשון, 28 בינואר 2018

Harvey's Smokehouse

היסטוריה בבלוג: מבקר שהוא חבר מועצת העיר! קבלו את אלעד מלכא, שבשאר זמנו הוא גם מנכ"ל האגודה לזכות הציבור לדעת והאיש שבזכותו נראה בקרוב מוניות שירות ברחובות ירושלים. כפרס על הישגו האחרון, החליטה מועצת הבלוג לארח את אלעד בדבר הקולינרי הבא שיש לירושלים להציג: הארוויס, מעשנת הבשרים הראשונה בירושלים.

"על האש טוב - ברכתו בורא נפשות". המשפט הזה ליווה אותי בכל ערב על האש עם חברים או משפחה. מעטות המסעדות בהן ניתן להגשים את המוטו הזה באכילת בשרים ללא הזדקקות לבצקים מיותרים. ואז הגיעה ההצעה מעדי לבוא ל- Harvey's Smokehouse (ברשותכם, ולטובת הקיצור, אנחנו נעברת להארוויס).

שלב ראשון בביקורת מסעדה חדשה: פותחים חזית (צילום: Andrew Malakhovskyy)
קירות מעוטרים בציורי גרפיטי של האמן סלומון סוזה (הידוע בשמו "סלומון" - ההוא מהשוק) משולבים בקירות האבן של מבנה ירושלמי עתיק, תאורה עמומה משנדלרים ניו אייג'יים, חלון פונה לרחוב בן שטח הגשום, בירה מהחבית בשבילי ומגוון יינות לעדי (למה יין לבן עם בשר למה?). בקיצור הבנתם, האווירה מעולה. לא פלא שגילינו שאנחנו מתחרים בטור הזה עם מבקר המסעדות הנודע במגזר שאול יהלום, שישב גם הוא במקום אותה העת.

צוללים לתפריט הראשונות. לפני שנקבל המלצות מהמלצר הוא מבקש לדעת מה נזמין לעיקרית כדי לוודא שהראשונות תואמות את המנה העיקרית. אז על הפלטה שלקחנו לעיקרית נדבר בהמשך, רק נאמר שקיבלנו את אישור המלצר להזמין טאקוס צלעות שעושנו במשך 18 שעות. אודה ולא אבוש, הטאקוס הטובים שאכלתי ever! הבשר עשוי במידה מדויקת, האבוקדו מלווה אותו בלי להשתלט ויחד עם יתר רכיבים נוצרת הרמוניה בפה שגורמת לך לחשוב: למה זה לא הקינוח בעצם? ברור שזה הטעם שהייתי רוצה ללכת איתו הביתה. בפעם הבאה.

לצד הטאקוס לקחנו "קצוות שרופים". הסיבה המרכזית לבחירה הייתה המילה "מקורמלות" שהגיעה אחרי המילים "קוביות חזה בקר". אם כבר להתארח בבלוג ביקורת מסעדות, אז לזרום עם מילים פלצניות. לא התאכזבנו. עשוי במידה מעולה עם מעט חריפות מלמעלה. צ'יפס הבטטה שהגיע עם המנה לא היה להיט אבל היי – זה באמת שולי ליד הבשר הזה.

התפריט. מבט על. (צילום: Andrew Malakhovskyy)
עוברים לעיקרית. "מה תרצו בפלטה?". קצת מהכל. הארווי הודיע: "פלטת בשרים מגיעה או עם חצי עוף או בלי עוף כלל". במקומות אחרים יש רבע עוף, אבל פה אין דבר כזה חצי דרך. ובכן, אם השף-בעלים נכנס לי לצלחת כדאי מאוד שהוא יצדיק את זה. ויתרנו על העוף והלכנו על חבילה בשרית להפליא: הבריסקט שעושן 14 שעות בעץ אלון היה רך כחמאה, האסאדו שעושן בעץ דובדבן במשך 12 שעות גרם לאסאדו שהכנתי בשבת להצטער על שהגיע למטבח הלא נכון וצלעות הבשר המפורקות שעושנו 18 שעות בעישון היקורי (יש עץ כזה!) גיוונו את הטעמים בפה. לגבי הצ'וריסוס: תראו. באופן אישי לא הבנתי איך מצא הצ'וריסוס את מקומו בחבורה הנכבדת הזו. אלא שלא דומה צ'וריסוס ששהה שעה בעץ מייפל ומסקיט לצ'וריסוס המוכר. בקיצור, תענוג של מנה, החל משלב ההגשה ועד הביס האחרון. עד לרגע זה לא הבנתי למה הזמנו סלט קולסלואו וטבעות בצל ליד, כאילו שהיה להם סיכוי לצד פלטת הבשרים הזו.

על כולם התעלה הבייקון. לא לא, אמנם מדובר על 'מאכלי י-ם' אבל אני עדיין שומר כשרות. בייקון כבש. מימיי לא אכלתי בייקון ואני לא יודע להשוות, אבל זה היה וואו! לא זוכר בכלל שלעסתי את הדבר הזה, הוא פשוט התפוגג לי בפה. בגזרת הרטבים, ברביקיו לצד רוטב חרדל כלשהו וכמובן קצת חריף. אמריקאי להפליא בשביל חובב צ'ימצ'ורי, פסטו ושום שכמותי.

בשעה טובה שלב הקינוחים. לא לפני שקיבלנו הסבר די מפעים ממנהל המקום, ערן. ערן ניהל את מסעדת גבריאל שהייתה במקום. יום אחד, עודו מנהל וממלצר בו זמנית נשאל על ידי לקוח אם הוא מעוניין בשינוי כיוון והסביר שלא, הוא מאוד אוהב את מה שהוא עושה. לא עוברת חצי שעה ואותו לקוח מציב כתנאי לרכישת המקום את המשך העסקתו של ערן כמנהל. עבר עוד קצת זמן עד שהארווי, הבעלים והשף מימש את חלומו והפך את מסעדת השף למעשנת בשרים. לאור הפרטים החדשים על הבעלים האמריקאי חובב הבשר, הכנתי את עצמי לקינוחים אמריקאיים ובלבי החלטתי למחול מראש למקום על קינוחיו לאור רמת הבשרים שהפגין.

ציורי הקיר מזכירים לכם את השוק? (צילום: Andrew Malakhovskyy)
המשכנו בקו: מנה אחת קלאסית ומנה אחת יצירתית. סופלה שוקולד מ-77% חומרי קקאו איכותיים שגורמים לך להיות בטוח לרגע שעברת למסעדה חלבית. שכבה דקה קשיחה והיתר צמיגי להפליא. הללויה! פרפה חלווה כדי לשבור את השטאנץ. מסתבר שגם המנה הזו מוכנת במקום, לא לפני שהופכים את החלווה לנוזלת מקפיאים אותה ומוסיפים שברי פיסטוק ושערות חלווה מלמעלה. בקיצור, גם מלך החלווה יתגאה במוצר של האמריקאי הזה. כדי לסגור את חווית הקינוח הישראלית שלי קיבלתי גם כוס קפה שחור (לא אספרסו חלילה) בדיוק במינון הנכון – של הצבא.

לסיכום – חווית בשר עילאית לכל קרניבור (מרמת מתחיל ומעלה). שילוב של מטבח אמריקאי עם התאמות אלינו – הישראלים וכל זה בתוך אווירה ותפאורה ירושלמית. כבר אמרתי למה אני אוהב את העיר הזו?


לדף הפייסבוק של הארוויס